אח שלי עקף אותי!!!

ואחותי, כפי המסתמן גם בדרך לעקוף אותי.. היא כבר הדליקה את ה"ווינקר" לקראת היציאה לעקיפה המסתמנת.. ואני? בשלי נשארתי... נע לי לאיטי על מסלול חיי השגרתי והכייפי...

אחי, לפני שהתארס - ניגש לשאול ל"רשותי" ובאם לא אכפת לי שהוא "יעקוף" אותי. אחותי - כמוהו. לפני שנכנסה לשוק - אבא  ניגש אלי ודיבר איתי בכדי לברר אם זה מפריע לי.. לשניהם אמרתי של מפריע ושיפסיקו לבלבל את מוחי. אלא ש-

 

כאן מגיע האשכול החדש.

 

כששאלו אותי להסכמתי - אני עניתי בחיוב.  אבל ביני לביני - אפילו לא הבנתי על מה הסערה? לא הבנתי למה ולמי בכלל אני צריך לתת רשות? למה זה אמור להפריע לי? עצם הדבר שזה באמת לא מפריע לי מראה על הסתכלות לא נכונה שלי? אולי אני אדם טוב.. אבל לא עד כדי כך טוב.. אני פשוט לא מבין למה זה אמור להפריע לי? לי לא הולך/לא רציתי להתארס, לאח שלי בא להתארס - והולך לו. אחותי צועדת בדרכי אחי. נו מה הבעיה? אני רק יכול לשבת, לראות את כלתו ולשמוח. אם לא בא לי לשמוח - אז לא! אבל להרגיש שלא "בא לי" ש"יעקוף" אותי?? יש לי זכות כזו? מה לאחי הצעיר ממני שמתארס ול"עקיפה"? הדבר היחיד שאני כן מצליח לנסות לחשוב -  אולי זה באמת דומה לעקיפה על הכביש. שם אם פתאום מגיח לו איזה נהג ועוקף אותי  כרוח - לפעמים מתעורר בי הרצון "להראות לו איך נוהגים ב-א-מ-ת".. אבל כמובן - אך מחשבה שטותית היא זו.. מישהו כאן יכול להניח את עצמו על המקלדת בבקשה? מישהו יכול לומר לי למה זה אמור להפריע לי? ואת/ה הכותב/ת את תגובתך, לך?? מפריע אם הצעיר/ה ממך "יעקוף" אותך?

לדעתי בימנו יש לבקש מחילה לא רק מאחים אלא גם מחברים קרובים. לפעמים זה כואב הרבה יותר. 

היה לי חבר אחד טוב רווק, אחרי שאת כל השאר סחפה הרוח, באה הרווקות וחיברה בינינו. עשינו הכל יחד, תמכנו אחד בשני בלי מילים (כי לגברים אסור להתבכיין אחד לשני), וגם דיברנו על שידוכים בנימה עצובה. וכמובן שבכל כמה שעות הפלטנו אנחה השוברת חצי גופו של אדם ואמרנו זה לזה "האמנת פעם שאנחנו נישאר אחרונים".

ויום אחד אני רואה שלוש שיחות שלא נענו ממנו, ולא הייתי צריך יותר מזה כדי לדעת. כי ידעתי שיש משהו על הפרק. לא רציתי לענות לו, לא רציתי לחזור אליו, לא רציתי לשמוע, אז חזרתי אליו רק כעבור כמה שעות כדי לשמוע "אני סוגר הערב".

 וכבר כתבה גרטשן רובין בספרה (אפשר לקנות דעת גם מספרים בני ימינו): ישנה הרגשה המכונה "ההרגשה המוזרה", זוהי הרגשה מוזרה שמגיעה כאשר מישהו שהיה איתך באותה רמה מתקדם הלאה וכביכול עוקף אותך, גם אם זה לא על חשבונך, וגם אם אתה חבר שלו ומפרגן לגמרי, אין אדם חף מן ה"הרגשה המוזרה". זו לא קנאה, ודאי שלא שנאה, גם לא צרות עין כי אתה מאחל לו את כל הטוב שבעולם, כשמה כן היא "הרגשה מוזרה", וגם אם לא תרצה ותשכנע עמצך אלף פעם שזה לא יפה לחשוב כך כשחבר מתארס, ה"הרגשה המוזרה" נמצאת שם, בדיוק ברגעים הקריטיים בהם אתה צריך לשמח אותו כי אתה החבר הטוב שלו.

אז לפני שאתם מבקשים סליחה מאח בוגר ואדיש, שזה לא מפריע לו גם אם יתאמץ. גשו לחברה הקרובה ודברו, אל תגידו את המשפטים המעצבנים שאתם נוהגים לומר "בקרוב אצלך" או יותר גרוע "נו, מה איתך, מה אתה מתעכב", אל תתחילו לתת עיצות, פשוט תגשו ותאמרו בדיוק מה שאמרתם לאח או לאחות שעקפתם, "אני מרגיש לא נעים להשאיר אותך מאחור, אבל אני רוצה לחיות ולאהוב", אל תנהגו כילד הרואה את המשחק האהוב עליו מיד שוכח הכל ורץ, זה בסדר לרוץ אל האהבה, אבל תעשו זאת בצורה נכונה, ואם לא עשיתם כן דעו לכם שזוהי העקיפה של ימנו (לדעתי). 

לדעתי בימנו יש לבקש מחילה לא רק מאחים אלא גם מחברים קרובים. לפעמים זה כואב הרבה יותר. 

היה לי חבר אחד טוב רווק, אחרי שאת כל השאר סחפה הרוח, באה הרווקות וחיברה בינינו. עשינו הכל יחד, תמכנו אחד בשני בלי מילים (כי לגברים אסור להתבכיין אחד לשני), וגם דיברנו על שידוכים בנימה עצובה. וכמובן שבכל כמה שעות הפלטנו אנחה השוברת חצי גופו של אדם ואמרנו זה לזה "האמנת פעם שאנחנו נישאר אחרונים".

ויום אחד אני רואה שלוש שיחות שלא נענו ממנו, ולא הייתי צריך יותר מזה כדי לדעת. כי ידעתי שיש משהו על הפרק. לא רציתי לענות לו, לא רציתי לחזור אליו, לא רציתי לשמוע, אז חזרתי אליו רק כעבור כמה שעות כדי לשמוע "אני סוגר הערב".

 וכבר כתבה גרטשן רובין בספרה (אפשר לקנות דעת גם מספרים בני ימינו): ישנה הרגשה המכונה "ההרגשה המוזרה", זוהי הרגשה מוזרה שמגיעה כאשר מישהו שהיה איתך באותה רמה מתקדם הלאה וכביכול עוקף אותך, גם אם זה לא על חשבונך, וגם אם אתה חבר שלו ומפרגן לגמרי, אין אדם חף מן ה"הרגשה המוזרה". זו לא קנאה, ודאי שלא שנאה, גם לא צרות עין כי אתה מאחל לו את כל הטוב שבעולם, כשמה כן היא "הרגשה מוזרה", וגם אם לא תרצה ותשכנע עמצך אלף פעם שזה לא יפה לחשוב כך כשחבר מתארס, ה"הרגשה המוזרה" נמצאת שם, בדיוק ברגעים הקריטיים בהם אתה צריך לשמח אותו כי אתה החבר הטוב שלו.

אז לפני שאתם מבקשים סליחה מאח בוגר ואדיש, שזה לא מפריע לו גם אם יתאמץ. גשו לחברה הקרובה ודברו, אל תגידו את המשפטים המעצבנים שאתם נוהגים לומר "בקרוב אצלך" או יותר גרוע "נו, מה איתך, מה אתה מתעכב", אל תתחילו לתת עיצות, פשוט תגשו ותאמרו בדיוק מה שאמרתם לאח או לאחות שעקפתם, "אני מרגיש לא נעים להשאיר אותך מאחור, אבל אני רוצה לחיות ולאהוב", אל תנהגו כילד הרואה את המשחק האהוב עליו מיד שוכח הכל ורץ, זה בסדר לרוץ אל האהבה, אבל תעשו זאת בצורה נכונה, ואם לא עשיתם כן דעו לכם שזוהי העקיפה של ימנו (לדעתי). 

לדעתי בימנו יש לבקש מחילה לא רק מאחים אלא גם מחברים קרובים. לפעמים זה כואב הרבה יותר. היה לי חבר אחד טוב רווק, אחרי שאת כל השאר סחפה הרוח, באה הרווקות וחיברה בינינו. עשינו הכל יחד, תמכנו אחד בשני בלי מילים (כי לגברים אסור להתבכיין אחד לשני), וגם דיברנו על שידוכים בנימה עצובה. וכמובן שבכל כמה שעות הפלטנו אנחה השוברת חצי גופו של אדם ואמרנו זה לזה "האמנת פעם שאנחנו נישאר אחרונים".ויום אחד אני רואה שלוש שיחות שלא נענו ממנו, ולא הייתי צריך יותר מזה כדי לדעת. כי ידעתי שיש משהו על הפרק. לא רציתי לענות לו, לא רציתי לחזור אליו, לא רציתי לשמוע, אז חזרתי אליו רק כעבור כמה שעות כדי לשמוע "אני סוגר הערב". וכבר כתבה גרטשן רובין בספרה (אפשר לקנות דעת גם מספרים בני ימינו): ישנה הרגשה המכונה "ההרגשה המוזרה", זוהי הרגשה מוזרה שמגיעה כאשר מישהו שהיה איתך באותה רמה מתקדם הלאה וכביכול עוקף אותך, גם אם זה לא על חשבונך, וגם אם אתה חבר שלו ומפרגן לגמרי, אין אדם חף מן ה"הרגשה המוזרה". זו לא קנאה, ודאי שלא שנאה, גם לא צרות עין כי אתה מאחל לו את כל הטוב שבעולם, כשמה כן היא "הרגשה מוזרה", וגם אם לא תרצה ותשכנע עמצך אלף פעם שזה לא יפה לחשוב כך כשחבר מתארס, ה"הרגשה המוזרה" נמצאת שם, בדיוק ברגעים הקריטיים בהם אתה צריך לשמח אותו כי אתה החבר הטוב שלו.אז לפני שאתם מבקשים סליחה מאח בוגר ואדיש, שזה לא מפריע לו גם אם יתאמץ. גשו לחברה הקרובה ודברו, אל תגידו את המשפטים המעצבנים שאתם נוהגים לומר "בקרוב אצלך" או יותר גרוע "נו, מה איתך, מה אתה מתעכב", אל תתחילו לתת עיצות, פשוט תגשו ותאמרו בדיוק מה שאמרתם לאח או לאחות שעקפתם, "אני מרגיש לא נעים להשאיר אותך מאחור, אבל אני רוצה לחיות ולאהוב", אל תנהגו כילד הרואה את המשחק האהוב עליו מיד שוכח הכל ורץ, זה בסדר לרוץ אל האהבה, אבל תעשו זאת בצורה נכונה, ואם לא עשיתם כן דעו לכם שזוהי העקיפה של ימנו (לדעתי).