פוסט זה נכתב בלשון נקבה, אך רלוונטי למרבה הצער לשני המינים...
מכירים ת'סצנות האלו?
חברה טובה ונעלה שמשוטטת כמו כולנו ביקום בחיפוש מתמיד אחר החצי. אותם סיפורים, אותם תסכולים, אותן חוויות עד ש.... חמדולילה, בלי עין הרע ומלא טפו טפו טפו. בסוף ה"זה" נהיה "זה". ממש. וענבי הגפנים מחוללים בכרמים. אושר עד בלי די.
ואת מפרגנת מכל הלב, באמת שמכל הלב. שמחה בשבילה, יודעת עד כמה חכתה. ואפילו בלי צביטה קטנה של קנאה. כי זה ברור. ההוא, שלה ורק שלה. וגם לך מחכה משהו מהדגם הזה. ובעזרת ה' שיהיה בקרוב.
את שם לאורך כל הדרך. היחידה שהיא גלתה לך שהיום בערב הם "כבר הולכים לכותל" וזה סימן ש.... שקט. לא מגלים.
החיבוקים הנרגשים של לפני ואחרי הוורט, והלחישה הדביקה באוזן "די, אני לא מאמינה שזה אמיתי!!!".
את מבטלת פגישות בשביל להתרגש איתה. ומסדרת גבות לכבודה. והכל הוד והדר. ורגש אינסופי.
שבוע אחר כך, היא משתפת אותך בלבטים, בחוויות הפגישות, ברגע ההחלטה. ומה את אומרת?
אולם איקס זה פווושט מדי? מצד שני אני לא רוצה להוציא כסף... את מתנדבת לעשות סיבוב ספר טלפונים ומידע ומתכננת איתה ביחד מוצג מרשים להביא לחמות לשבת, וכמה פיציפקעס לאחיינים שלו (ככה כותבים את זה?).
ואז מגיע רגע הנטישה. כן חברות. למי שקראה עד עכשיו ולא מכירה. תסכיתי היטב ותכיני את עצמך בהתאם לשלבים.
נטישה, הכחשה. התעלמות
יום אחד את מתקשרת אל המספר המוכר וזאת הפעם הראשונה את שומעת את הפאנטון בשלמות. בפעם השניה השיחה ממתינה. והיא לא חוזרת אלייך בהרגל של שנייה אחר כך.
בפעם השלישית. היא מדברת תכליתית בכבוד ובקרירות. או צוחקת כל שנייה בביישנות ואומרת לך "רגע" סליחה. "אז... מה אמרת? ולצחוק המתגלגל שלה מתלווה צחוק גברי יותר קצת, ויש מצב גם עם הד לוואי של סיגריות.
כשאת קולטת כבר שהיא 'פשוט לא אתך'. את אומרת 'להתקשר יותר מאוחר'? והיא זורקת. 'כן .אני פשוט.. עם החתן שלי.'
'בכיף, תגידי'. את ממהרת להמלט. והיא מנתקת כשצחוק אחד כפול שתיים רועם ברקע.
טבעי, טבעי
טוב, זו לא בגידה, זה תהליך טבעי שאת שמחה בגינו ואם זה האושר, מה צריך יותר מזה.
אולי פשוט ציפית ש... שמה?
שלא תשכח אותך. שתשמח, ותצהל, ותזמין זרי פרחים, ותתלבט אלף פעמים על התסרוקת של פתוח או למעלה. או הדירת מחסן או גג, או הנעליים האלה לשבע ברכות או לפגישה האחרונה. אבל. שגם תזכור אותך. שתצטרך אותך.
כמו בערבים הקרירים ההם שהייתן יושבות על המיטה בחדר שלה. היא עם פן דביק וגרבי רגל מסריחות וליפסטיק שעוד מרוח בחינניות מבחילה. והיא היתה מספרת, לפעמים בוכה, לפעמים מתלבטת. לפעמים שואלת. ומבקשת רק לשפוך ולקבל פידבק.
ואת היית אתה. רק אתה. עד השעות הקטנות של הלילה, גם אם למחרת היה לך שיעור למסור ולא היה לך רבע מערך. היית פותחת את הנושא, מתעכבת על הדקויות. מה מפריע. מה חיובי, מה שלילי. בעד, נגד. מאזן. שכל, רגש. להמשיך לא להמשיך? הוא חמוד, אבל מצד שני. אני לא יודעת אם זה מה שאני מחפשת.... מה לענות לשדכנית הקרצייה שאת לוחצת על דחיה 7 פעמים בשעה האחרונה??
אליך, מאורסת .
נכנסתי חזק לחיים שלך, ברגשי ובטכני סבבתי אותך, בכיף, באהבה. בלי חשבונות של גמול "ונזכה להשיב לך בשמחות".
כשהאושר הגיע סופסוף. השארתי אותי בחוץ. דלת חדשה נפתחת, הקודמת נטרקת. אמרת שלום למה שהיה אתמול. יש לך בן זוג. את מתחילה לחיות.
אושר הנישואין נולד ונועד עבור שניים, אני לא צריכה אותי בזוגיות שלך, כמו שאת ובעלך לא צריכים אותי שם. מאחלת להם את כל האושר שיש ביחד.
אבל ביחד עם זה, אני כאובה ומבקשת. לכשתקומי מעריסת המתיקות הוורדרדה. עכשיו. אחרי הנחיתה נוחתת מפסגת הריגוש והריחוף שמאשימים בהם כל כלה.
כעת כשאת עוקבת אחרי המילים וההתנהגויות ויש לך צנזורה על מעשייך (מה שלא היה קודם... ונסלח).
טיפונת זמן אחרי החתונה. אל תפני עורף. חוץ מהחבר לחיים שיש לך מהיום. נותרתי גם אני.
חברה של 20 שנה אחורנית. וותיקה. רווקה ומתגעגעת.
היטבת להביע את תחושתך בכשרון יוצא מהכלל...
אבל תרשי לי גם להציג את הצד השני של המטבע...
אותה בחורה שהתארסה.. ראשה בעננים, ליבה גואה בהתרגשות.. וכל חושיה, מחשבותיה, רגשותיה, שכלה, נפשה, נשמתה וכו'.. דרוכים לדבר אחד - "החלום" שלה..
"החלום" הזה כולל, לעשות את ה-כל, כדי להרשים, כדי לגרום לו להרגיש אליה רגשות, כדי שהוא יהיה מרוצה, שהוא יעריך, שהוא יאהב, וכו' וכו'.. אין ספור רגשות ותחושות...
וכי דבר זה קל בעינייך?? כל אותם דמעות, לבטים, אכזבות, קשיים, רצונות, מהווים, תפילות, והנה הגיע הרגע.. וכי האדם מסוגל לפספס את זה..?? וכי האדם שולט בכלל ברגעים שאחרי...? וכי אפשר לדון בגלל אדם כזה שבעצם רגשותיו הטבעיים נשואות לאותו אחד..?!
לא אומר שהדרך הזו צודקת.. לא אומר שיש בדרך הזו מוסר ויושר... אחרי הכל הכרת הטוב זה מיסודי היהדות.. ולא משנה מה, בן אדם חייב להכיר טובה לאותם אנשים שעזרו.. ואל אחת כמה וכמה לחברה שליוותה בכל דרך.. שהשקיעה כל מאמץ למענה... אבל לפחות אפשר להבין... אפשר להבין צד שני.. וכשזה כך... הרבה יותר קל להתמודד עם זה.. הרבה יותר קל לחכות לרגעים שאחרי.. לזמן שכל האופריה תדעך.. כל ההתרגשות תרד.. ובן אדם יחזור לחיים המציאותיים שלו, שלאהוב שוקולד זה לא סתירה ל-לאהוב במבה...
ואת...אם חברה אמיתית את, תתעלי מעל כל אותם רגשות, מעל הפגיעה הצורבת, מעל הגעגוע העז, מעל תחושת הבגידה, מעל החסר הזה שהנה גנבו לך אותה... תנסי בכל זאת, בין הטיפות להשקיע.. להשקות.. אחרי הכל, תחומי ההתעניינות הם לא אותם תחומים, אחרי הכל היא בונה קן חדש כעת, ובשביל זה צריך קצת את השקט, את הלב, את הרגעים שלה ושלו....
נסי...
