|
|
| נשלח ב-7/11/2011 11:25 |
 |
| |
.
אישציפ
אנן במקרה סטרילי עסקינן.
לו יצוייר לך כי הסנהדרין בכבודם ובעצמם מצווים על מישהו לתקוע במאה שופרות ולפרסם משהו, משום שזו לשון הרע לתועלת - ומחוייב הוא לצאת ולספרה בציבור.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 11:33 |
|
| |
ברור,
אבל זה עדין לא יוצא מגדר לשון הרע, וכפי שאני אמרתי מלכתחילה.
הנפקא היא, שאם יתברר שהסנהדרין לא סנהדרין , או לחילופין שהסנהדרין טעה הרי שעוון לשון הרע מוטל על פתחו.
וכפי שהיה למשל אצל המרגלים.
למען הסר ספק, אנחנו כמובן אנחנו ממשיכים לדבר על מקרה סטרילי ותאורטי לחלוטין.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 11:35 |
|
| |
לשון הרע הכתוב בתורה.
במדבר פרק יב
(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:
(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְקֹוָק הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק:
(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס
הנושא היה לתועלת הציבור התנהגותו של משה. הנושא נידון על ידי אנשים מוסמכים מנהיגי העם- שהיו בין היתר אחים הבוגרים של משה.- הרי כבוד הבכור לפי ההלכה נלמד מכיבוד אב. ולכן כאב וכאח בכור זה היה בסמכותו וחובתו לחנך את אחיו. משה רבנו הרי לא היה במקום.הוא לא שמע. אף אחד הרי לא שמע. לכאורה אין כאן כל נזק נפשי או חברתי. ובכל זאת
במדבר פרק יב
וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:
(ט) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בָּם וַיֵּלַךְ:
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 11:59 |
|
| |
מה התועלת לציבור להתעסק באיזו אשה נשא משה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 12:21 |
|
| |
.
רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ח המוכיח את חבירו תחלה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר (ויקרא יט, יז): 'ולא תשא עליו חטא'. כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 12:22 |
|
| |
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף י
...ואף על פי כן, אם רואה אדם באחד מידה מגונה כגון גאוה או כעס או שארי מידות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו, פשוט דמותר ומצוה נמי איכא. אך באופן זה וכיוצא בזה נראה דמצוה להמספר לבאר הטעם למה מספר בגנותו של חבירו, כדי שלא יטעה השומע להתיר על ידו יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו שהוא סותר את עצמו, כי פעם יאמר לו שאסור לספר אפילו על אמת... ועתה הוא מספר בעצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 12:22 |
|
| |
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיפים א-ב
אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא, או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב לו את הגזילה ולא שילם לו את נזקו, ולא ביקש פניו להעביר לו על עוונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו, ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות. אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך.
ואלו הן:
א) שיראה דבר זה בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר כך שהדבר אמת.
ב) שיזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק.
ג) שיוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה, אולי יוכל להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו, ואם לא ישמע לו, אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו...
ד) שלא יגדיל העַוְלה יותר ממה שהיא.
ה) שיכוון לתועלת... ולא להנות חס וחלילה מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר.
ו) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.
ז) שלא יסובב על ידי הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 12:24 |
|
| |
. ואחרון להפעם, ההדגשה אינה במקור:
שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן יג
אוסיף בזה מה שמצאתי בספר פתחי תשובה על אורח חיים ([לר' ישראל איסר איסרלין] בעל המחבר ספר תוספת ירושלים ואשי ישראל ועוד), סימן קנו, שכותב, וזה לשונו: 'וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל הספרי מוסר הרעישו את העולם על עון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא: מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו.
דרך משל, במי שראה באחד שהוא אורב על חבירו בערמה על הדרך במדבר להרגו, או שראה מחתרת בלילה בביתו או בחנותו - היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע? הלא עונו גדול מנשוא, שעובר על 'לא תעמוד על דם רעך', וכן בענין ממון הוא בכלל השבת אבידה. ועתה מה לי חותר במחתרת, או שרואה משרתיו גונבים אותו בסתר, או שותפו גנב דעתו בעסק, או שחבירו מטעהו במקח וממכר, או שלוה מעות והוא גברא דלא פרענא הוא, וכן בעניני שידוך, והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו - כולן בכלל השבת אבידת גופו וממונו' וכו'. עד כאן לשונו.
והדברים מאד מאלפים, ומחזקים ביתר שאת וביתר עז דברינו האמורים בזה, ובלבד שכל הכוונה תהא לא להזיק לו, כי אם לטובת השני ולטובת הכלל, להצילם ולשמרם, דאזי מקיים עוד על ידי כך מצוה רבה שאין ערוך לה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 12:31 |
|
| |
מואדיב,
יישר כח על הבאת הדברים הנכוחים של החכמים האחרונים שהבאת.
אבל הם לא כותבים שאמירת לשון הרע כזו אינה לשון הרע, רק שהיא מותרת ולעתים אף מצוה, כך שלא הבנתי איך זה קשור לנושא (הסטרילי והתאורטי) שלנו ? אגב גם שאלתי התאורטית והסטרילית עומדת בעינה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 12:46 |
|
| |
דייר כאמור אהרון ומריים דיברו ביניהם בלבד ולא לפני הציבור. הם היו לבד באוהל רק הם וה'
מואדיב
ואלו הן:
א) שיראה דבר זה בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר כך שהדבר אמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 01:47 |
|
| |
מואדיב
גם אם אני יכול לנחש מה הרקע, את השאלה איני מבין.
למאי נפקא מינה (=מה ההשלכה למעשה) אם לשון הרע לצורך הוא עדיין נקרא "לשון הרע". אם חובה, חובה. ואם זה חובה אז זה מותר.
שמא כוונתך לכך שהמספר צריך להיזהר מאד בעצמו, כמו בתנאים שציטטת מן הח"ח? או שעליו עדיין לעשות תשובה, כמו שאמרו בגמרא יומא על שלוחי בית דין שמזהירים את הכהן הגדול שלא ישנה ולא ינהג כמעשה צדוקים, והם פורשים ובוכים מפני שחשדו בו?
או כמו בית דין שאם עליהם להוציא מישהו להורג, צמים כל היום האחרון שבו מכריעים את הדין?
ואם צריך לפרסם לשון הרע שמבייש אדם, ועוד אדם נכבד המוחזק לירא שמים, צריך לנהוג על זה מנהגי כפרה? (וכאן יש שאלה אם יש צורך בכפרה ובמנהגי כפרה או די בתשובה לבד, ולא רק כאן אלא בכל מקום).
והאם תיקוני כפרה אלו הם ענינו הפרטי של המספר או שמא עליו להראותם ברבים כדי שיראו שכואב לו ואכפת לו?
אני מעלה השערות כי אחרת איני מבין כלל את השאלה. ומחכה להבהרה.
***
ירוחם
עד שאתה מביא ממעשה מרים, ושם לא ברור שהעבירה היתה לשון הרע על משה. יתכן שהעבירה היתה שהוכיחה אותו בפניו. ויש מחלוקת בדבר הפירוש של המעשה בפרשה.
אבל אתה יכול להביא מכך שהתורה מספרת לנו את המעשה הזה על אהרן ומרים שנכשלו. וזאת למרות שמשה היה היחיד ששמע את התוכחה שלא במקומה. ובכל זאת ה' העניש את מרים בפומבי, וגם נכתב המעשה בתורה. שמע מינה שיש מקרים שאין חסים גם על אדם גדול?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 10:09 |
|
| |
הרב מימוני
בספר התורה שבידי- לא כתוב שהוכיחו את משה. וכמובן לא כתוב שהוכיחו אותו ברבים, נהפוך הוא לפי פשוטם של מקראות, משה כלל לא ידע על הסיפור בשעת מעשה. רק אחריו,
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 10:20 |
|
| |
.
ירוחם,
מאחר והדברים נעשו באהל, שאלת את עצמך איך אתה ואני יודעים על כך?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 10:24 |
|
| |
מואדיב
התורה שנכתבה סיפרה את הסיפור הזה אחר כך- 38 שנה לאחר המעשה.כשהגיבורים כבר מתו. ונשאר רק הלקח בלי הבושה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 11:49 |
|
| |
.
"משה כתב ספרו"
|
|
|
|
|
