|
|
| נשלח ב-13/6/2003 11:19 |
 |
| |
אזורי,
הטענה היא כי אמנם אנו נמצאים במצב שעדיין בלתי אוטופי בו איננו יכולים לדעת את יעודו האובייקטיבי-התאמתי של כל חפץ ולכן מושג הבעלות הוא אובייקטיבי, אבל בכל זאת יש להישאר מכוונים וממוקדים על האידיאל האוטופי [בבחינת "ציפית לישועה"].
הסיבה לכך היא כי גם אם לא נרחיק לכת כמו מרקס לנסות ליישם את האוטופיה וליצור מצב בו הקפיטליסטיות [בעלות] שעדיין מוטבעת באדם תגרום לפשעים הסובייטים, אך בל זאת ניזהר שלא ניזוק ממושג הבעלות הקפיטליסטי.
גם כחסיד הקפיטליזם, אני שם לב שהמושג מחזק את האנוכיות בצורה חזקה ומשחתת. מאנוכיות זו זיהיתי את הנקמנות שאינה למען הקמת הצדק בעולם, אלא כדי "לא להישאר חייב" שיש צד חזק שאין בה ערך אובייקטיבי!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2003 08:28 |
|
| |
עוד תחום בו מאפיל השיוך הבעלותי על השיוך הטבעי-אידיאלי הוא בהלכות מעילה.
למרות שמדברי הכתוב בתורה בפרשת אמור יש על הקריבה לקודשים לקבל גדרי כל איסור הנאה כמו איסור האכילה של דם וחלב [הבא מחמת שיוכם למזבח בפרשות ויקרא וצו], הבינוהו החכמים לפי גדרי לקיחת בעלות כפי שהוכיח בחי' רח"ה הל' מעילה!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2003 00:10 |
|
| |
דין "נהנה" [ב"ק כ: וב"ב ד:] המורה שמהות הבעלות משייכת כל השתמשות ממנה המוגדרת כערך וקבלתו לבעלים גם אם לא הפסידו, מוכיח שעכ"פ במקרה של "נהנה" חשוב יותר לתורתנו לחזק את דין בעלות הקפיטליסטי מאשר לשמור על הערך האידיאלי-קומוניסטי-גנעדני!
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2003 00:33 |
|
| |
קראתי אשכול זה שהיה מודפס אצלי במהלך השבת ושמחתי מאד בחלוקה שבראשו שאכן מסדרת את דרגות בעלות וקנין בצורה מופלאה. להלן רובו של מאמר על האטימולוגיה של "קנה" עפ"י הרש"ר הירש עם מעט דברי פרשנות בענין, ללא עיון רב מדי עדיין ביחס למה שכתבת מעלה מפאת השעה.
-------
להלן ברור משמעותו הלשונית של שרש "קנה" בהופעותיה השונות בתורה והתיחסות רחבה לקנין אישה במעשה הקידושין:
המובן השגור ביותר של המושג "קנה" כלשון הרש"ר הירש (בבראשית י"ד, י"ט) מתייחס לבחינה המוסרית של הבעלות. וכך הוא אומר: "קנה מציין את הבחינה המוסרית של הבעלות. זהו מושג של משפט, ולא של אלימות. הוא מציין בעלות בזכות ולא חזקה בכח. הקונה חפץ הלא הוא בעליו, אפילו כשאין החפץ ברשותו, (מעבר לכל זמן או מקום כלשהו), בכל מקום שהוא- הרי החפץ שלו. מכאן לשון מקנה שמתייחס בעיקר לבעלי חיים היודעים את בעליהם, וקל וחומר קנינים ברמה נמוכה יותר כמו צמחים ודוממים.
ברם, הופעתו הראשונה בתורה של שרש "קנה" מופיע לראשונה בבראשית ד', א', שם נאמר כהסבר לשמו של קין: "קניתי איש את השם". אומר הרש"ר הירש שם: "המושג המקורי של קנין תלוי במושג הייצור. עיקר משמעות "קנה" איננה קנין כסף כי אם קניין בכח (פוטנציאל) – כך השם הוא "קונה שמים וארץ" (בראשית י"ד, י"ט, כ"ב)- הוא קונם שכן הוא בראם".
באור הדברים הוא שכשם שלמדנו שנאמר על השם שהוא "קונה שמים וארץ" כי הוא בראם, כך קנין מתייחס לאדם בראש ובראשונה בהקשר לפוטנציאל היצור שלו. קנין האדם הוא כל מה שיכול ליצר, ובפעל- מה שיצר בהגשימו את הפוטנציאל שלו. בהקשר זה יתיחס מושג הקנין בראש ובראשונה, ובאופן היסודי ביותר לקנינים רוחניים, כמו קנין מעלות, קנין מידות, קנין תורה, או קנין חברים. יכולת היצור של האדם כשמתייחסת לקנייניו הרוחניים היא הקנין בטהרתו, שכן לא נרכש "מבחוץ" אלא מהווה את פוטנציאל פעילות האדם באשר הוא, איש איש כפי יכולתו. בשלב הבא מתרחב מושג הקנין לכלול אף את קנייניו החמריים של האדם, היינו רכושו החמרי כפי שתואר לעיל. וכך אומר רש"י באותו מקום (י"ד, י"ט)- "קונה שמים וארץ" כמו "עשה שמים וארץ (תהלים קל"ד)- על ידי עשייתן קנאן להיות שלו".
עוד הבט שמצין הרש"ר הירש: "קנה המוציא פרח וציץ" (קרוי כך על שם היוצא ממנו).
לסיכום: נמצא כי מושג הקנין מתייחס לשני עקרונות הכרוכים וקשורים זה לזה:
1. כמתייחס לפוטנציאל היצור של האדם- כל תחום פעילותו היצרנית של האדם הלא הוא השדה שבו עשוי להתממש כל אשר יבחר- ואזי יהפך לקנין שלו (אגב, לא רק קניינים טובים, אלא גם טעויותיו ורכושו המזיק וכד')
2. ומכאן נגזרת המשמעות הנוספת הקשורה להכנסת גורמים חיצוניים לתחומו של האדם- הלא הוא מושג הבעלות, שהוא מושג המציין את זכותו המוסרית, של האדם על כל מה שבחזקתו שהושג בצדק ולא בכח אלים בלתי מוצדק.
נמצא כי מושג הקנין אינו מתייחס רק לבעלות על חפץ זה או אחר, אלא בהקשר הרחב יותר מתייחס לכלל טווח פעילותו של האדם.
אחד ההבטים החשובים בפעילות האדם היא משפחתו, ובראש ובראשונה אשתו: אם חותר האדם להקים מערכת יחסים בריאה עם אשתו, הרי שהחיים תחת קורת גג אחת מהווים שדה פעילות ללימוד וישום הערכים החשובים ביותר שישנם, שהלא חייו עם אשתו לו זכה, משמעותם רבה וכוללים הרבה מן המידות שהתורה נקנית בהם בפעולה :
· התקדמות משותפת
· שותפות גורל
· שותפות בקבלת החלטות לצד חלוקת תפקידים
· השלמה ואיזון האחד את השני
· עבודת המידות
· חלוקה בנטל
· נשיאה בעול זולתו
· התחשבות בזולת
· חסד
· לימוד נתינה
· פיתוח סבלנות
· שליטה על כעסים
· דגש על ישום יומיומי איטי ומייגע לעומת התחדשות בלתי מחייבת ביחסים מזדמנים
· מחויבות: נאמנות לאישה היא נאמנות לרעיון השותפות
· עמידה בפיתויים
· חוויות של אחדות וחיבור בעצמה הגבוהה ביותר
· עצמת רגשות חזקה
· התמסרות למה שמוכר ולימוד אהבת המוכר-והידוע כבר לאור חוויות חדשות
· עומק ואיכות יחסים מתרחבת והולכת- שלה מעצם מורכבותה הפוטנציאל הגבוה ביותר
וכמובן, אחד ההבטים החשובים ביותר לו זכו איש ואישה, הוא גידול והקניית ערכיהם לדורות הבאים: הילדים או החניכים, הם כר הדשא להוראת והעברת כל הידע שלהם הלאה. מעצם כך, מבחינת עם ישראל, מהווה העברת ידע זה את אחד מיסודות קיומו ואמיתות מסורתו. מסגרת המשפחה כולה מהווה פעמים רבות דוגמא לשלם הגדול מסך חלקיו, וזאת דרך החוויות המשותפות, הסיפוק הנובע מהם, המסגרת שנוצרת עקב כך, היחסים בין כל אחד ואחד, ושל כולם כמשפחה מאוחדת ועוד. והדברים רחבים (נושא למאמר נפרד)
על בסיס זה ניתן להבין מדוע התדבקותו של האיש באשתו חשובה אף מהתדבקותו בהוריו שילדו אותו ככתוב: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ההשלמה של איש ואישה האחד את השניה, טומנת בחובה את הפוטנציאל להקמת ה"מפעל" הגדול ביותר בחייו של כל אחד מהם.
ומכאן ברור שיכולה האישה להחשב קנין, שהרי מושג הקנין בהקשרו הרחב מתייחס לכלל הדברים שמצליח האדם לייצר במהלך פעילותו, וכפי שתואר מעלה, המפעל שמקים עם אשתו עשוי להיות המפעל החשוב ביותר שלו, שיתרום יותר מכל אחר לעבודת השם שלו ושלה ולהעברת הידע שירכשו קדימה לדורות הבאים. ברגע שהאישה "נקנית לו" מדעתה, מרצונה החפשי, כפי המצוין בגמרא, הרי אז נוצר הבסיס להצהרתו הגדולה: "הרי את מקודשת לי": ע"י זה שאני מקדשך בדבר מה בעל ערך כלשהו (שוה פרוטה) השייך לי, והמסמל בצורה מוחשית את כל אשר לי, ואשר יהיה לי, בהתאם לאפשרויות שיחנן אותם השם לי, הריני משייך את פעילותי אל פעילותך, ומכניסך לתחום זה בקדושה, כהאחת המיוחדת שלי. זו ההצהרה המשותפת כלפי עם ועדה: הרינו איש ואישה, בעל ואישתו.
עד כדי כך חשוב קנין זה, שזהו הקנין היחיד שלו שנקרא קדוש, ואכן זה שמו: "קידושין". ומהו דבר קדוש? דבר המיוחד יותר מכל דברים ומובדל מהם בחשיבותו.
בשולי הדברים:
"כסף" "שטר" ו"ביאה" [קנין האישה בם] מייצגים שלשה עקרונות חשובים:
· כסף- לשון כיסופים- מייצג את עקרון הבחירה שבידי האדם. האדם יכול להשתמש בכסף לרכישת כל דבר שהוא כפי מה שנכסף אליו. שמושו בכספו מלמד על כיסופיו.
· "שטר"- הלא מסמל מחויבותו של האדם ביחס לדבר שהוסכם עליו
· "ביאה"- הצורה החזקה ביותר של איחוד עם אדם אחר- "וידע האדם את חוה אשתו"- ידע הוא חיבור, ובו בחרה בתורה לבטא ביאה בהיותו צורת החיבור המוחשית החזקה ביותר האפשרית לאדם עם מישהו (וקל וחומר שכולל משהו).
------------------
מושג "קנא" קרוב ביותר במשמעותו למושג "קנה", ומבחינת הבט הבעלות על דבר כלשהו, מהווה גרסה "מחוזקת" שלו. (א' "חזקה" מה')
"כי אנכי השם אלקיך קל קנא" – שוב בהשאלה לשימוש במושג "קנא" ביחס לשם, אנו למדים על השימוש בו בהקשר הרחב ביותר האפשרי: אומר הרש"ר הירש: "קנא- לטעון טענת קנין ובעלות-....."נאמר קל קנא- כביכול תכונה יסודית היא ממהותי ולא אהיה את אשר הנני אם אין אני "קל קנא". מכיון שאני האישיות הנושאת אותך ואת תבל ומלואה....ואני אלקיך- מי שהוציאך על מנת למשול בכל גורלך ולעצב את כל חיי מעשיך (היינו כל שתעשה עליו להיות על יסוד הזהוי שאני אלקיך), כך אנכי "אל קנא"- "אני הוא ואין אחר אני הוא ואין בלתי. כולך קנוי בידי ונתבע על ידי, על כל הוויתך ועל כל עתידך.
אותו רעיון בהקשר לאדם: "קנא"- (רש"ר בראשית כ"ו, י"ד) -"קנא" לתבוע את קניינו, לדרוש דבר בטענה שהוא מגיע לו. מכאן קנא ב- לראות דבר אחר ולדרוש אותו לעצמו, לטעון שהוא מגיע לו. מכאן קנא ב- "לראות דבר ולדרוש אותו לעצמו, לטעון שמגיע לו, לטעון שהוא מגיע לו, להיות עינו צרה בחלקו של אחר. "קנה את" – לתבוע את האדם כולו, לטעון את זכותו על הנפש. כך "וקנא את אשתו" (במדבר ה' י"ד): הוא מזהיר את האשה מפני בגידה "ויקנאו אתו פלשתים"- קנאתם התייחסה לאיש ולהצלחתו".
הדרישה החזקה למשהו כשלך יכולה להיות אוביקטיבית וראויה- "קנאת סופרים תרבה חכמה", או קנאת פנחס להשם, או מוצאת מהקשר נכון וגורמת נזק: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
באור שרש קנן (לשון קן)- הרש"ר הירש בבראשית כ"ב ו' אומר: "ההוראה העיקרית של קן היא המשכן המוגן של הציפור, וביחוד המקום המגן על האפרוחים".
תוקן על ידי - אורבערפל - 13/07/2003 0:39:49
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 06:13 |
|
| |
עקב דיון באישי עם אזורי על מהות הזכות של "שיעבוד", נוצר ויכוח מחודש במהותם של בעלות וקנין.
מבואר שבנושא הבעלות שני הבטים עיקריים:
א. השליטה הפיזית,
[שהתבארה באשכול על קנייני גזילה,
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=496897]
ב. השיוך המופשט.
שייך שתהיה לראובן שליטה פיזית בדבר מסוים, אבל שיוך הבעלות יהיה לשמעון. כמו פקדון או גזילה [וכמובן שדרגות השליטה והשיוך משתנות בין המקרים].
נעבור לקנין;
רגילים לראות את הקנין כהיאחזות הפיזית של הקונה בדבר, שממילא נובעת ממנה השיוך הבעלותי. גם כאשר נעשה קנין סודר [היינו שאינו נעשה בדבר הנקנה עצמו ולא בתמורתו, אלא בדבר המסמל בלבד] רגילים להחשיב את הקביעה שבין המקנה והקונה שראשיתה בהשלטה פיזית של הקונה וממילא רואים את הדבר כמשוייך אליו.
[נדמה כי] בספרי חכמי פולין מתבארת המחלוקת אם אדם קונה דבר שלא בא לעולם או לא, על ידי חקירה אם "קנין" הוא בחפץ או באישיות הבעלים. שאם הוא בחפץ, הרי אם אינו בעולם אין התייחסות רצינית ["חלות"] כלפיו, אבל אם רואים את הקנין כהסכמה בין המקנה והקונה הרי הם לפנינו ומועיל גם כלפי חפץ שלא בא לעולם.
לביאור העניין; הרי הקנין בא למען שמשעה מסוימת יפסיקו להתייחס לדבר או לחלקים ממנו כשייך למקנה ויתחילו להתייחס כשייך לקונה. הקנין הוא היתד הקובע בדעתנו את קביעת ההתייחסות החדשה ["חלות"].
עקרונית מצד שיוך הבעלות, ניתן לשייך כל מוליקולה וכל רגע מזמן קיומה, לבעלים אחרים. זה אפשרי גם אם אין בעולם עדיין את החפץ בממשותו, כי הרי מדמיינים אותו ואין מניעה עקרונית שייקבע שיוכו לבעלים מסוימים.
בכל זאת ישנה בעיה שהקביעה אינה חשובה מספיק שיתייחס אליה האדם כמחייבת, כאשר החפץ עדיין מתעופף בדמיון בלבד ואינו בעולם. [לעומת זאת כתבו ראשונים שכאשר נשבעו על הקנין בדבר שלא בעולם, זו דרגה טובה יותר, שהשבועה הרי מוסיפה לרצינות.]
מעתה נשוב ל"חקירה הפולנית";
אזורי [איך שהבנתי] טוען שלכו"ע למען עשית קנין דרושה השלטה על החפץ וזו מהות הקנין וממילא נהיה שיוך בעלותי למי שהשליטוהו על החפץ. המח' בדבר שלא בא לעולם היא אם ההשלטה על דבשלב"ל היא השלטה מספיקה או לא.
לעומתו טענתי שמאחר ובעלות היינו שיוך בעלותי מופשט של חפץ פלוני או חלקו לאדם פלוני ושיוך זה הוא הנותן זכות שליטה, א"כ לכו"ע לא דרושה השלטה על החפץ אלא כל סמל שיילקח ברצינות כ"קנין" המשנה את השיוך הבעלותי בדעתנו, יתפוס.
לפי"ז מה שלא מועיל "קני ע"מ להקנות", הרי שלדעת אזורי הוא שאין בזכות להקנות השלטה ולכן אינו קנין. ואילו לדידי זה רק כי קנין הנותן רק את זה אין מספיק סמליות שיילקח ברצינות.
נ"מ:
א. יש לי חפץ ששייך לי מימים ימימה, ומאיזו סיבה שהיא כוונתי להעביר את הבעלות שהיתה לי בו אשתקד ביום הפורים מהשעה 9 עד השעה 10 לאדם אחר [כמובן כשיש נ"מ לעכשיו]. לדעת איזורי לא שייך כזה קנין שהרי השליטה אז היתה שלי ולא של ההוא ושליטה של היום שאתן לו למען עשות בו קנין על אשתקד אין לה שייכות לשליטה של אשתקד נמצא שאין כאן השלטה פיזית על מה שהיה לי אשתקד. ואילו לטענתי הרי כל שיוך ניתן לקנין, אלא שדרושה סמליות, א"כ שפיר י"ל שכסמליות די בקנין של היום לקבוע שיוך על בעלות העבר [גם למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל, מאחר והחפץ לפנינו].
ב. הבנת שעבוד. לדעת אזורי זה סוג קנין המשליט לפי תנאים מנכסי המלוה ללוה ושרק בשעת הגביה יתברר מה כלול בו. [ויש בזה קושי מצד חוזק ההשלטה]. אך לטענתי שהקנין אינו זקוק להשלטה ממשית על הנקודה הנקנית, אלא די בסמליות הקובעת שיוך, א"כ לא מפריע שעד הגבייה היה ללוה בעלות שלימה להזיק ולהקדיש ולעשות בדבר הנגבה כטוב בעיניו. אך בכל זאת כאשר יגבה ייחשב [לאביי] החפץ של הגובה למפרע ואם הקדישו הגובה אף טרם גבה הרי החפץ יהיה של הקדש ["מכאן ולהבא למפרע"] מיד כשיגבה למרות שלא היה קודש קודם לכן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2003 23:50 |
|
| |
וטו,
לא כ"כ ברור לי יסוד הויכוח.
לכאורה בקנין שהוא קובע התייחסות חדשה [כמש"כ] אין הקונה נהיה בעלים כיון שקבעו שהוא יהיה הבעלים וממילא הוא שלו, אלא הקנין יוצר סיבה שיהא בהחזקתו של הקונה וממילא הוא שלו, היינו על ידי שקבע המקנה שהקונה יהא הבעלים הרי נכון-מתאים שהחפץ יהא לקונה ומקומו הוא אצל הקונה, כתוצאה מזה אנו רואים את החפץ תחת החזקת הקונה, ולמצב כזה אנו קוראים שלו.
ולדוגמא אחד שיצר חפץ זה שמתאים שזה יהיה לבעל היצירה עדיין אינו קובע בעלות, אלא זה יוצר מצב שזה חלק מהחזקה של היוצר וממילא הוא שלו, ואם תפקע החזקת היוצר בחפץ [כגון שהיה ייאוש וכדומה] הרי פקעה בעלותו, אפי' שהוא עדיין יוצר החפץ.
ממילא לנידון דידן אפי' אם ע"י קביעתם נוצרה סיבה שהקונה יקבל את הבעלות של אתמול הרי אנו צריכים להחזקה בדבר, שהיא היא הבסיס לשלו והיא הקובעת בעלות וזה שיש סיבה לראותו כבעלים אינה מספיקה בלי שמחזיק בחפץ.
ובצורה יותר פשוטה אשאל על המקרה שלדבריך יכולה להיות בעלות עליו גם ללא החזקה, מדוע זה גרע מזוטו של ים שנפקעה הבעלות [ששם ג"כ הסיבה מחמת שנפסקה ההחזקה].
[לגבי שעבוד שכתבת שלפי אבי אולי יוכל הלווה עדיין להזיק, יעוין גיטין מ' ע"א שמבואר לגבי אפותיקי שאם הלווה הזיקו הוא נחשב למזיק שעבודו של חבירו, ואולי באפותיקי שאני.]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2003 04:36 |
|
| |
Thank you for this interesting discussion.
I'd like to widen the discussion to property before moving on to your main points on contract.
Can you perhaps provide Jewish sources on the origins of property. You will probably be familiar with the views of Locke that the origin of property is the mixture of labour with goods in a state of nature. The Marxist position is that there is no personal property and it is best summarised by Foucault that property is theft. Is there any contribution to this debate in Jewish sources? (Just a thought, perhaps this debate is the rationale for the two postions in the mishne in Ovois whether 'mine is mine and your is yours' is Midas Sdom or not.)
Moving on to your discussion of 'kinyonim' it seems that you have interpreted a kinyan as a transfer of some kind and then questioned when and how the transfer takes place. With respect, haven't you given it a rather narrow translation?
Although the word kinyan literally means buying, a proper translation that would encompass the various forms of kinyonim would be a contract. For example, take a kinyan sidur. When I go to my rabbi before Peasach to grant him a power of attorney to sell my chometz on my behalf I perform a kinyan. No transfer of goods takes place but nonetheless a contract has been formed. Similarly, a building or employment contract involves no transfer of goods but a kinyan is required to make the undertakings of the parties legally enforceable.
If you agree with me on the above then a contract is separate from the transfer of property in the goods. The contract is the agreement between the parties to perform their respective obligations. The seller must transfer the goods and the purchaser must pay the agreed price. When the transfer of property in the goods takes place is then a question of the rules relevant to the particular legal system governing the contract. However, the actual transfer is not inherent in the agreement since the agreement is just that and governs many transactions where no transfers are involved.
Your response to this may be that despite the above your discussion is limited to those kinyonim where the transfer of goods is involved. In which case it is important to separate the contract from the transfer.
The contractual part of the transaction is the agreement. However, agreements alone despite being morally obligating are not legally enforceable. This is why we have the principle that verbal agreements on their own give rise only to 'ta'arumos', grievances, but cannot be enforced.
To make a contract enforceable there must be a kinyan. (This is similar to consideration in common law legal systems.) Where there is a transfer of goods a kinyan has the added element of transferring the property in the goods from the seller to the buyer.
To support my position I would cite the gemore (Bove Metsie, 47:2) that according to the Torah, money, i.e. payment, finalises the transfer. So as to avoid the issue of risk while the goods are still in the possession of the seller, chazal instituted that there must be kinyan meshicha which is a symbolic physical possession by the buyer. This seems to indicate that the contract is relevant only to make the contract legally enforceable, since the agreement does not differ whether payment or meshicha is the appropriate form of kinyan.
I would therefore support a modified version of your second position. The agreement in itself is, unlike your first position, insufficient to either bind the parties legally or to cause any transfer of property in goods. However, the agreement does create a moral obligation which is probably to do with the pledges given by the parties and not with contract. This is why they are not legally enforceable.
Your second position is closer in that it is the contract that performs the transfer but this is not inherent in the contract since many contracts do not involve any transfers. Rather, the transfer is something separate from the contract but which for convenience sake has been appended to the contract to take place at the same time.
Finally, I was very interested in your citation of R' Shimon Shkop of a natural law independent (predating?) of Mosaic law. Can you please provide the source.
תוקן על ידי - frummie - 14/09/2003 4:47:36
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2003 08:27 |
|
| |
אזורי,
זוטו של ים ויאוש מנתקים לגמרי את הגישה ליישום הבעלות. לכן אף לטענתי ששייך בעלות לפי חוזה-הסכם-קנין ללא השלטה ממשית על גוף החפץ שמחמתו באה הבעלות, אבל צריך לכה"פ שתהיה לקונה גישה לפירות הנובעות מהבעלות.
פרומי,
ייש"כ על ביאורך היפה למשנה במס' אבות עעל מהותה של בעלות!
מקור לבעלות
בדין שינוי קונה כפי שהתבאר באשכול על "קנייני גזילה" המוזכר למעלה, אנו רואים שהשליטה הפיזית [או ההסכמית כדלעיל ולהלן] היא הקובעת את הבעלות. אך נחלקו מ"ד שינוי דאורייתא עם מ"ד שינוי דרבנן על אורך כוחו של השולט הראשון [בדומה למחלוקת בתקפו כהן אם מוציאין].
איזורי העיר באישי שלכאורה דבר השייך לאדם מחמת שהוא יצר אותו, היה צריך להישאר שלו גם לאחר יאוש או זוטו ש"י, שהרי לא מחמת השליטה הוא שלו אלא מחמת היצירה [כפי שהבאת מ-Locke]ולמה יפסיד בגלל אבדן השליטה ביאוש וזטש"י?
["בעלבתיש" היה אפ"ל שאין לחלק בבעלויות ויש לתתדין אחד לכל האופנים שיאוש וזוטו מנתקים.] אך נראה כמ"ש בתחילת ההודעה לאזורי שבעלות פוקעת כאשר נפסקה הגישה לזכויות הנובעים ממנה כיאיבדה חשיבותה גם כשבאה מחמת יצירה ועדיין צ"ע.
קניינים [השלטה והסכמה]
מה שהזכרת מהחוזים למיניהם, כמו הרשאה למכירת חמץ וחוזה עבודה, במובן המופשט [abstract] יש גם בזה העברה, כי אנו רואים [בעיני המוח] חלק מרכושו של המקנה תחת שלטון המורשה או הפועל [אם יתקיימו תנאי ההסכם].
לכן אין הבדל מהותי בין העברה להסכמה [transaction & agreement]. הקנין הוא המעשה הקובע גבול "עד כאן של מקנה ומכאן של השני". נמצא שבין קנין הבא על ידי תפיסת החפץ ולקיחתו ובין קנין הבא לקבוע הסכם, שניהם העברה אלא שהסכם הוא מופשט יותר.
דברי ר"ש שקופ ז"ל, הם בתחילת ח"ב בשערי יושר [שער ה'].
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2003 16:30 |
|
| |
דומני שההגדה העשויה להאיר את עינינו במהות הקנינים כך ששאלות רבות המופיעות אצלכם עשויות להיות כלא היו היא שכל מהות הקנין היא להביא החפץ חמצב של "רשותו" אזי יחול על החפץ הדין הקניני של "שלו" רוצה לומר כשם שבכל דיני התורה לפני שיש לנו דין יש איזה מצב טבע שהדין חל עליו . מצב זה אינו תלוי מצבו הפיזי כגון כלי שלא נגמרה מלאכתו וחשב להשתמש בו כבר נחשב לכלי . הוא הדין למשל בכל דיני איסור הן נאמרו ביחס למצב נתון כך שאיסור נבילה למשל לא יכול להיות מוחל כל עוד אין מציאות של נבילה. כך לגבי דיני ממונות הריכל זכויות הבעלים הם דינים בלאו של לא תגזול ואם כן יש צורך הגדרתי שיקדם להם מצב מציאותי שעליו נאמרו אותם דינים.למען ההפשטה הרי בדיני ממונות יש שני חלקים. האחד הוא קביעת המצב הקיים לאדם בחפץ שהוא גוף הבעלות והשני הוא כל זכויותיו הדיניות של האדם בחפץ כמו אנלוגית בכל דיני התורה כמבואר לעיל.יש מקום להוכיח שסדר המתודי של הדברים הוא כך שהמצב הקיים לאדם בחפץ שעל גבו נאמרו הדינים המעגנים את זכויותיו הם ה"רשותו" וכל דיני הבעלות הם ב"שלו" כלומר כל החיובים תלויים רק בהיות החפץ ברשותו ולא בהיות החפץ שלו . אם אכן נכונים דברינו הרי יסוד הקנין הוא להוות מצב בחפץ שהוא גוף הבעלות וממילא ככל שיש מצב כזה הרי הגדרתית נאמרים עליו כל "דיני" בעלות כלומר גוף הקנין הוא לעשות החפץ ברשותו ואזי ממילא החפץ הוא שלו.. ואכמ"ל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2003 15:18 |
|
| |
v10,
מדבריך מובן שהגדרת את השיוך הפיזי כ"ברשותו" ואת המופשט הבעלותי כ"שלו" וזו הקבלה לדברים האמורים למעלה! אך לא הסברת איך בכך נהפכו "שאלות שלכם כלא היו"!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2003 22:51 |
|
| |
ווטו ואזורי וכולם
ברצוני להתייחס לשאלה שהוזכרה בהקשר לזוטו של ים בחפץ שיצר אותו האדם.
השאלה היא: הן היצירה נתנה לו הבעלות, ולא השלטון, א"כ מדוע באיבוד השלטון על ידי זוטש"י נאבדת ממנו בעלותו?
תשובתי: היצירה אינה סיבה לבעלות, אלא היא סיבה לראשוניותו להיות בעלים. זאת אומרת יצירה עושה שהיוצר הוא המועדף הראשוני לבעלות = שליטה ומימוש כל זכות בחפץ, וממילא הוא שלו. אך אין משמעות ליצירה ללא יכולת מימוש בעלותי, הבעלות אינה נוצרת מהיצירה של החפץ, אלא היצירה משייכת את הבעלות, שהיא דבר נפרד מהיצירה, אל היוצר.
לכן, כאשר הדבר שיצר אינו כבר בתחום בעלותי, אין כל משמעות שיצר, שכן היצירה היא אך מקום ראשון בבעלות קיימת, אך בזוטש"י, אין מצב של בעלות, שמשמעותו כנ"ל שליטה ומימוש זכויות. ובקצרה: כשאין אפשרות ל"בעול" [מל' בעלות] את החפץ, אין כל שייכות קנין.
אולי לא זאת הייתה השאלה?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2003 23:36 |
|
| |
יהוסף,
כוונתך אם אני מבין נכון, שהיצירה היא לא סיבה לבעלות, היינו אינה דורשת שכיון שיצר הרי לו 'מגיעה' הבעלות, אלא זו רק צורה של הכנסה לרשות כיון שהוא הקרוב ביותר להחזקת החפץ וכעין מעשה קניין.
האם מבחינה עקרונית אינך רואה מושג של "מגיע" לו בייחס לבעלות חוץ מאשר החזקה בחפץ, היינו שרק הכח הוא הקובע בעלות [כמו התפיסה הולדיסטית].
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2003 23:42 |
|
| |
אזורי היקר
אכן!
ישנם דברים המשוייכים לאדם בעצם, ואין צורך בסיבה חיצונית של "בעלות בפועל" לשיוכם לאדם, והם איברי האדם. -
אני מאמין שהכל מודים במי שאיבד ידו בזוטו של ים ונמצא לאחר זמן, שהיד משוייכת לגופו. [גם בזה אפשר לפלפל, במה לא?]. אני משער שתסכימו אותי על כך, שאיברי האדם שייכותם מתוך מבנה מציאותי של גופו, והרי הם משוייכים כל זמן שזה אפשרי.
[מי שמערער על כך, יעלה שאלה מצחיקה כזו, מה הדין של יד שעפה מפצוע בפיגוע ואין יכולת לזהותה במערבולת הדמים, עד שמת, האם היד היא של "הזוכה"?]
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2003 06:32 |
|
| |
יהוסף  ,
זו היתה השאלה וזו היתה התשובה וייש"כ על ביאורך בהרחבה!
|
|
|
|
|
