פרשת וירא

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (וירא יח-א)

כתוב במידרש בראשית (פרק יט. ג. מבוא בבית המדרש חדר רביעי ובשינוי לשון בבראשית רבה מב, ח) ומה ראה להגלות לו באלוני ממרא?- אלא יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה. שלושה אוהבים היה לו: ענר אשכול וממרא, כיון שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: מול את עצמך, נטל מהם עצה. אמר ענר: בעל מום הוא מבקש לעשותך. הניחו והלך לו אצל אשכול, ואמר לו כך אף הוא: אין אתה יודע? מסורס הוא מבקש לעשותך בעולם! שיהיו קרוביהן של המלכים שהרגת באין עליך ומסרסין אותך ואין אתה יכול לברוח מהן. הניחו והלך אצל ממרא, אמר לו אברהם לממרא: אוהבי! הקדוש ברוך הוא אמר לי למול. אמר לו ממרא: ועדיין אתה עומד ותוהא, לא עשו אותך חתיכות חתיכות?! רמ"ח איברים שעליך הציל מן האש (אור כשדים), ומקצת מן איבר אחד אתה עומד ומתקשה ליתן לו?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה (ממרא) נתת לו עצה טובה שימול, חייך שאני נגלה לו בתחומך, שנאמר: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", ע"כ.

הקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם אבינו למול את עצמו ואת בני ביתו, ובמקום לעשות מיד את דבר הבורא, הוא הולך ומתייעץ עם חבריו. וכי מה דרש ממנו הקדוש ברוך הוא? "מקצת מן האיבר אחד" כלשון המדרש. לעומת זאת כשהקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם אבינו לשחוט את בנו יחידו וממשיכו את יצחק, מיד – "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית, וירא כב, ג), הלך בזריזות ובמהירות בלי להתייעץ עם אף אחד, לא עם חברו ואפילו לא עם אשתו שרה, אם הילד וכמו כן בשום נסיון לא מצינו שאברהם הולך להתייעץ עם מישהו האם לקים את ציווי הקדוש ברוך הוא. מה ההסבר שבציווי ברית המילה אברהם אבינו מתייעץ?

והנה, בפרשת לך לך כתוב: "ויקח אברם...ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית, לך לך יב' ה) ורש"י מביא על זה את דברי המדרש (בראשית רבה לט, יד) "את הנפש אשר עשו בחרן" – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ע"כ. לפי מדרש זה, אברהם ושרה גיירו גויים והקימו קבוצה ששמרה תורה ומצוות. נשאלת השאלה: אותם קבוצות גרים מדוע נעלמו בדור הבא? הרי לא מצינו אצל גרים או בני גרים שהמשיכו לקיים תורה.

עוד דבר צריך להבין: חז"ל אמרו במשנה (קדושין פב ע"א) על הכתוב: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (בראשית, תולדות כו, ה), מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ע"כ. ורש"י על התורה מביא את הדברים ששמר ועשה אברהם אבינו "ואפילו תורה שבעל פה". נשאלת השאלה: הרי ברית מילה היא אחת מהמצוות החשובות בתרי"ג מצוות, אם כן מדוע אברהם אבינו המתין לגיל תשעים ותשע שנה עד הצויו של הקדוש ברוך הוא לעשות ברית מילה? מדוע לא עשה קודם לכן? (ראה שפתי חכמים" בראשית, וירא יח, א אות ג).

אלא שאמרו בגמרא (עבודה זרה ג ע"א) אמר רבי חנניא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה, ע"כ ואומרים התוספות (ד"ה גדול המצווה ועושה) פירוש, מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצוות בוראות, ע"כ. את דברי התוספות מסביר הט"ז (על הו"ע ביו"ד סימן רמו, הלכה ו אות ג) שיצרו מסיתו שלא לקיים את הציווי, מה שאין כן באינו מצווה, ע"כ. פירושו של דבר: אם מצווים על אדם לעשות משהו, אזי מתעורר יצר הרע ומפתה אותו שלא לעשות, והוא מפתח נוגדנים נגד הציווי. ולכן אם בכל אופן האדם מכניע את יצרו ועושה, אזי הוא נמצא בדרגה גבוהה יותר, ועל ידי כך הוא משפיע על נפשו, וההשפעה הזאת ממשיכה הלאה. מה שאין כן במי שאינו מצווה ועושה, רוצה – עושה, רוצה – אינו עושה, אזי העשייה משפיעה פחות על נפשו, כי אינו צריך ללכת נגד יצרו.

בדורו של אברהם אבינו קיימו את המצוות כמי שאינו מצווה ועושה, לכן ההשפעה לא היתה עמוקה ולא עברה לדור הבא, לדורו של יצחק. יהודי שמקיים את מצוות התורה לא כמצווה ועושה אלא בתור מסורת ופולקלור, יתכן שהוא עדיין ישמור על מסורת, אבל בדור הבא זה יעלם. וכן אנו רואים לצערנו הרב גם כיום יהודים שמקיימים יהדות בתור מסורת, באים קצת לבית כנסת בחגים וימים נוראים, מדליקים נרות שבת, ועושים זאת בתור פולקלור יהודי, אבל אצל בניהם או נכדיהם הכל נעלם.

לכן, קיים אברהם אבינו את כל המצוות, כיוון שאת כל המצוות כולם הוא יכול לקיים לעת עתה בתור מי שאינו מצווה ועושה, ואם הקדוש ברוך הוא יצווה אותו הוא יוכל לקיים אותם בתור מצווה ועושה, ואם הקדוש ברוך הוא יצווה אותו הוא יוכל לקיים אותם בתור מצווה ועושה. מה שאין כן מצוות ברית מילת היא מצווה יוצאת דופן, שאם יקיים אותה כמי שאינו מצווה ועושה ואח"כ הקדוש ברוך הוא יצווהו, שוב לא יוכל לקיימה כמי שמצווה ועושה, כי המצווה כבר נעשתה ואי אפשר לעשותה פעם שנייה, לכן כאן המתין אברהם אבינו עד שיהיה מצווה, כדי שיהיה מבחינת מצווה ועושה.

מכל עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו אין שום נסיון באחד מתרי"ג המצוות, חוץ מנסיון ברית מילה. וכל שאר הנסיונות היה זה ציווי של הקדוש ברוך הוא בהנהגה, ואם הקדוש ברוך הוא בעצמו מצווה – בוודאי שעושים זאת מיד מבלי להתייעץ עם אף אחד. אבל כשהקדוש ברוך הוא בא לצוות על אברהם אבינו, מצוה לו ולביתו, שהיא לדורות, והיא מתרי"ג המצוות, אזי אפילו שאומר זאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ואפילו שהמצווה הוא אברהם אבינו, גדול המאמינים, בכל אופן מתעורר יצר הרע, מתעוררים הנוגדנים שלא לעשות, ואז הוא הולך ומתייעץ עם חבריו הטובים, עד שממרא אומר לו לעשות זאת מיד. כלומר שהיצר הרע מתעורר נגד מיצוות התורה בלבד וברגע שהקב"ה מצווה על אברהם עניין מסויים כמו עניין העקידה שלא כלולה בתרי"ג היצר הרע אינו מתעורר.

ספור שהיה עם הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל: אחד הבחורים שהשתתף בקביעות בשעורי הערב החל להחסיר. יום, יומים, שלושה. ר, שלום החליט שמתפקידו לאתר את הנער ולהשיבו לחיק אהבת התורה.

ר' שלום נקש על דלת בית הוריו והנער נראה בפתח. שיחה מרתקת התפתחה בין ר' שלום לתלמידו הצעיר. להלן קטעים מתוך שיחתם:

"שלום עליך יקירי. בימים האחרונים לא ראינו אותך – חששנו אולי נפלת למשכב, או שמא משהו אחר שמציק לך...

מורי ורבי, לא, ב"ה אני מרגיש טוב, אני גם אוהב ללמוד גמרא, זו ההנאה האמיתית שלי, אלא שהשבוע אחסיר. בשבוע הבא אשוב לספסל הלמודים ביתר שאת.

מה קרה? מישהו חולה במשפחה?

לא, חלילה. יש לי סיבה צדדית שמונעת ממני להשתתף בשעור, אך כמו שכבר אמרתי אני מבטיח להשתתף בשקידה מיד עם סילוק הטרדה.

סתם מעניין, מה היא הטירדה שמצליחה להפריע לך דוקא באותה שעת ערב מוקדמת של השעור?

קשה לי לספר, אני מתביש.

(בחשדנות) למה להתביש. אתה יכול לספר אני לא אכעס עליך.

זה לא בשביל הרב...שבוע הבא אני אשוב לספסלי בית המדרש שהרב לא יהיה מודאג.

בסדר גמור. אבל תספר לי רק בקצרה. אם זה לא דבר אישי במיוחד, מה קורה בשבוע זה, ורק שבוע אחד ולא יותר. מעניין מאוד..

הבחור נכנע להפצרותיו של ר' שלום ונאות לספר:

את האמת אספר: השבוע מתקיים המשחק המרכזי ב"כדור רגל" שעות המשחק חופפות לשעות השעור ואני, כמו שאני, לא מסוגל לוותר על רגעים אלו. אני "מכור" למשחקי כדור, אני אוהב בכל ליבי את המשחק וגבוריו.

ר' שלום שמע את הדברים ושתק שתיקה קצרה. אחריה הרים עיניים אוהבות, עיניים שופעות סיעתא דשמיא מחכמת, ואמר:

ידידי היקר. טוב שמעתי והבנתי. רק שמעניין אותי מה סוד האושר במשחק הכדור. הייתי שמח מאוד לשמוע מקרוב על מהלך המשחק.

השחה ביניהם גלשה לפסים ידידותיים, ר' שלום התיישב וביקש, באמת, לשמוע על משחק הכדור. התלמיד התיישב גם הוא והחל לספר בהנאה אישית.

התלמיד חש בנוח ליד ר' שלום החביב והדברים קלחו מפיו בפשטות:

"אם הרב רוצה אסביר לו" אמר בחיוך, "המשחק כמו שהוא מתחלק לשתי קבוצות ואם נרצה להגדיר את ההצלחה על רגל אחת נאמר – שמי שמבקיע את השער הוא המאושר, זאת אומרת, בצידי המגרש יש שער רחב ממדים ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח. הרגע שהכדור נכנס לשם - הוא הרגע של המשחק".

הבחור סיים את דבריו ונכרה על פניו אשרה של התרגשות, הוא לא האמין שהוא ישב אי פעם ליד ר' שלום ויספר לו סיפורי "כדור רגל"...

ר' שלום העמיד פני תם כמי שאינו מבין כלל בכדור ושאל שאלה:

מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך שער?! בוא עמי ואני אראה לך איך שאני בועט לתוך השער עשרים כדורים במהירות הבזק...

הבחור חייך: את העיקר שכחתי לספר לרב! ליד השער עומד שומר והוא משתדל למנוע, והחכמה היא להתגבר עליו ולהכניס את הכדור....

ואיך, באמת, מצליחים להתגבר עליו. שאל ר' שלום.

נו זו החכמה במשחק. ומי שמצליח הוא השמח הוא ה---זה הסיפוק הגדול של המשחק.

"אני רוצה להבין" ביקש ר' שלום "השומר לא הולך לישון? הוא נמצא ליד השער עשרים וארבע שעות ביממה אוכל שם וישן שם?"

מה פתאום! צחק הנער, ודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואח"כ הוא שב לחיי היום יום.

"אם כך" שאל ר' שלום "אז מה הבעיה, נבוא בלילה כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום בעיה"...

הבחור הגביה את קולו: "דוקר משום כך, דווקא בגלל שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את הכבוד, אין זו חכמה להכניס את הכדור. החכמה והגבורה היא רק בשעת הקושי, עומדים שם במגרש עוד נערים שמונעים להכניס את הכדור, ולמעשה, כל הקבוצה מונעת מנערי הקבוצה השניה להכניס את הכדור..."

ר' שלום נעמד על רגליו הביט על הבחור ואמר בקול: "ישמעו נא אזניך מה שפיך מדבר. האם לבוא לשיעור בשבוע הבא זו גבורה?! אתה הרי רוצה ללמוד ובשבוע הבא אין לך שום מניעה לבוא לשיעור, אם כך, החכמה היא לא גדולה במיוחד. החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד בשערי בית המדרש ומונע את הכניסה, בשעה זו נקודת האושר – להבקיע את השער..."

"כן, כן, לפום צערא אגרא" תפס הבחור את עומק הדברים ומלמל בחכמה "אבל אני..."

"אל תפר את כללי המשחק. הכנס נא לשערי בית המדרש ברגע הקשה והמשמח" חייך ר' שלום וסייע בידו להחלץ מהמאבק הפנימי.

ר' שלום הושיט לו יד לבבית ונפרד.למחרת הוא הגיע לשיעור. ר' שלום עמד לפניו בהערכה....(הסיפור מפי רבי ראובן קרלנשטיין מובא בספר "קול חוצב")

פעם אחת התאונן איש אחד לפני הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מרימינוב ז"ל,כי למרות חפצו לקיים מצות הכנסת אורחים לא יוכל לעשות כן,כי אשתו עינה צרה באורחים,ואם יכניס אורחים לביתו יביא מהומה ומריבה לבית, ויושבת שלום ביתו.

אמר לו הרב:

הנה רבותינו אמרו "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה", ויש להבין: וכי לא די היה להגדיל מעלת מצוה זו עד כדי קבלת השכינה ולומר: "גדולה הכנסת אורחים כמו קבלת פני השכינה"? אלא שחז"ל אמרו: "איש ואשה ששלום ביניהם שכינה שרויה ביניהם, (עי' סוטה יז,א), ובכן: אם חז"ל היו משוים הכנסת אורחים לקבלת השכינה לא היה שום אדם מקיים מצות הכנסת אורחים, מאחר שאשה עינה צרה באורחים,ואם יכניס אורחים תעורר האשה מדנים בתוך ביתו ותסתלק השכינה מביניהם, ויצא שכרו בהפסדו, על כן אמרו חז"ל,שהכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה,שלא יבטל האדם מצוה זו, אפילו אם בסיבתה תסלק האשה את השכינה על ידי מריבה. (סיפורי חסידים)

רבי אליעזר,רבי יהושע ורבי צדוק הזמנו למשתה שעשה רבן גמליאל לבנו.

ישבו הקרואים,ורבן גמליאל עמד עליהם לשמשם. הגיש רבן גמליאל את כוסו לרבי אליעזר,וסרב רבי אליעזר לקבלה-שכן,רבן גמליאל אדם גדול ונכבד היה,ולא ההין רבי אליעזר להשתמש בכוסו.

וכשהגיש את הכוס לרבי יהושע-הסכים רבי יהושע לקבלה. שאל רבי אליעזר את רבי יהושע: "האם מן הראוי אנו עושים שאנו יושבים,ורבן גמליאל גדול הדור-עומד עלינו כשמש ומשרתנו?!" השיב רבי יהושע: "כבר מצאנו שאדם גדול שמש את אורחיו.אברהם אבינו,אף שהיה גדול עולם ואבי האומה,עמד על שלושת אורחיו לשמשם.אכן,האורחים מלאכים,אך לאברהם הם נראו כעוברי ארח ערביים,ולמרות זאת-שרת אותם בעת שהיו תחת צל קורתו".

ענה לעמתו רבי צדוק: "וכי צריך אתה להביא ראיה מאברהם אבינו,שעמד על אורחיו לשמשם?-והלא הקדוש ברוך הוא,מלך מלכי המלכים,שאנו אורחים בעולמו,משרת אותנו בכל עת ובכל שעה: מוריד לנו מטר, מביא טללים ומזמן לכל אדם ואדם שלחן ערוך בכל ימי חייו..." (ע"פ מסכת קדושין ל"ב ב' לוקט ממעשיהם של צדיקים)

והוא ישב פתח האהל כחם היום (וירא יח-א)

הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא באו אורחים,הביא עליו מלאכים בדמות אנשים (רש"י)

הכנסת אורחים מעלתה גדולה עד מאוד,מצווה זו יכולה לקרב רחוקים והשפעתה יכולה להיות לתועלת רבה לאנשים הרחוקים מתורה ומצוות.אין ספק שחסד הנעשה באהבה, בחיבה ובהארת פנים,יכול לחרוט תמונה זו בחייו של יהודי ולהביא אותו לכך שיאמין בבורא עולם.

אליהו לאפיאן זצ"ל,שפעם הלך לאסוף כסף עבור ישיבתו והגיע לעיר אחת אשר ראש הקהילה שלה לא היה אדם מופלג בתורה אך מכל מקום היה מפורסם באהבת התורה הבוערת בקרבו.כששאל את ראש הקהל לגבי אותו האיש ענה לו: "כשהייתי בחור באתי להתקבל לישיבת ראדין וכמובן שבחנו אותי על סוגיות בש"ס ומצאוני שעדיין איני ראוי להתקבל לישיבה.רציתי לחזור לביתי אך נתברר שהרכבת האחרונה כבר עזבה את ראדין.ביקשתי מהבוחן ללון ללילה. הוא התייעץ עם ה"חפץ חיים" והלה אמר שיש לו דירה עם עלייה בגג.

שכבתי במיטה שהכין לי הח"ח והנה בחצי הלילה נפתחה הדלת והח"ח נכנס לבדוק את האקלים ששרר בחדר. כשהבחין שהאוויר קר,פשט את מעיל הפרווה שלו ועטפני בו.הרגשתי גל חום שהציפני.

והנה בחמימות זו אני מרגיש כל יום ומאז נעשיתי אדםאחר. קיבלתי בלבי אהבה עזה לתורה וללומדיה.שקדתי במרץ רב על לימודיי כפי יכולתי וזכיתי להיות מאוהביה. מעשי חסד יש להם השפעה עצומה ואולי זו הדרך הקלה להאיר לאחרים לאחינו התועים את הדרך.

מעשה היה ברבי אלעזר בן שמוע שהיה מהלך בחוף הים.ראה מרחוק ספינה שטבעה כולה ולא ניצול ממנה אלא אדם אחד שהיה נתון על קרש אחד של הספינה והגלים היו הולכים ודוחפים אותו ממקום אחד לשני עד שפלטו אותו ליבשה,ערום וחסר כל.והיה מתחבא תחת החול מבושה,שלא יראוהו ערום.באותה שעה עברה שיירא של יהודים שעלו לרגל לירושלים.כשהתקרבו אליו אמר להם: חוסו עלי כי אחיכם אני,ותנו לי כסות לכסות בשרי מן המתנים ולמטה, לפי שבוש אנכי לילך ערום,שכל בגדי נפלו לים.ענו לו היהודים ואמרו: כן יאבדו כל בני עמך כמו שאבדת.ולא זו בלבד שלא נתנו לו כלום אלא אף קיללוהו.

ורבי אלעזר בן שמוע ראה כל זה וניגש לאותו אדם.אמר לו האיש: רואה אני שאתה זקן ונשוא פנים,ואתה יודע ערכם של הבריות. מבקש אני ממך לתת לי בגד לכסות בשרי,שמתבייש אני לילך ערום.מיד פשט ר"א אחד הבגדים שלו והלבישו.ולקחו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות ואף נתן לו מאתים זוז וליוה אותו י"ד פרסה וחלק לו כבוד גדול עד שהביאו למקומו.

לימים מת מושל אותה העיר ומינו אותו אדם שניצול מן הים למושל במקומו. וגזר מושל זה על יהודי עירו שהאנשים יומתו והנשים ימכרו לעבדות,מפני שהיהודים קיללו את אומתו ואמרו: כן תאבד אומתך כמו שאבדת.

באו כל היהודים לפני ר"א ואמרו לו: עליך לילך ולבקש רחמים עלינו. אמר להם: וכי אין אתם יודעים שמלכות זו אינה מסתפקת בדברים. ולכן תנו לי דורון גדול כדי למוסרו למושל אולי אוכל לפעול משהו. עמדו ומסרו לו ד' מאות דינרים שיביאם אל המושל. משבא לשער אמר לשומר לך ואמור למושל שיהודי רוצה לדבר עמו. הלך השומר ואמר למושל. אמר לו יכנס.

נכנס ר"א לביתו, מיד כשראהו המושל נפל מכסאו ארצה וקיבלו בגדולה רבה. אמר לו: איזה צער יש לך שטרחת ובאת אלי. ענה לו ר"א: באתי להתחנן על העיר ולבטל הגזרה שגזרת. אמר לו המושל: שמא כתוב בתורתכם שקר. אמר לו ח"ו. אמר לו: וכי לא כתוב בתורתכם לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג). ונאמר בפסוק אחר: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (שם) אם כן למה לא ריחמו עלי כשראו אותי ערום וחסר כל. וכי לא בן אחיכם עשו אנכי.אם כן עליהם למות על שעברו על מות התורה.

אמר לו ר"א: אע"פ שהם עשו מה שעשו, אבל אתה צריך לרחם עליהם ולבטל הגזרה הרעה הזאת.

אמר לו המושל: ד' מאות הדינרים נתונים לך בשכר מאתים הזוז שנתת לי. ובני אומתך יהיו נתונים לך בשכר המאכל והמשקה שנתת לי והכנסת אותי לתוך ביתך. ובשכר הלבוש שנתת לי,הכנס לבית גנזי ובחר לך משם שבעים לבושים כטוב בעיניך ולך לשלום לאומתך,שנתתי אותם לך במתנה משום כבודך.

מן המעשה הזה אנו למדים מה גדול שכרו של המכניס אורחים ואפילו אם האורח הוא נכרי. עאכ"ו כשמכניס ת"ח.

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (וירא יח-א)

התורה הקדושה מדגישה מפרטת ומאריכה אודות מידת החסד של אברהם אבינו, עליו השלום, איך שהיה ביום השלישי למילתו, ויצאה חמה מנרתיקה, ונראו לו כשלושה ערבים, ועם כל זה רץ לקראתם להכניסם לאהלו, ולא מסר זאת לשליח. ואיך שנטע אש"ל בבאר שבע (אשל ראשי תבות אכילה שתיה לינה לויה) וזאת כדי שנלמד ממעשיו הטובים להיות גומלי חסדים טובים, לסייע בידי אחינו בכל מהע שאפשר. וזאת אף על פי שקשה לנו לתת או לעזור שכן נהג אברהם אבינו, עליו השלום, ביום השלישי למילתו וכו'. ועל פי זה פרשו את הגמרא ביבמות המלוה לעני בשעת דחקו וכו', ולכאורה תמוה, שהרי אם העני לווה, בודאי הוא דחוק, אלא תרצו שהמלוה בעצמו הוא דחוק, ועם כל זה מצמצם יותר מעצמו, כדי להלוות לעני, ולכן בתפילה אנו מזכירים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" וחותמים "מגן אברהם". ופרש רבי צבי אלימלך מדינוב זכותו יגן עלינו אמן, שלא כל אחד זוכה ללמוד תורה במסירות נפש כיעקב ולא כל אחד מכוון בכל התפילה כיצחק, אך כל אחד מסוגל להיות גומל חסדים כאברהם, ודבר זה בהישג ידם של כולם, וכמו שאמרו "עולם חסד יבנה" וראיתי לרבי יעקב מאמשינוב זכותו יגן עלינו אמן, שפרש את הפסוק "והוא יושב פתח האהל" שהיה אברהם יושב בפתח האהל כאורח, ונותן לאורחים עצמם הרגשה של בעלי הבית.

וירא אליו ה' באלינו ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום (וירא יח-א)

הקב"ה ראה לנכון להתגלות לאברהם אבינו כי ראה אותו שרוי בצער בגלל כושי הכאב של מיצוות ברית המילה שקיים אברהם בגיל 100 שנה בהיותו זקן וקשיש. ועוד התגלה לו הקב"ה ביום השלישי למילתו שידוע שביום זה הכאב בשיאו. ויש ללמוד מידר במידת חסידותו של אברהם אבינו למרות שמל עצמו בגיל מבוגר ובמקום לנוח הוא יושב בפתח האהל ומחכה לעוברי אורח שיוכל לקיים מיצוות הכנסת אורחים ויש אומרים שפתח את כל כיווני האהל על מנת לא לפספס אף עובר אורח והפ"ס מדגיש כ"חום היום" כלומר שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והיה חום כבד בארץ, וכל זה נעשה בגלל שני טעמים האחד כדי לייבש את פיצעו של אברהם אבינו, השני כדי לנטרל את האנשים בעולם שלא יצאו מביתם בשל החום הכבד וכך יוכל לשלוח את שלושת המלאכים לאברהם, לכן נגלה בפניו הקב"ה לבקרו.

וזוהי אחת מן המצוות שצוה לנו השי"ת ונקראת מצות ביקור חולים והיה ראוי לברך ברכה על מצוה זו כפי שאנו מברכים על כל מצוה שאנו מקיימים. אבל לפי שאין זה דבר הנתון בידינו שהרי יתכן שלא יקבל ביקור לכן לא ציוו חכמים לברך על כך, שאין ראוי לברך אלא על מצוה שהיא תלויה בידינו.

ועוד טעם לדבר משום שאין ראוי לברך אלא על דבר שרק ישראל מקיימים, אבל דבר שגם אומות העולם מקיימים אין מברכים עליו ולפי שאנו רואים שבענין זה של ביקור חולים זהירים הגוים בטיפול חוליהם, לכן לא נצטוינו לברך ומצוה זו יקרעה מאוד כפי שאנו אומרים בכל יום בזמירות התפילה שהיא אחת מן המצוה שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. וכל מי שהוא מבקר את החולה ניצולמדינה של גיהנם והקב"ה מיצלו מן היצר הרע ומן היסורים.

שלושה אנשים ניצביםי עליו (וירא יח-ב)

אחד בא בדמות "סוחר מדברי" ואחר בדמות "סוחר תבואות עירוני" ואחד בדמות "רב חובל של ספינה" (מדרש) ולמה באו מלובשים בצורה כזאת דוקא? הנה חז"ל אמרו: כי כל העולם כולו חיים בזכותו של אברהם אבינו, ככתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בזכות אברהם בראם, והרי העולם עשוי שליש מדבר, שליש יישוב, שליש ים, ועל כל שליש ממונה מלאך מיוחד, לפיכך באו כעת שלושת המלאכים הללו, לביקור חולים, אצל אברהם, אשר בזכותו הם קיימי, ומלאך הממונה על המדבר נראה בדמות "סוחר מדברי" ומלאך הממונה על הישוב, נראה בדמות "סוחר תבואות" והמלאך הממונה על הים, נראה בדמות "רב חובל של ספינה" (מעינה של תורה)

וה’ המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה’ מן השמים (וירא יט-כד)

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני (וירא כב-א)

טבלת תהילים

לע"נ
אברהם יעקב בן צדוק ז"ל
גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל
אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל


לרפואת חיים צבי בן רבקה
פרשת - "וירא"
"חסד"

סדום, בחוץ שרב, כל תושבי העיר הסתתרו בבתיהם.
אל העיר נכנס הולך דרכים עני, החום הכבד התישו והצמאון למים גבר.
הוא ניגש אל אחד הבתים ונקש על הדלת.
את הדלת פתחה נערה והעני ביקש מעט מים ופרוסת לחם קטנה.

"ברצון" אמרה הנערה והגישה לו מים ולחם. אכל העני והחייה את נפשו.

השמועה החלה להתפשט - נערה הכניסה אורחים, נתנה מזון לעני.

התכנסו חברי מועצת העיר, דנו במקרה ופסקו: "הנערה עברה על חוקי העיר - 'אין להכניס אורחים, לעשות חסד ולהחיות עניים'.
גזר דינה - מוות במיתה משונה".

לקחו הדיינים את הנערה, מרחו עליה דבש והניחו אותה על גג בית במרכז סדום כדי שכולם יראו וייראו.

החום הכבד הביא עימו דבורים רבות שעקצו את הנערה עד מוות (סנהדרין קט:)

"וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד" (בראשית יג', יג')

התורה מעידה על אנשי סדום שהיו רעים וחטאים.
אנשי סדום אסרו לתת צדקה, להכניס אורחים, לעשות כל חסד עם האחר.
חטאם היה בין אדם לחברו, אך את המצוות שבין אדם למקום הם קיימו.

אם כך הם הדברים, מדוע אמרה התורה שהם היו רעים וחטאים לה'?

הרי את מצוותיו קיימו, הייתה התורה צריכה לומר שהם היו רעים וחטאים לבני אדם...

ענה הרבי מקוצק: "אדם שרע לזולת בורא עולם מכנהו רע לה'".

אדם יכול לקיים את כל מצוותיו של הבורא - שבת, תפילין, סוכה, מצה ועוד... אך אם הוא רע אל הבריות, אז כולו רע לקב"ה!

"נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות" (הבעל-שם-טוב)

לעיתים תכלית הירידה של נשמה לעולם הזה היא רק כדי לעשות טובה ליהודי!

"יהודי לומד תורה ומקיים מצוות בכל יום ויום במשך שבעים-שמונים שנות חייו... ואף-על-פי-כן אומר הבעל-שם-טוב שירידת הנשמה בגוף יכולה להיות לא בשביל קיום כל התורה והמצוות... אלא כדי לעשות טובה פעם אחת ויחידה – ליהודי שני.

ועד כדי-כך, שאפילו אם האדם חי לא רק 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', אלא 'אם בגבורות שמונים שנה' – כל זה הוא כדי לעשות טובה אחת ויחידה ליהודי שני" ('ליקוטי שיחות')

כל מהותו של היהודי הוא לתת יד לחברו, לתמוך, לסייע.
אם כך הדברים, מי לא ירצה להגשים את עצמו, את נשמתו ולעשות חסד קטן עם חברו...

טובה ליהודי! זוהי לעיתים תכלית החיים...

שבת שלום