|
|
| נשלח ב-16/12/2011 15:05 |
 |
| |
היה לי יום דפוק ולא התמודדתי.
חשבתי שיותר טוב,
חשבתי שאולי
עליתי על הדרך
של המלך. טפחתי לי על שכם
אמרתי מצוין,
והנה שוב, לא דרך
ולא מלך. שברתי ת'כלים,
התנפץ איתם הלב.
הרי אני יצור חסר
כל ערך. נמאס לי להרגיש,
רוצה לשבור, לברוח!
...לולי נרון זעיר
בקצה הדרך...
תוקן על ידי סוניסוני ב- 16/12/2011 15:07:29
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2011 15:07 |
|
| |
היי, זה מקסים!!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2011 20:40 |
|
| |
איזה שיר יפה!!
סוני- אני רואה שצקלונך לא דל בכלל!!
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2011 09:13 |
|
| |
סוני, איזו אישיות חזקה, תמשיכי להילחם, את תצליחי!!
אה, כתיבה ממש יפה, וממש מבטאת את מה שאני מנסה לכלוא... תודה שהוצאת בשמי :)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2011 10:52 |
|
| |
תודה, תודה לכם. עכשיו יותר טוב, ב"ה, אבל זה מתסכל הנפילות האלה!
אנונימוס, גם מרגישה ככה? אצלי זה מבטא משברים בהתמודדות. נראה לי שאצלך זה בקטע של תקווה שהנה הנה החתן מגיע ואז בסוף לא... ובקצה האופק יש תקווה. לא כך?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2011 21:38 |
|
| |
כמה כואב... כמה חסום... כמה מקום לאמונה!
והאמת היא שרבונו של עולם רוצה שנשמיע את קולנו, שנאמין בו - וממילא - בשלוחיו. הם טובים כל כך, גם אם לא כל יכולים...
יש פתח לתקווה? לשנוי? אתם מאמינים בריפוי???
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2011 22:34 |
|
| |
כן, עייפונת. יש סיכוי.
ויותר מזה - אני מאמינה שגם עד אז אני בשליחות.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2011 15:37 |
|
| |
| עייפהכבר כתב: |  | כמה כואב... כמה חסום... כמה מקום לאמונה!
והאמת היא שרבונו של עולם רוצה שנשמיע את קולנו, שנאמין בו - וממילא - בשלוחיו. הם טובים כל כך, גם אם לא כל יכולים...
יש פתח לתקווה? לשנוי? אתם מאמינים בריפוי??? |
|
מה פירוש "מאמינים בריפוי"? אני יודע מה את מתכוונת, אבל חשוב להדגיש שאנו מאמינים בבורא עולם. אם השאלה שלך היא אם אנחנו חושבים שאפשר להתרפאות, התשובה היא חיובית בהחלט. אני יודע על אנשים שסבלו במשך שנים ובסוף נרגעו ונרפאו לגמרי.
ישנו פתגם ידוע בספרי מחשבה יהודית, מדוע תמיד כשמוצאים דג קטן בלוע בבטנו של דג יותר גדול, תמיד מוצאים את הדג הקטן עם הראש לצד הזנב של הגדול, והזנב של הקטן לצד הראש של הגדול, זאת אומרת שתמיד דג גדול בולע את הקטן מצד הראש ולא מצד הזנב. והתשובה לכך, שדווקא כשהדג הקטן חסר אונים - מצד הזנב שאין לו עיניים לראות מי מאחוריו, - ה' שומר עליו לבל יינזק מהגדולים ממנו. אבל מהצד של הראש שיש לו עיניים והוא בוטח בעצמו ובעיניו שכבר יישמר מכל מזיק, דווקא מהצד הזה בולעים אותו.
לפי זה, וזה ברצינות, דווקא בתחומים בהם אנחנו מרגישים חזקים וחסונים, עלינו לחשוש מנפילה, אבל בתחום בריאות הנפש, שאנו יודעים בוודאות שזה לא כ"כ בידינו, שם אנו יכולים להיות בטוח בה' שהוא ישמור אותנו ויציל אותנו מכל פגע רע ומכל מחלה. ומקרא מלא הוא: שומר פתאים ה' - פתי, לאו דווקא טיפש. אלא כל דבר שאנו מרגישים את אוזלת ידינו כלפיו אנו נחשבים ל'פתי' יחסית לדבר הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2011 17:36 |
|
| |
| סוניסוני כתב: | | תודה, תודה לכם. עכשיו יותר טוב, ב"ה, אבל זה מתסכל הנפילות האלה!
אנונימוס, גם מרגישה ככה? אצלי זה מבטא משברים בהתמודדות. נראה לי שאצלך זה בקטע של תקווה שהנה הנה החתן מגיע ואז בסוף לא... ובקצה האופק יש תקווה. לא כך? |
|
לא החתן זה סוג של אשליה. אצלי זה מתבטא במשברים שמשפיעים על רדידות רוחנית ורפיון גשמי בכל תחום. זה מתסכל. מתפללת לסי"ד.. כי זה לא קל לי בכלללללל...
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2012 21:56 |
|
| |
במחילה מאלו שכבר קראו... בכל זאת הבאתי כאן.
כל אחד בדרך...
אם החושך הוא מוחלט
והדרך מתפתלת
אז אתה הולך לאט
והיד היטב אוחזת.
ואם עוד המסלול ארוך
ואין הבהוב או אור פנס
האם תמשיך גם כך הלוך
או שתשב בצד מובס?
ויש כאלו הנופלים
לא ממשיכים ללכת
עושים כן את שיכולים
עושים, מעט אחרת...
כי גם כל עוד הנר כבֶה
ולא נדע תכלית
עוד יש מצווָה, יש מצווֶה,
הערך הוא מחליט.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 14:34 |
|
| |
שיר - כשהנפש נושפת
כשגעש בראש
ונוגה גם המח
עצוב הגיון
הכאב כה מדגיש
כשסער שוטף
עגמומי גם השכל
תוהה מחשבה
כי הלב - כבר פסק מהרגיש
וכשנפש נושפת
מעמל ומרוץ
מנסה לשמר - את הפנים
וכשנפש נושפת
מנסה לאחוז
את שבריה מעם השנים
וכשבלתי נסבל
ועל סף המשבר
הן הכח - מוגבל
אין עם מי לדבר
ועצמי וזהות
מהתלים בלי לאות
בלי הותיר אף שריד משפיות
שוב הנפש נושפת
וכמעט מתפרקת
ואזל כבר אונה לגמרי
מתבהל הגיון
מצווה מחשבה
ונחפזת לשלוט בלי מיצר
ואזי כביכול
אין כל כאב
מהלב - להרגיש אז נבצר
ויורד כמו מסך
וכעין רוגע נמסך
והנפש הפעם - נופשת
אך עמוק ובפנים
שם אין יד כי מגעת
ידעתי - זו שלווה מטופשת...
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 15:55 |
|
| |
וואוו!!!
תודה שעדכנת אותי, אסור לפספס כזה דבר...
משלים לי את מה שחשבתי, שאת מלאה בתוכן. רגש, ומחשבה...
וכמובן הכתיבה נהדרת!!!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 17:23 |
|
| |
תודה... שמחתי לשמוע. (לקרוא.) מבינים את מה שניסיתי לשדר בהתחלה , שלפעמים מרגישים את הכאב רק במחשבה, כי ללב כבר נמאס להרגיש אותו? זה קצת מורכב, קשה להסביר, אבל נראה לי שדווקא את כן תביני...
ואת משחק המילים - שבהתחלה הנפש נושפת (מתאמצת מאד ומתנשפת מרב מאמץ), ואחר כך היא נופשת (מלשון נופש)? אבל הנופש הזה מדומה, לא אמיתי, כי זה רק בריחה... לכן כתבתי שזו שלוה מטופשת...
בכללי התכוונתי להגיד שיש לפעמים כמעין אדישות כזאת, אחרי השלב של היאוש.... שמנתקים את הרגש מהמחשבה, ואז לפעמים כשכואב, אני יודעת בשכל ובמחשבה ובהגיון שכואב לי עכשיו, אבל בקושי מרגישה את זה באמת.... וזה גם קורה לא במודע. כלומר, אני לא יכולה לשלוט בזה. לכל מי שקורא את זה - גם לכם זה קורה? אשמח אם תגיבו!
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 17:31 |
|
| |
נגוהות ,
מכירים .
אך זו לא שלווה מטופשת , כי זו שלווה ללא שלווה .
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 18:13 |
|
| |
מדהים נגוהות!!!!!!!
כל מילה נכונה!!!
זה פשוט משקף את המציאות שלי..
|
|
|
|
|
