עבירה לשמה בחסידות.

בס"ד

נזילותה של דרך החסידות - "עבירה לשמה"

ראשית עיוני בנושא זה היה, אגב עיסוק בההדרת הספר "סור-מרע ועשה-טוב" לר' צבי הירש מזידיצ'וב והמעוטר בהערותיו של הרבי מדינוב,1 כתוצאה מכך נתגלגלה לידי הזכות להכיר גם את שאר חיבוריו, ומבין כולם נתוודעתי אל מוטיב ה"עבירה לשמה", שהוא הלוז של המאמר. זו גם הסיבה לכך שדוקא משנתו של הרבי מדינוב היא העומדת במרכז הדיון.

איתרע מזלו של ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב (תקמ"ג-תר"א), שרוב שנותיו עברו עליו במאה התשע-עשרה, ובשל כך חלה עליו קביעתם של המשכילים שאין הוא ראוי שיעסקו בו ובתורתו, כמוהו כשאר האדמו"רים בני דורו. לשמחתנו חל בשנים האחרונות שינוי בדפוסי המחשבה של החוקרים, ורבים נוכחו לראות כי גם במאה התשע-עשרה לא נס ליחה של החסידות, המחשבה החסידית התפתחה והלכה, מעיינה נתפצל לזרמים שנתפשטו לרוחב ואף לעומק, ולא ניכר בהם אותו ניוון שחזו בה מזלזליה בעבר הלא רחוק כל-כך.

עורכי ה'אנציקלופדיה העברית', לדוגמה, לא מצאו לנכון להקדיש לרבי מדינוב וליצירתו הספרותית העניפה יותר מ18- שורות. לא אאריך בביאוגרפיה האישית שלו2 ואומר בקצרה: יחוס אבות לא היה לו; רבותיו המובהקים היו האדמו"רים ר' מנחם מנדל מרימנוב ו"החוזה" מלובלין, ואחריהם המגיד ר' ישראל מקוז'ניץ והרבי ר' אברהם יהושע השיל מאפטא. קשרים קרובים היו לו עם בחירי תלמידי בית-מדרשו של "החוזה" מלובלין ובראשם ר' נפתלי מרופשיץ ור' צבי הירש מזידיצ'וב.

הרבי מדינוב הוא מהבודדים שתורתם הצליחה לקנות אחיזה בקרב כל חוגי החסידים, וספרו "בני יששכר" נמנה עם הקלאסיקה החסידית. מאז שנת תר"ו (1846) ועד עתה נדפס הספר לפחות עשרים-וחמש פעמים - הוי אומר: אחת לשבע שנים בממוצע, בעוד שה"תולדות יעקב יוסף" השווה לו בהיקפו הופיע מאז תק"מ (1780) בשבע-עשרה מהדורות, שהן רק אחת לשלוש-עשרה שנים. וה"בני יששכר" רק אחד הוא מתריסר ספריו הראשיים של הרבי מדינוב. ולהלן ניווכח בחשיבותה של סטטיסטיקה זו לעניינינו.

בכללות, שני סוגי "עבירה לשמה" המה; האחד נועד מטבעו לצדיקים בלבד, והאחר לכל אדם. הסוג הראשון בא לפתור בעיה הניצבת בפני הצדיק: הוא, שעיסוקו במצוות הממשיכות ישועות וחסדים לעולם, מה יעשה בשעה שמוטל עליו להביא פורענות על ראש שונאי ישראל?! אלא שלצורך זה הותרה הרצועה לעבור עבירה לשמה, פעולה - שכדרכן של עבירות - מביאה דינים וקיטרוגים לעולם, אבל יחד עם זאת, עשייתה "לשמה" בכוונה טהורה, מנתבת את הפורענות אל הצוררים המעיקים לישראל.

בכך מסביר הוא את מעשיהם של יעל אשת חבר הקיני בפרשת סיסרא, של אסתר המתגוררת בבית אחשורוש ושל מרדכי שביטל בתעניתו את מצוות הפסח. וכך גם את העבירות שעבר, כביכול, הקב"ה ברדתו אל טומאת מצרים, כדי להכות בבכוריהם ולהציל את ישראל.3

וכשהדברים משולבים בתוך פסוקי התורה מקבלים הם חריפות-יתר: הפסוק (דברים יא, 28) "אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם", מתפרש כאילו נאמר: אשר אנכי מצוה אתכם לסור מן הדרך ולבל תשמעו את מצות ה' אלקיכם.

הפסוק (דברים יב, 4) "לא תעשון כן לה' אלקיכם" מקבל את המשמעות: את ה"לא" -הוא הדבר שאסור לעשותו - תעשו כן לה' אלקיכם, בשעה שמזדמנת לכם פעולה כזו בכוונה טובה לשם-שמים, עבירה לשמה.

הפסוק (דברים יח, 14) "כי הגוים.. אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו", נדרש, שהגוים ברצותם להכניע את אויביהם נזקקים למעוננים ולקוסמים, אבל אתה - "לא כן נתן לך ה' אלקיך", ליהודי נתן ה' עצה אחרת שהיא לא כן, לאו שהוא הן, עבירה שהיא מצוה לשעתה. וכך מתהפכת משמעותו של הפסוק (דברים כו, 13) "לא עברתי ממצוותיך", אכן, עברתי על הלאו, אבל הוא ממצוותיך, לשם שמים.

יש לציין כי את הרעיון הזה מביא הרבי מדינוב כמה פעמים כ"קבלה מקדושים", ואילו פעם אחת מפורש בדבריו4 שבעל השמועה הוא צדיק בלתי ידוע לי בשם ר' שלמה מנשעפליץ. ופעם מרמז הוא5 כי גם מהרבי מלובלין ידועה שיטה דומה. אבל דעתו שלו עצמו נוטה שאין חייבים לנקוט בדרך זו, שהרי אפשר להגיע לאותן תוצאות על-ידי תשובה מאהבה המהפכת את הזדונות לזכויות, ואותן "עבירות לשעבר" הן שיושיעו את ישראל.6

אף כי סוג זה של "עבירה לשמה" הנעשה על-ידי הצדיקים, הוא הנפוץ יותר בכתביו (בתשע מתוך שש-עשרה ה"תורות" הדנות ב"עבירה לשמה"), בכל זאת נאריך יותר בסוג השני, הקרוב יותר לכל אדם, שהוא החשוב לעניינינו.

אחד מראשוני חסידי חב"ד7 הגדיר פעם את ה"מתנגד" כ"פורטרט" - דיוקן בעל תואר והדר המצוייר בצבעי ששר נאים. ולא נתכוין אותו חסיד להדגשת העדר רוח חיים בדמות זו, אלא לומר שאין חלים בה כל שינויים. ובלשונו: כאתמול כן היום וכן מחר, אבל לא כך החסיד אשר היום הוא בפנים ולמחר בחוץ.

המתנגדים אינם רואים כל גנאי בחיים נטולי תהפוכות המוכוונים על-פי התורה, וכאשר יעידו עליהם דבריהם של הרב סולובייצ'יק במסתו "איש ההלכה",8 ושיטת פרופ' ישעיהו לייבוביץ' הקרובה לדבריו. ותכונה זו משתקפת גם מרוח הדברים אשר ב"יסוד ושורש העבודה" לר' זיסקינד מהורודנא ומ"נפש החיים" לר' חיים מוולוז'ין.

ואכן, רב כוחה של ההלכה לכוין את חיי האדם עד לפרטים הקטנים ביותר, ובדימוי מודרני יכולים אנו לומר בביטחה, שניתן לתכנת רובוט בתוכנה תורנית שתנחה את האדם מרגע לידתו ועד יום מותו, תפתור לו את כל ספיקותיו9 ותביאהו לחיי העולם הבא במצב נקי וטהור משמץ עבירה ועמוס בתורה ובמצוות.

לא כן החסיד. בכל רגע מחייו עומד הוא ומתלבט בטרם כל מעשה או מחדל, וקצרה ידה של ההלכה מלהושיעו. למערכת השיקולים של החסיד נוסף המרכיב המכונה "רצון ה'", רצון שאינו כתוב בתורה, שכן משתנה הוא לפי הזמן והמקום ולפי מצבו הרוחני של האדם באותה שעה. אולי נוכל לומר, שהחסיד אינו מבקש לציית ללשון החוק, אלא לרוח החוק ולכוונת המחוקק.10

מערכת השיקולים של החסיד נשתנתה בעקבות מערכת הערכים החדשה שנתגבשה אצל החסידים ושאינה דומה למערכת הערכים ההלכתית. במערכת זו תופסת, לדוגמה, "הצנעת המעשים הטובים" מקום נרחב (כדלהלן), או האימרה החסידית הנודעת:11 "עצבות אינה עבירה, אך פוגמת היא יותר מהגסה שבעבירות; טבילה במקוה אינה מצוה, אך מרוממת היא את הנפש יותר מכל המצוות". וכמובן שמשינוי ערכים זה נבעו שינויים ב"הלכות החסידות", הבריחה מהעצבות גרמה לעתים לשחוק וקלות ראש מופרזים12 ולהתרחקות מן החומרות והדקדוקים העלולים להשרות "מרה שחורה",13 והטבילה במקוה נתקיימה לעתים גם בזמנים ובסיטואציות שלא היה לכך היתר הלכתי ברור.14

ונשוב לתורתו של הרבי מדינוב באותו ענין:

באחת מהערותיו לספר סור-מרע (הע' לו) מאריך הוא בגנותם של חסידים המתירים איסורים לעצמם כדי שלא תיראה חסידותם ברבים, תוך כך מחווה הוא את דעתו שבשעה שבני-אדם רואים אותו כדאי לו לאדם לעזוב את החומרות ודרכי החסידות כדי שלא יראה כאחד מבני עליה, ומאידך גיסא יש לו להזהר אפילו בביתו מפרישות יתירה. ובכל ההתחבטויות הללו אין ביכלתו להציע פתרון מוחלט, וכדבריו: "אי אפשר לפרש תעלומות לב בכתב, כי כל אלו הענינים הם מדברים המסורים ללב כל אחד לפי הזמן והמקום" והם הם הדברים שלא נוכל לתכנת בהם את הרובוט התורני, אע"פ שמבחינת ההלכה אין כאן כל בעיה.

ובהמשך דבריו (שם) מסמיך הוא לכך רמז בגמרא15 המביאה את סיפורו של התנא ר' מאיר: "כשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי, בני, מה מלאכתך? אמרתי לו, לבלר אני. אמר לי, בני, הזהר במלאכתך שמלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצא אתה מחריב את כל העולם כולו". הסיפור כפשוטו מצביע על האחריות הגדולה הרובצת על הסופר בשעת כתיבת ספרי-תורה ומזוזות וכד', אך הרבי מדינוב מפרש את הסיפור בדרך דרוש ורמז, ומסביר כי ר' ישמעאל היפנה שאלה זו לר' מאיר דוקא, הוא שאמרו עליו16 שלא עמדו חבריו על סוף דעתו, "כי היו דרכו והילוכו בקדושה ובעבודת ה' לפי הזמן והמקום". ולכן בקש ממנו ר' ישמעאל שיבהיר את פשר מעשיו המוזרים והמתחלפים. ועל כך השיבו ר' מאיר לבלר אני, ובתיבת "לבלר" טמונים ראשי-התיבות "רחמנא ליבא בעי", עבודה ומעשה התלוים בלב, והלב הרי משתנה לפי הזמן והמקום. ובשמעו דברים אלו אמר לו ר' ישמעאל "הזהר במלאכת שמים זו, שמא אתה מחסר או מייתר!" שהרי לעבודה שכזו המוסרת את ההכרעה ללב האדם "צריך זהירות רב ואומדן דעת לשקול הכל בפלס ומאזני צדק, שבשעה זו ל[אדם] זה הדבר הנעשה נקרא מצוה, מה שאין כן בשעה שניה הוא בהיפוך, הכל לפי הזמן והמקום, ונקרא מחסר או מייתר. והבן הענין, כי אי אפשר לפרש בכתב, ואתה דע לך!".

ומחמת דמיון הרעיונות נסמיך לכאן את דברי ר' צבי הירש מזידיצ'וב: "וצריך להיות.. פושט צורה ולובש צורה, הכל לעבודת ה' יתברך.. לצורך השעה והזמן.. והכל במדה ובמשקל קולע אל השערה ולא יחטיא, כי בשיער דק אפשר ח"ו לנטות מדרך האמת, כנודע למבקשי האמת בכל לבם ובכל נפשם אשר אין שיעור לדברים הדקים והרוחניים האלו. צא ולמד בספרי היראה ובדברי חז"ל סיבת עונשי הצדיקים אשר חטאם כמעט דקה מן השערה".17

וכבר יכולים אנו לחוש בסכנה הרובצת לפתחו של עובד ה' התולה את עבודתו ברגש לבו ולא בדרך ההלכה הסלולה.

התלבטויות אלו מפורשות יותר במקומות אחרים בכתבי הרבי מדינוב,18 בביאור הגבול הדק המפריד בין "ה' אחד" (דברים ו, 4) ל"אל אחר" (שמות לד, 14), הבדל דק כקוצו של היו"ד המבדיל בין האותיות רי"ש ודל"ת, הן שתי ה"אותיות רבתי" שבאותם פסוקים, ושעל כן נכתבו בצורתן זו "כדי להורות שיעיינו היטב בדעתם להבחין מהו מצוה שהוא מסוד האחדות, ומהו עבירה שהוא.. אל אחר.. כי עבודה זרה מיקרי כל דבר אשר אדם עושה, אפילו מצוה, וחושב שלא לכבוד ה' רק לשם איזו פניה שבעולם.. ולפעמים הוא להיפך, גדולה עבירה לשמה, וכשימנע האדם את עצמו מעבירה לשמה [בעת הזדמנות מן השמים!].. אין זה דרך הנאות, כי באמת עבירה לשמה בזמן הנרצה הוא גם-כן דרך הטוב והאחדות".

אבל האלטרנטיבה לדרך חתחתים זו אינה טובה הימנה; יכול אדם לצעוד בטוחות בדרך ההלכה האיתנה, ללא שינויים וללא סיכונים, אבל לשיטת הרבי מדינוב אין זה רק "פורטרט" בעלמא, אלא פסל ומציבה לעבודה זרה! שהרי כך כותב הוא: "יש לנו בקבלה מצדיקים שאין לך יום דומה לחבירו, לפעמים המעשה כזאת ביום זה הוא מצוה ולמחר אותו הדבר בעצמו הוא עבירה. ואי אפשר לפרש הדבר כי המשכיל יבין מעצמו. ואין שעה דומה לחברתה, בכל שעה יש עבודה אחרת, ויצטרך האדם שיהיו כל מעשיו לשם שמים בכל שעה לפי המצטרך באמת לעבודתו יתברך. אך יש בני אדם שיש להם חוק קבוע ומעמד ומצב ככה יעשו כל ימיהם וככה יתנהגו לבל יזוזו ממנהגם. וזהו הרמז בפסוק 'ולא תקים לך מציבה', היינו מעמד ומצב שזאת היא עבודתך בתמידות בלי שינוי, ואם תעשה עבודתך במשפט אחד תמיד, זהו 'אשר שנא ה' אלקיך'. ורמז מקובל מצדיקי הדור בפסוק 'לא תעשון כן לה' אלקיכם', רצונו לומר, כך, כדמיון הזה ממש, אותה ההנהגה. וכל זאת שמא היום המנהג הזה טוב הוא ולמחרתו להיפך. והבן, כי אי אפשר לפרש הכל בכתב, והמבין יבין".19

ומתוך שחביבים עלי דבריהם של צדיקים היוצאים מקרב לבם והנאמרים באמת, אצטט קטע נוסף מדברי הרבי מדינוב; וכה יאמר בהסבירו מדוע נס הצלת אברהם מכבשן האש אינו מפורש בתורה שבכתב (אלא רק במדרש בראשית רבה פרק לח ובגמרא מסכת פסחים דף קיח, א): "מי התיר לאברהם למסור עצמו לכבשן האש, הלא בן-נח אינו מצווה על קידוש ה' ואסור לו למסור עצמו למיתה.. אהוביי ידידיי קחו אמרי כי נעמו, ויאירו עיניכם. התורה השלימה, זאת המצויה בידינו, הוא דבר השוה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצות שמבוארין בקום ועשה מחוייב האדם לעשותן, ומה שמבואר בה שלא לעשות - יזהר האדם מעשות. אך אמרו חז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ויעל אשת חבר הקיני תוכיח. והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון השם יתברך.. כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בבירור שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו, ועונש העבירה הוא גיהנם, אף-על-פי-כן, כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו, ועשה עבירה לשמה. והנה היות הדבר הזה שלא כתורה, כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה, כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מילתא למילתא, רק הוא דרך אמת, נקודה הפנימית שבלב".20

הדוגמה הקלאסית להעדפת רצון ה' על דרך ההלכה, הוא איחור זמן התפילה בקרב חסידים רבים. אגב, מנהג שהרבי מדינוב עצמו מתנגד לו בתוקף, כי לדבריו21 הרי זה כמי שאוכל מצה אחר הפסח וכמי שיושב בסוכה אחר סוכות - בדומה לאותה פורמולה ידועה שבספרו של ר' חיים מוולוז'ין.22 היו אמנם גדולי תורה רבים שפלפלו ומצאו היתרים להנהגה זו,23 אבל החסידים נהגו כך בפירוש לא כתוצאה מאותן התנצלויות הלכתיות שלאחר מעשה. שכך כותב הרבי מאיז'ביצא: "בכל דור ודור מי שהוא צדיק הדור רואה רצון השם יתברך.. והיהודי הקדוש [מפשיסחא] בדורו ראה רצון ה' יתברך באיחור זמן תפילה, ונסמך על הפסוק24 'לא תעשון כן לה' אלקיכם', כן רומז על קביעות בלי חיים, וכשראה רצון ה' יתברך בזה לכן התאחר בתפלתו.. אף כי יכול זאת בשינוי הזמנים להשתנות".25 כלומר, גם הנהגה זו תלויה בזמן ומקום, בהתאם לדבריו במקום אחר26 שההתחדשות חייבת להיות בכל יום ויום, אבל אחר-כך הופכת ההתחדשות היומיומית לשיגרה ולהרגל קבוע, ומשום כך חייבת גם היא להשתנות.. (עוד על הרבי מאיז'ביצא וספרו ראה להלן).

ובכתבי ר' אשר מקרלין מפורש: "עבודה שבלב הרצויה הוא כפי המקום והזמן. ואף שזמן התפילה קבוע מדברי חז"ל ומסור לכל, עם כל זאת יש זמן בתוך זמן, המסור ללב".27

וכך מסופר,28 שכשעמד ר' לייבלי איגר לבקר את אבותיו המתנגדים ר' שלמה ור' עקיבא איגר, שאל את רבו, הרבי מקאצק, כיצד יסביר להם את איחור זמן התפילה בביאור שיהא מקובל מבחינת ההלכה. אבל הוא לעצמו לא ביקש שום הסבר הלכתי. שהרי כשהעירו לו פעם כי כבר שקעה החמה ויצאו הכוכבים, ותפילתו מה תהא עליה, השיב: אינני מתפלל לא לשמש, לא לירח ולא לכוכבים. וגישה זו נובעת מהשינוי בתפיסת עניינה של התפילה, תפיסה חדשה שכבר דנו בה רבים, אך לשם הדגמה - בדרך השלילה - אוסיף רק את דבריו של ר' יהודה ליב (בעל ה"שפת אמת") מגור: "אמרו חז"ל כי אין תפילתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור, ויש לתמוה, כי העובדים השי"ת הטובים מתפללים ביחידות! דע תירוץ הדבר בדרך החסידות כי אין תפילתנו לשמוע לנו.."29 הוי אומר, התפילה היא ענין מסויים, שתכליתו אינה התקבלותה של התפילה במרומים!

ומתפילה לתורה; אף שההלכה קובעת כי מי שבידו לעסוק בתורה ללא עסק הפרנסה חייב לעשות כן,30 באה החסידות והעמידה את הדברים במבחן הלב והכרת רצון ה'. ומצינו בזה חילוקי דיעות, כגון בין הרבי מזידיצ'וב לבין הרבי מדינוב הממעיט בחשיבות עסק הפרנסה, אבל גם הוא מודה שלפעמים ביטול המלאכה נובע מתרמית יצר הגאוה.31 וכן בדברי הרבי מאיז'ביצא, שלעתים שורשה של הנהגה זו הוא מקליפת העצלות, אף-על-פי שלכאורה נראית היא כאמונה ובטחון בה'.32

וכן מצינו במכתב שכתב ר' אשר מקרלין לאחד מחסידיו שרצה להיות יושב אוהל, והשיב לו רבו כי העיסוק ביגיע כפיו, ובמילא בגמילות-חסדים ובהכנסת אורחים, טוב לו יותר משבועות ושנים שיעסוק בתורה.33

וגם כאן, השיקול של הבנת רצון ה' מכריע את הכף כנגד פשטות ההלכה. ובמידה מסויימת גם נגד המבואר בתורת החסידות עצמה בגנות טירדת הפרנסה המפריעה את האדם ממעשה התורה והתפילה,34 וראה לעומת זאת בסידורו של הרב מלאדי (ואפשר שרעיון זה הוא מתורתו של הרבי מזלוצ'ב) שיש נשמות שסבל הגלות והעניות מעבירם על דעתם עד שאינם מסוגלים להתפלל כלל, "וזהו יותר טוב להם משהיו מתפללים בביטול במציאות.. וזה היה עיקר המכוון".35 הוי אומר, גם לטירדת הנפש ערך חיובי בשעת השיקול וההכרעה, אף-על-פי שטירדה זו אינה תורה.

וכן בענין הצדקה; חז"ל גזרו שלא יתן אדם לצדקה יותר מחמישית ממונו,36 ובא הרב מלאדי ועקר את תקנת חכמים והתיר, אף המליץ, לפזר את כל רכושו לצדקה, וזאת בעיקר מטעמים חסידיים ולא הלכתיים.37 דעתו של הרב מלאדי היא כי בזמננו חייבים לפדות שבויים גם בשעה שהשבאים תובעים יותר מכפי שוויים (אף שמפורש במשנה38 שלא לעשות כן), ויש אומרים כי הסיבה לקביעה זו היא מנימוקים חסידיים ולא הלכתיים.39

עסקנו בשלושת העמודים של תורה, עבודה40 וגמילות-חסדים, אבל כדוגמתם נוכל למצוא בכל ענין שבתורה; לעולם תבחן החסידות את המעשים לאור רצון ה' ובמשקל הלב, שניהם דברים המשתנים לפי הזמן והמקום.

בענין זה חובתנו לזכור את הספר "מי השילוח" לר' מרדכי יוסף מאיז'ביצא (תלמידו של רבי בונם מפשיסחא. נפטר תרי"ד),41 שחוט השני העובר בספרו הוא "עת לעשות לה' הפרו תורתך", הסתכלות אל בינת הלב ורצון ה' האמיתי,42 שעל פיה חטאים רבים שבתנ"ך מעשים טהורים היו, אך שלא בזמנם. החטאת הזמן.

וכל אזהרות התורה שלא לעשות אלהי מסיכה, פסל תמונת כל, אלהי כסף ואלהי זהב - כולן מתפרשות אצלו כאזהרה מפני הליכה לפי הכללים הנוקשים ובדרך של מעשי אבותינו בידינו,43 כפירושו לפסוק (ויקרא יט, 31) "אל תפנו אל האובות" - אל האבות,44 וכדרך אדמו"רים רבים ששינו, כאילו בעיקרון ובמוצהר, מסגנון אבותיהם.

ובה בשעה חוזר הוא ומזהיר שלא להתחכם נגד המפורש בתורה אפילו כשהכוונה טובה היא,45 וגם כשמוסר נפשו על קדושת ה' יבדוק היטב האם אמנם מעשיו ולבו לשמים.46 פעמים רבות מטיף הוא כי צריכים להיכנס לספיקות ולא לברוח מהם, ופעמים אחרות עומד הוא ומזהיר שלא יכניס האדם עצמו למקום סכנה.47

גם במאמר של הרב מלאדי מפורש כן, ומזהיר הוא בו כי דרכים אלו בחזקת סכנה הן, וצריכים לזהירות ואומד דעת גדול, כי לא כל העתים שוות ולאו כל מוחא סביל דא. עובד ה' הוא כמהלך על חבל דק על עברי פי תהום, "אל תהי רשע" מעבר אחד, לעומת "אל תהי שוטה" מהעבר השני.48 ויודעים אנו היטב, כי אזהרת "אל תהי שוטה" אינה כתובה ב"שולחן ערוך".

ב"קונטרס הויכוח והשלום" המיוחס לאחד מראשוני חסידי חב"ד49 מבואר, שהמתנגדים הם בבחינת "צדיקים" שאינם נוטים מקו הדין, ואילו החסידים הם בבחינת "בעלי תשובה" מבקשי ה' המסוגלים לנטות משורת הדין למען שמו כאותו כובס שבגמרא50 שאיבד עצמו לדעת מאהבת ה' וזומן לחיי העולם-הבא. וכך בשאר מעשיהם הזרים להלכה, אהבת ה' היא הגורמת להם.

ובדומה לזה מבואר בתורתו של הרבי מאיז'ביצא, כי בית-אפרים ובית-יהודה המקנאים וצוררים זה לזה, מייצגים את סיעת בעלי ההלכה לעומת אותם היודעים היטב את הדין, אבל מביטים הם לרצון ה' ולעומק האמת. עבודתם היום אינה מפני שכך היתה אתמול, אלא רצונם לדעת מהו רצון ה' ברגע זה דוקא, כי אולי מה שהיה נכון לאתמול אינו נכון להיום, ושמא היום היא ה"עת לעשות לה' הפרו תורתך", שלא כהלכה הכתובה.51

כמובן שעבודת ה' הנעשית בצורה כל-כך גמישה וכל-כך בלתי קפואה גורמת לעליות וירידות במדריגתו הרוחנית של החסיד, ואף לנפילות; "היום בפנים ומחר בחוץ" - כלשונו של אותו חסיד חב"ד שהבאנו לעיל.52 ניסוח בהיר לרעיון זה נמצא בדברי תורתו של ר' לייבלי אייגר (תלמידו של הרבי מאיז'ביצא) שהוא תולה אותם בדברי המשנה53 ש"כל העוסקים בפרה [אדומה] מתחילה ועד סוף" נטמאים בגדיהם, ואילו הפרה עצמה מטהרת! ולדבריו: כל העוסקים בטהרת נפשם ורוצים להתקרב לקדושה, "מתחילה ועד סוף מתטמאין" - כל ימי חייהם עוברות עליהם סיבות שונות ופיתויים מכל מיני תאוות שבעולם. אך "היא עצמה מטהרת" - כי על-ידי זה מתגבר האדם על כל המנגדים ההפכיים ומקשר עצמו במעדני התענוגים האמיתיים משעשועי התורה ומצוות. ועיקר הטהרה והקדושה המכשירים את האדם לקבלת התורה הוא רק על-ידי שעוברים עליו כל מיני סיבות שונות הרוצים להפרידו מהקדושה והוא מתגבר עליהם בכל מאמצי כחו ומתגברת קדושתו. אך לבסוף נודע הדבר כי כל הטומאות והירידות היו ירידה לצורך עליה54 (וכסיום פתגמו של אותו חסיד חב"ד - סיום זה לא צוטט לעיל: היום בפנים ומחר בחוץ, אך סוף כל סוף נדחק ונכנס פנימה).

וכאמור לעיל, נפילות אלו הן מנת חלקו של החסיד המתלבט אשר אין לנפשו ספר חוקים. וגם רעיון זה נאה נדרש בתורתו של הרבי מדינוב בביאור בקשת דוד המלך מהאלקים "שמרה נפשי כי חסיד אני",55 כלומר, שעובדת היותו "חסיד" מזקיקה אותו לשמירה יתירה. והביאור, כי "סתם" אדם בבוא אליו יצרו הרע ומסיתו לדבר עבירה באומרו לו שמצוה לפניו, יכול אותו אדם לשאול רב או לבדוק בספרים האמנם מעשה זה הוא מכלל תרי"ג המצוות וענפיהן. אבל אם המתפתה הוא איש חסיד, לא תועיל לו עצה זו, כי היצר יאמר לו: אמנם בספרים לא מפורשת "מצוה" זו, אבל אתה חסיד המתנהג בחסידות שהיא "לפנים משורת הדין" ועליך לנהוג ב"מצוה" זו אף-על-פי שאינה כתובה בתורה ובדברי חז"ל...56

החסיד המתחבט אינו יכול להיחלץ מספיקותיו גם אם יבחר לעשות כמעשי רבו, שהרי על כך בדיוק דרש ר' אלימלך מליז'נסק57 את הפסוק (ויקרא יט, 4) "אל תפנו אל האלילים", וכן בתורתו של הרבי מדינוב מאריך בגנות המחקים את מעשי הצדיקים, בין אם מחקה את מנהגם להרבות באכילה ובין אם מחקה את סיגופיהם ותעניותיהם.58 אך מצינו גם שיטות חסידיות הטוענות כי לעת מן העתים רצוי לעשות כמעשי רבו.59 ומי גדול לחסידים מהבעל-שם-טוב, שציוה על העלאת המדות והמחשבות, ויבואו תלמידיו אחריו ויאמרו כי על-פי דרך הבעש"ט חלילה לכל אדם לעשות כן!60 עד כדי כך אין לחסיד על מה שיסמוך באם יחפוץ ללכת בטח בדרך סלולה.

הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ שהתרעם על רבות מן החריגות החסידיות,61 אף הוא היה ערום ביראה, ומשפט קצר בשמו יבטא זאת היטב; אחד מאברכיו קיבל מפיו הוראות לסדר יומו, סדר עבודה מפורט ומדוייק. וכשפנה החסיד לצאת, החזירו הרבי ואמר לו: ולפעמים צריך אתה לנהוג בדיוק להיפך...62

והרבי מפשיסחא, כדרכו, תימצת את כל הנושא כולו במלים קצרות: "אין כללים בעבודת הבורא, וגם כלל זה אינו כלל"...63

תקוותי שבדברים מקוטעים אלו הצלחתי להבהיר את הנזילות שבחסידות, שמעצם מהותה לא ניתן לסדר ממנה הלכות קצובות וגזורות. וזו ביקורתי הקצרה על אלו המנסים לצקת את החסידות לתבניות נוקשות, את נכונותן של מסורות שונות בודקים הם בהתאם למדת התאמתן לאותם מודלים מלאכותיים, ובאם אין אין הן משתלבות היטב באחת התבניות נדחות הן לחוץ, או שיוצרים מכחן זרם חסידי חדש בעל סטרוקטורה משלו.64

וכמו כן, לא כל ההבדלים שבין צדיק לצדיק נובעים בהכרח מחילוקי שיטות, כפי שלא כל הסתירות המרובות שניתן למצוא בתורתם של אותם צדיקים עצמם, נובעות מליקויי גיבוש. אלא שכך הוא טבעם של דברים נזילים, שאינם יכולים להתמיד ולעמוד בצורה נוקשית, היום הם כך ולמחרת אחרת; ומאחר ואין דעותיהם של בני האדם שוות, נמצא שלאדם פלוני הורה הצדיק לנהוג בצורה מסויימת, ולרעהו בצורה שונה.65 כי "הלב יש בו בחינות ומדריגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי הזמן והמקום, כידוע ליודעים".66

וכך במשנתו העניפה של הרבי מלאדי, מצינו שנכדו (ותלמידו המובהק) ר' מענדל מליובאוויטש בעל ה'צמח צדק' שלא קם כמוהו לבירור שיטותיו, כותב כי דרוש מסויים נאמר בשיטת מקובלים אלו, ודרוש אחר עומד בשיטת המקובלים החלוקים עליהם.67 ועל אחת כמה וכמה שכך הוא בדרושים העוסקים בדרכי עבודת ה', שמצינו כי הנכד מבאר שמאמר מסויים של זקינו היה "הוראת שעה בלבד, כפי שרשום בזכרוני לפני מי שאמר דרוש זה, שהיה צריך להסירו מריבוי והפלגת תנועות חיצוניות דרשפי אש".68

ובאשר ל"עבירה לשמה", שדרכם של חוקרים מסויימים להלך בה אימים על רמח"ל ועל החסידות גם יחד, בהריחם בה "מינות שבתאית",69 אומר בקצרה, שלא מפיהם אנו חיים בבואנו לדון מיהו שבתאי ומהי מינות, במכל-שכן וקל-וחומר מכך שדבריו של הרב עמדין באותה סוגיה לא נתקבלו להלכה, ורוב הספרים שהוא מצא בהם מינות שבתאית לא נדחו מקרב ישראל. ובדוגמת הרבי ממונקאטש והרבי מסאטמר שהכריזו בדור שלפנינו על מינותם של גדולים וטובים, אבל עם כל צעקותיהם לא נגרע דבר מכבודם של האדמו"רים מבלז ומגור שהיו מטרה לחיציהם.

עתים נדמה כי לדעתם של חוקרים מסויימים עסקו החסידים רוב ימיהם בלימוד השבתאות, ואת שארית זמנם הקדישו לטשטוש אותו עיסוק ולהסוואתו. והרי לנו ספריו הפופולאריים של הרבי מדינוב, שלא חשש לעסוק בפרהסיא ב"עבירה לשמה", שיסודותה בהררי קודש בדברי חז"ל,70 כפי ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך" נקבע במשנתם,71 וכך גם מאמרם "בכל דרכיך דעתו - אפילו לדבר עבירה".72

וכדי שלא יגלו בדבריי אלו פנים שלא כהלכה, אפרש את ההבדל היסודי שבין "עבירה לשמה" חסידית, טהורה, לבין "עבירה לשמה" אשר לא טהורה היא; ה"עבירה" החסידית נעשית מתוך התבטלות מוחלטת לרצון ה' מצווה המצוות, ולפיכך מתבטאת היא בהגברת הצורה על החומר, תפילה ללא הגבלות, מתן צדקה הפורץ את גדרי ההלכה, ועוד כהנה וכהנה מעשים שהנשמה נהנית מהם ואילו הגוף מתייסר בהם.73

ואילו השבתאים (הקיצוניים) וגרוריהם, אף כי רוממות הרוח בגרונם, ובשם ספיריטואליסטים יכונו, אבל עברותיהם מעשי זימה המה, שהגוף מתאווה להם אך הנפש היפה בוחלת בהם.

פרופ' תשבי ופרופ' ש"ץ מציינים שניהם את עוז רוחם של החסידים שלא עשו את הצעד המתחייב לכאורה, ולא פרצו כליל את חומת ההלכה ואיסוריה.74 אבל דעת לנבון נקל כי דבר זה לא קרה, לא בגלל "האחריות ההסטורית כלפי עם ישראל וההלכה" כלשונה של פרופ' ש"ץ, אלא מחמת שאין לה לחסידות אלא רצונו של ה', ורצונו יתברך הוא בקיום תורתו ומצוותיו דוקא. וכה יכתוב הרבי מדינוב: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והדבר הזה אי-אפשר שיתבאר בתורה כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון ה' יתברך, אשר בעבור אהבתה את ה' יתברך תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם, תמסור עצמה לדיראון עולם ובלבד שיתקדש שמו הגדול. וכבר שמענו מאוהבי ה' יתברך בדורנו אשר אמרו, אילו היינו יודעים בבירור ששכרן של מצוות הוא הגיהנם, ושכר העבירות הוא גן-העדן, אף-על-פי-כן, יותר ינעם לנפשנו לקיים המצוות שציוונו בהן הבורא יתברך".75

1. לראשונה נדפס הספר בשם "הקדמה ודרך לעץ החיים" (גליציה, תקצ"ב בערך), ללא הגהותיו של הרבי מדינוב. בשנת ת"ר נדפס עם ההגהות, ומאז נקרא בשם "סור מרע ועשה טוב". במהדורות הראשונות השמיטו כמעט כמחצית דבריו של הרבי מדינוב, ולראשונה נדפסו ההגהות בשלימותן במהדורת מונקאטש תרס"א. בהסכמתו של ר' צבי הירש ממונקאטש לאותה מהדורה נאמר: "שמעתי ומקובל אצלינו שהחסיר ממנו המו"ל בפעם ראשונה במזיד ובזדון הרבה דברים.. בא לידי זה מקרוב.. בעצם כתב יד קדשו של.. מהרצ"א מדינוב.. ונבהלתי בראותי איך החסירו ממנו בהנדפס הרבה דברים.. להחסיר ענינים נשגבים העומדים ברומו של עולם, וגם העלימו וחסרו כמעט בכל סעיף..". ככל שנסיתי למצוא סיבות להשמטות לא מצאתי אלא דבר אחד המשותף לכל הדברים שנשמטו, והוא, שההגהות הארוכות (שמרוב אריכותן היו מקשות על סידור עמוד בצורה של "פנים" ותחתיו "הוספות") הן שקוצצו או שנשמטו כליל. הציונים במאמר זה לספר "סור מרע" הם לפי מהדורת מונקאטש זו.

2. אשר לה מוקדשים שני כרכי ספרו של ר' נתן אורטנר, הרבי ר' צבי אלימלך מדינוב.. פרקי חייו ומשנתו, בני-ברק תשל"ב.

3. על סוג זה של עבירה-לשמה ופירושי הפסוקים שלפנינו, ראה: "בני יששכר" (מונקאטש ת"ש) מאמרי חודש ניסן (נב, ב. נו, ד); מאמרי כסלו-טבת (נו, א). "אגרא דכלה" (פרעמישלא תר"ע) פרשת בראשית (ח, א. נה ב), בהעלותך (נב, ג-ד), ראה (צה, ד), שופטים (צט, ד. ק, ג), כי תבא (קו, א).

4. "אגרא דכלה" פרשת בראשית (דף נה, ב).

5. שם, פרשת ראה (דף צה, ד).

6. שם, פרשת בהעלותך ופרשת ראה (ראה בהע' 3).

7. הוא ר' זאב ווילענקעס. אודותיו: היילמאן, "בית רבי", ברדיטשוב תרס"ב, עמ' 151.

8. נדפסה בספר 'ארבעה מאמרים'(?).

9. ההלכה מכירה גם היא בספיקות הנוגעים לדברים שבלב, כגון "חיישינן ליוהרא" וכד', אך בחששות מסוג זה עוסקת ההלכה בכל הנוגע ל"הידור מצוה" או חומרות מסויימות, אבל לא במה שקשור בקיום המצוה עצמה. וגם לחששות אלו ניתנים בהלכה פתרונות וכללים מגובשים, ואין היא משאירה אותם להכרעת לבו של האדם. מעין מקבילה משדה ההלכה ניתן לראות בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה" (הלכות סנהדרין, פרק כד הל' א-ב) הקובע כי מעיקר הדין הרשות ביד הדיין לדון במקרים מסויימים על-פי נטיית דעתו ולבו למה שנראה לו דין אמת, ולא לפסוק "לפי הספר". אך משרבו דיינים שאינם הגונים דיים או שאינם חכמים די הצורך, החליטו שלא לפסוק על-פי דברים שאינם מוכחים בראיות ברורות, "כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה, ודעתי סומכת על זה". וכך גם בעניינינו, אותם צדיקים שלא אימצו (או שהסתייגו ואפילו התנגדו) לרבות מה"חריגות" המתוארות במאמרנו, נבע זה בעיקר מהחשש שאנשים שאינם הגונים או אינם חכמים "יטלו את החוק לידיהם" ויסלפוהו (ראה עוד להלן בסוף הע' 66).

10. ואולי לכך כיוון ר' מענדל מקוצק באומרו כי המתנגד ירא מפני ה"שולחן ערוך" [=לשון החוק] והחסיד מתיירא מפני האלקים [=המחוקק]. (מובא בספר "להבות קודש", ירושלים תש"מ, עמ' 130, בשם ספר "שיח שרפי קודש", לאדז' תרפ"ח-תרצ"א).

11. בדרך-כלל מיוחסת היא לר' אהרן הגדול מקרלין, שבשמו נדפס כל הענין ב"כנסת ישראל" (ווארשא תרס"ו, עמ' 145). אך ב"שיח שרפי קודש" (שבהע' 10, חלק א עמ' 115) טוען המלבה"ד כי הדברים נכתבו ע"י ר' חנוך העניך מאלכסנדר.

12. בשלוש מאגרותיו מתרעם ר' שניאור זלמן מלאדי על מנהגי שחוק וליצנות שפשו בקרב החסידים, חלקם מתוך אמונה שבכך מבריחים הם את העצבות ומתאפשרת להם עבודת ה' בשמחה. אך הרש"ז קובע "כי לא זו הדרך אשר חפץ בה השם לעשות מצוה הבאה בעבירה ח"ו" (ראה: אגרות-קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן.. ברוקלין, תש"מ, עמ' קפ-קפד; ס' התניא, אגרת-הקודש סי' כג).

מנהגם של החסידים לרקוד ולמחוא כפים ביום השבת, תמוה אף הוא, לאור המפורש במשנה (מס' ביצה ה, ב) ונפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' שלט סעיף ג) "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין". לשאלה זו נזקק בעל ה'אשל אברהם' מבוטשאטש (בחידושיו לשו"ע שם), והטייתו להיתר מבוססת בעיקר על כך שהדבר נעשה לשם-שמים ולצורך עבודת ה' שחייבת להיות בשמחה. גם ר' ח"א שפירא ממונקאטש דן בשאלה זו (שו"ת מנחת אלעזר, א, מונקאטש תרס"ב, סי' כט), ופשוט לו שאין להרהר אחר מנהג הצדיקים והחסידים השמחים ומרקדים מתוך אהבת ה', אך "אינו מצוה לכל אדם, רק למי שבוער בקרבו רשפי אש שלהבת ה'".

13. על הקשר בין החומרות לבין המרה-שחורה, ראה ב'לקוטי מהר"ן' תניינא סי' מד; 'שיחות הר"ן' אות רלה. ועוד.

14. כגון בימים שבין ראש-חודש אב לתשעה בו. ולמי שנטמא בקרי הותרה הטבילה אף בתשעה-באב עצמו וגם ביום-הכיפורים (ואולי גם בימי אבלות), וכן התירו לו לבטל לשם כך תפילה בציבור. ואכמ"ל.

15. מסכת עירובין יג, א.

16. שם, יג, ב.

17. בספרו "בית ישראל", לעמבערג תרכ"ה, דפים לב-לג.

18. "אגרא דכלה" פרשת בראשית (דף לו, ג-ד); "מגיד תעלומה" (דף פג, א); "בני יששכר" מאמרי חודש אדר (דף צ, ב-ג).

19. "אגרא דכלה" פרשת ראה (צו, א), פרשת שופטים (ק, ב).

20. שם פרשת נח (עא, ב-ג).

21. הערות לספר "סור מרע", הע' לו. ק.

22. (פרק ד בחלק שבין שער ג לשער ד). ספר זה נדפס לראשונה בווילנא-הוראדנא בשנת תקפ"ב ובערך באותן שנים כתב גם הרבי מדינוב את דבריו אלו. וכבר הצבעתי במאמרי "על התיקון הכללי וכו'" (ציון, מז, תשמ"ב, עמ' 221-220 והע' 81) על רעיונות דומים המופיעים אצל חכמים המרוחקים ואף מנגדים זה לזה (ראה שם דוגמה מהבעש"ט ור' חיים מוולוז'ין) ובמקרים שאין מקום לדבר על השפעה הדדית. וזאת שלא כדרכו ושיטתו של י' ליבס הטוען להוכיח השפעות על סמך אסוציאציות - שיטה המתפתחת והולכת במאמריו ומגיעה אד-אבסורדום.

התנגדותו של ר' חיים מוולוז'ין לסטיות מן ההלכה בנימוקים רוחניים, מפורשת גם בספרו הנ"ל שער א' פרקים כא-כב. רמזים שקופים לכך שהחסידים חשודים ב"עבירה" זו, מצויים גם בדבריו שבספר "כל הכתוב לחיים" (ירושלים תשמ"ח) עמ' קסה-קסז, שם הוא שולל את דרך ה"עבירה לשמה", ולדבריו לא זהו "עיקר החסידות" האמיתי (נוסח נוסף לדברים אלו, נמצא בכת"י ירושלים 191/8 דף 214, א). וראה עוד שם בעמ' קמז, שאת אחד מבני משפחתו "שרצה להיות מכת החסידים" הזהיר - "אחר שראה שאינו שומע לו" שלא ילך אחריהם - שבשום אופן לא יעבור על "דינא דגמרא".

23.חלק מהתירוצים נאספו אצל: א' וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, ירושלים תש"ך, עמ' 93-88. י' אלפסי, "מחניים" גל' 97 עמ' 58-53. נ' קוטלר, בטאון עולם החסידות, 4, אדר ב' תשנ"ה, עמ' 34-30; גל' 5, ניסן תשנ"ה, עמ' 45-41. קיימים תירוצים נוספים רבים, כגון מבית-מדרשה של חסידות פשיסחא, אצל: ר' ק' ראקץ, תפארת היהודי, פיעטרקוב תרע"ב, עמ' 38-37 סעיפים פ-פא. ובחסידות חב"ד: י' מונדשיין, מגדל-עז, כפר חב"ד תש"מ, עמ' 340-378 (ושם מאמרו של הרב מלאדי על הצדיקים הגדולים ביותר שאינם מאחרים, צדיקים פחות גדולים המאחרים, ואנשים פשוטים שאסור להם לאחר); ר' יחזקאל פייגין, "התמים" גל' ח, ווארשא תרצ"ז, עמ' 70-69.

24. דברים יב, ד.

25. מי-השילוח חלק שני (לובלין תרפ"ב) דף כט, ע"א. ומן הענין לציין, כי אכן כעבור כמה עשרות שנים (בשנת תרס"ו) קם האדמו"ר ר' אברהם מרדכי מגור, וציוה על חסידיו שמכאן ואילך לא יעברו עוד את זמן התפילה. וראה בספר "תפארת היהודי" עמ' 39 סעיף פב על "צדיקי הדור שליט"א" שהחזירו את התפילה והמצוות לזמנן (הכותב מקשר שם עובדה זו לדברי הרבי מקוצק שאמר שיש דרך שנועדה ליחידי סגולה בלבד, וכשילכו רבים בדרך זו תתקלקל הדרך ויצטרכו לחזור לדרך הישנה, להתפלל ולעשות כל דבר בעתו ובזמנו).

26. מי-השילוח חלק א (ווין תר"ך) דף לה, ע"א. וראה גם בדף כד, ב-ג.

27. "סדר היום" שלו הנדפס בס' "בית אהרן" (בראדי תרל"ה) עמ' 10.

28. ראה המקורות הרשומים בס' "להבות קודש", ירושלים תש"מ, עמ' 151.

29. מכתבו הנדפס ב"אוצר מכתבים ומאמרים", ירושלים תשמ"ו, עמ' 74. מפליא הוא הדמיון בין מה שנחשב לחידושה של החסידות במטרת התפילה (ראה למשל אצל ר' ש"ץ-אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה, ירושלים תשכ"ח, פרק ו) לבין דבריו של לא אחר מאשר הגר"א מווילנא בספרו "שנות אליהו" (לעמבערג תקנ"ט, משניות ברכות פרק ה משנה א): "אסור לכוין בתפילה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהי' כל ישראל בתכלית השלימות ויהי' נשלם כנסת ישראל למעלה" (ולדבריו, רק תפילת "אלקי נצור" הנאמרת בסוף תפילת שמונה-עשרה נועדה לבקשת צרכי האדם עצמו). וכך ראה גם בספרו של ר' חיים מוולוז'ין "נפש החיים" שער ב פרקים יא-טו. וראה במה שכתבנו לעיל בהע' 22.

30. ראה בשולחן-ערוך של הרב מלאדי (שקלאוו תקנ"ד), הלכות תלמוד-תורה, פרק ג. וב"תורה אור" שלו (זיטאמיר תרכ"ב, דף צח, ג) בדבר מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

31. הגהות ל"סור מרע" הע' ל, נה-נו וב"פנים" שם.

32. מי-השילוח חלק ב דף לו, ע"ב.

33. "בית אהרן" עמ' 294 (וראה עוד שם, שהוא אף הכריח רבים מחסידיו ללכת בדרך זו). על האדמו"ר ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה מסופר, שנכנס אליו אברך צעיר ליטול ממנו עצה, האם ימשיך להיות סמוך על שולחן חותנו ולשקוד בתורה, או שמא טוב לפניו להיות בעל-בית לעצמו ולהמציא טרף לביתו, אף שבדרך זו אפשר "שהוא ייקרע בכך מן הספר ומעולמה של תורה". השיבו הרבי: "העולם העליון שרוי בשמחה רבה, בעת שאדם הולך לעצמאות, 'ווען א מענטש גייט פאר זיך'" (ר' איסר פרנקל, אוזן לא שמעה, שערים, כד אדר א' תשנ"ב).

34. ענין זה חוזר במקומות אין ספור, וראה בהקדמת ר' דובער מליובאוויטש לספרו "דרך חיים" (קאפוסט תקע"ט), וביאור הקדמה זו ב"לקוטי ביאורים" מתלמידו ר' הלל מפאריטש (ווארשא תרכ"ח).

35. (זיטאמיר תרכ"ג) דף קנז טור ב. בספר "בית רבי" (חלק א דף ג, א) כותב כי "מה שכתוב בסידור בסוף כוונת המקוה קיבל זה מהרה"ק ר' מיכל [מזלוטשוב]". ושמא כוונתו לענין זה. ועיין גם בס' תורה-אור פרשת נח (דף ח, ג) במאמר על הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". עצם הרעיון מצוי בסגנון דומה גם אצל אדמו"רים אחרים שהשיבו לחסידיהם שהתלוננו על שטרדותיהם מפריעות אותם מתורתם ותפילתם, ור' ישראל מרוז'ין השיב: "מנין לך שהקב"ה רוצה את התורה והתפילה שלך, שמא מבקש הוא את שברון לבך" (י"ל לוין, "חסידים מספרים", ירושלים תשל"ט, א, עמ' 40), וכך גם ר' לוי יצחק מברדיטשוב: "אפשר שאין הקב"ה זקוק לתפלתך וגם לא לתורתך, אולי הוא רוצה בטרדותיך וביגיעותיך" (שם, עמ' 43).

36. מסכת כתובות דף סז, ב.

37. תניא, אגרת-הקודש סימן י; אגרת-התשובה פרק ג. גם הבעש"ט הפריש לצדקה יותר מחומש, והוא הצדיק זאת באמרו כי נתינת הצדקה היא תענוג עבורו, ולתענוגותיו יכול האדם לבזבז ללא הגבלות. ואילו ר' מענדל מוויז'ניץ אמר כי מוטב לו לעבור על דברי חכמים ולילך לגיהנם, מאשר להתאכזר על העני ולקבל גן-עדן ("חסידים מספרים", א, עמ' 128).

38. משנה גיטין פרק ד משנה ו.

39. ראה במכתבו של הרב י"א קמלהאר הנדפס בקובץ יגדיל-תורה, גל' 63 (נ.י. כסלו-טבת תשמ"ה), שם טוען הוא כי הרב מלאדי סבור שאין זו מידת חסידות לנהוג כדין המשנה הנ"ל, ואם בזמן חז"ל היה "תיקון העולם" שלא לפדות בסכום מופרז, הרי שבזמננו "תיקון העולם" הוא לרחם על בני ישראל יותר מכפי הכח.

40. מההקפדה על עיקרה של התפילה (שהיא עבודת הלב) נבעו הנהגות נוספות שאינן כל-כך "חלקות" על-פי ההלכה, כגון קביעות לימוד תורה (ואף אכילה) קודם התפילה - כדי שתהא תפילתו בראש צלול יותר. בסידורי "תורה אור" של חסידי חב"ד (מהדורות רבות בין וילנא תרמ"ט לברוקלין תשמ"ז) נדפסת הסכמתו של ר' יהודה ליב (אחיו של ר' שניאור זלמן מלאדי) ל"סידור הישן" (קאפוסט תקפ"ב) שבה מביא הוא את אשר שמע מאחיו הנ"ל "ששמע בשם וכו'" (אולי הכוונה לבעש"ט?) "שהלעיג על המדקדקים האחרונים [שהקפידו לבטא בתפילתם על-פי הדקדוק גם במלים שלא היתה רגילות לדקדק בהן].. ומחמת זה גורמים להשכיח ענין עיקר התפילה שצריכה להיות בכוונה". ודקדוק מופרז בביטוי תיבות התפילה היה מצוי (ומצוי גם כיום) בקרב יראי-השמים שב"מתנגדים".

בספרי ההלכה והמוסר נאמר, כי אמירת תיבות התפילה צריכה להיות "כמונה מעות". והנה ר' יעקב צבי יאליש (תקל"ח-תקפ"ה, תלמידם של שלושת האדמו"רים המגיד מקוז'ניץ, רמ"מ מרימנוב וה"חוזה" מלובלין) מאריך ב"שמץ ודופי" עבודתם של מתנגדי הצדיקים, שאינם יודעים את "דרכי העבודה השלימה" שהיא התפילה מתוך אהבת ה' ויראתו, "ומה נואלו האנשים הבוערים בעם, אשר בלעגי שפה ובלשון אחרת ידברו אל העם הזה, ואמרו כי ענין התפילה הוא לברר מלה במלה כמי שמונה מטבעות, ולהיות מוצב כמו נד כעמוד של ברזל בלי שום תנועה, ובזה נשלם אצלם ענין התפילה.. הוא זלזול גדול אל התפילה שמגשמים אותה" (קונטרס "מלחמות ה'" הנספח לס' תהלים עם פירושו "שמן ששון", ירושלים תשל"ז, עמ' טז-יז).

41. לתורתו של הרבי מאיז'ביצא הוקדשו מאמריהם של י' ווייס, "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר [צ"ל: ליינר] מאיזביצא", ספר יובל ליצחק בער, ירושלים 1961, עמ' 453-447; ר' ש"ץ, "אוטונומיה של הרוח ותורת משה", מולד, 1963, עמ' 561-554. ועדיין נותר מקום רב להעמיק בתורתו המקורית והנשגבה של הרבי מאיז'ביצא.

42. עיין שם בחלק א דף נב, א-ב. דף ל, ד.

43. חלק א דף ל, ד. לח, א-ב. מח, א. נז, ג. חלק ב דף כ, ג-ד. כז, א ועוד ועוד.

44. חלק ב דף טז, ד.

45. חלק א דף לט, ב-ג. חלק ב דף ל, ד. וראה שם דף ל, א-ב שתמימותו של יהושע טובה מ"העבירה לשמה" של המרגלים.

46. חלק ב דף כא, א.

47. חלק א דף טו, ג-ד. מו, א-ב. סב, ב. חלק ב דף טז, ג.

48. מאמרי אדמו"ר הזקן ("ענינים"), ברוקלין תשמ"ג, עמ' שצד-תא. ואולי מכאן נובעת האימרה בשם אדמו"ר הזקן "להיות שוטה הוא איסור מהתורה". בשם ר' נפתלי מרופשיץ (ואחרים) נאמר כי האדם צריך להחזיק בשלוש המדות גם יחד: גוט, פרום, קלוג [טוב, חרד, פיקח], אבל "טוב" לבדו הוא נואף, "חרד" לבדו הוא שוטה, ו"פיקח" לבדו הוא אפיקורס. אימרות חסידיות רבות נפוצות בגנות ה"פרומער", ולענייננו נוגע ביאורו של ר' מענדל מקוצק כי חסרונו של ה"פרומער" הוא שעושה מן הטפל עיקר ומהעיקר טפל (שיח שרפי קודש, חלק א עמ' 75).

49. נדפס ב'כרם חב"ד' גל' 4 (עמ' 236-226), וראה שם אודותיו ואודות ייחוסו למחברים שונים.

50. מסכת כתובות דף קג, ב.

51. מי-השילוח חלק א דף יד,ד-טו,א. ובדף כח, ד שלשבט יהודה אין התנהגות קבועה, והם מתנדנדים בין צדיקים לבעלי-תשובה. וראה בדף כט, ג ששבט יהודה עדיף, ולכן משיח יבוא דוקא מהם. וראה בדף מב, ב-ג שזו הכוונה באזהרת קוהלת (יב, יב) "הזהר עשות ספרים אין קץ", כי את ההנהגה הטובה אי-אפשר לפרש בספרים, וצריכים להבין ולכוין לרצון ה' בהתאם לאותו זמן.

52. ובשמו של הרבי מדינוב מובא ("חסידים מספרים", א, עמ' 21) כי רק הר שהוא גוש עפר דומם נמצא תמיד למעלה ואינו יודע ירידה מהי. אבל פרש טוב צריך לדעת גם כיצד נופלים מן הסוס... ובספר "בית ישראל" מר' צבי הירש מזידיטשוב (דף לז, א), שרק הקב"ה יכול לעמוד בקביעות במדריגת הקדושה, אבל בני-אדם גשמיים מוכרחים ליפול מזמן לזמן, "הולך פעם לפנים, פעם לאחור, לפי הזמן והשעה". וראה עוד ב'נספח' אות ה מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין.

53. פרה פרק ד משנה ד.

54. בספרו תורת-אמת (לובלין תר"ן) פרשת חוקת (עמ' 171-170).

55. תהלים פו, ב.

56. אגרא-דכלה פרשת קורח (דף נו, א-ב), "מה ששמעתי דרך דרוש... ואע"פ שהוא דרך דרוש קצת, עכ"ז המשכיל יתבונן שענין כזה בפיתויי היצר יארע לאדם כמה וכמה". והשווה למובא ב'נספח' אות ח מהספר 'יד אבי שלום'.

57. נועם-אלימלך (טרנוב תרס"ד) פרשת קדושים (דף סא, ג) ופרשת אמור (דף סה, א). אור-אלימלך (ירושלים תשמ"ד) עמ' קנ. את דבריו אלו של הרבי מליז'נסק מביא גם הרבי מזידיטשוב בספרו "סור מרע" (דף כו, א).

58. אגרא-דכלה פרשת עקב (דף צב, א-ב).

59. ראה אצל ר' שלמה זלמן ברייטשטיין בספרו "שיחות חיים" (פיעטרקוב תרע"ד, עמ' 54) בשם ר' חיים מאיר ממאגלינצא ובשם ר' אליעזר מקאז'ניץ. ואצל ר' י' מאיר בספרו "גדולים צדיקים" (קאלוש תרצ"ב, בסופו) בשם ר' מאיר מפרימשלאן שמותר לחקות את הצדיקים רק בדברים "מרים" אבל לא בדברים "מתוקים". ור' נ"נ דינער בספרו "שערי האמונה" (ווארשא תרס"א, עמ' 47) מצביע על הדברים האבסורדיים שניתן להגיע אליהם כשמחקים את מעשי הצדיקים בלי דעת.

60. ידועה דעתו של הרב מלאדי בספר ה"תניא" (פרק כח) שפעולת העלאת המחשבות הזרות ניתנה רק לצדיקים. וכך גם דעתו של ר' משולם פייביש מזבאריז' בספרו "יושר דברי אמת" קונטרס א פרק טז (מהדורת מונקאטש תרס"ה דף טז, א) ובקונטרס ב פרק ג (שם, דף כד, א). ונראה שלכך נוטה גם דעתו של ר' זאב וולף מז'יטומיר בספרו "אור המאיר" (נדפס לראשונה בקוריץ תקנ"ח) שאנשים פשוטים אינם עוסקים ואינם יכולים לעסוק בהעלאת המחשבות (ראה במהדורת וארשא תרמ"ג פרשת וישב עמ' 39; שיר השירים עמ' 41,31; פרשת תזריע עמ' 44; רות עמ' 34; פרשת מסעי עמ' 83; פרשת דברים עמ' 6. ועוד). ובחסידות ברסלב: ב"לקוטי מהר"ן" (קמא, דרוש צו) שהצדיק מעלה המחשבות-זרות, וב"שיחות הר"ן" (אות עב) שיש להתעלם מהמחשבות הזרות הבאות בתפילה. וב"לקוטי הלכות" לר' נתן מברסלב (הלכות שילוח הקן הלכה ד סעיף ב) שרוב בני האדם חייבים להתעלם מהמחשבות הזרות, אך צדיקים הגדולים חייבים לתפוס את המחשבות הללו ולהעלותן.

הרבי מדינוב חוזר ומזהיר שוב ושוב שעניין העלאה זו שייך אך ורק לצדיקים: הגהותיו ל"סור מרע" (אות א שאחרי הערה פו. הע' קמז). "אגרא דכלה" פרשת תצא (דף קד, א). פרשת קדושים (דף מ, ד). פרשת ראה (דף צו,ג-צז,א). "אגרא דפירקא" סעיף קמ (מונקאטש תש"ב דף יז, ג-ד). "דרך פקודיך" (ירושלים חש"ד עמ' כה, קנט, קעג-קעד). אך בכמה מקומות דן הוא בענין העלאת המחשבות הזרות, ואינו מבאר מיהו הראוי לעסוק בכך: "אגרא דכלה" פרשת שמיני (לד, א). פרשת מצורע (לז, א-ב). פרשת ראה (צז, ג-ד). פרשת שופטים (קב, א-ב). "לקוטי מהרצ"א" אות קפח (ירושלים תשל"ב עמ' לז). "בני יששכר" מאמרי חודש תשרי מאמר יב (דף לה,ג-ד). ביאור חיוב העלאת המחשבות ואף הטכניקה של ההעלאה, נמצא בספריו של ר' צבי הירש מזידיטשוב: "פרי קודש הילולים" (לעמבערג תרכ"ה דף יא, א-ג) ו"בית ישראל" (לעמבערג תרכ"ה דף מא,א-ב). ואחריו ר' יצחק אייזיק מקומרנא במקומות שצויינו וצוטטו באנציקלופדיה העברית (ערך 'חסידות', עמ' 799). וראה עוד בספרו "שולחן הטהור" סימן סא ו"זר זהב" שם אות ג (תל-אביב תשכ"ג עמ' עו-עז), וסימן צח סעיף ה (עמ' קכו).

61. ראה את הפרק שהקדיש לו רי"א קאמלהאר בספרו דור-דעה (בילגוריי תרפ"ג, עמ' 236 ואילך). ושם נאמר גם כי הוא ציוה לחקוק על מצבתו שבח אחד ויחיד, שהיה "ערום ביראה" (כהגדרה שהובאה כאן בפנים).

62 בנוסח זה שמעתי. והשווה למובא ב'נספח' אות ז מקובץ 'שפתי צדיקים'.

63. "חסידים מספרים", ג, עמ' 28 (ומקורו בספר "תפארת היהודי" עמ' 42 סעיף צג בשינוי לשון).

64. לצערי, מרובות הן מאוד הדוגמאות לכך; אעיר רק על היות שיטה זו בולטת ביותר במחקריה של ר' ש"ץ-אופנהיימר, ובעיקר בספרה "החסידות כמיסטיקה" הנ"ל, שכמעט כל "תורה" או "אימרה" משמשת אצלה ליצירת בנין-אב ל"שיטה" ו"אסכולה" חדשה, מגמתית ואף פולמוסית. יכולה היא לקבוע בוודאות אילו דברים נאמרו כ"מס שפתים" גרידא, ובאילו "פיו ולבו שווים", איזה נאמרו בנימה פולמוסית ואיזה כאפולוגטיקה. ואת יכולתה זו מייחסת היא ל"אינטואיציה הנרכשת עם קריאה במקורות אלה" (מאמרה "אנטי-ספיריטואליזם בחסידות", מולד 1962, עמ' 513). אך יומרה זו אין לה על מה שתסמוך, כפי שמוכח מאי-הבנות רבות של טקסטים פשוטים אשר בסיפרה הנ"ל. כגון בעמ' 88 שאי הבנתה את ההבדל שבין תפילת האדם בשעה שהוא נזקק לדבר-מה לבין מחשבה על צרכיו האישיים בשעת התפילה, גרמה לה ליצור מחלוקת בין אסכולת מזריטש לאסכולת קוריץ. ובעמ' 137-136 אי-הבנה מוחלטת של טקסט (כמוכח שם בהע' 28-27). בעמ' 65 הע' 36 אינה מבינה את היוהרה שבהנחת תפילין בשעת תפילת המנחה, ובעמ' 167 טועה לחשוב כי אזהרת "המגיד" של ר' יוסף קארו (בספרו "מגיד מישרים") אינה אלא אזהרה של "המגיד ממזריטש" לר' יחיאל מיכל מזלוטשוב! בנספח לספר זה (במהדורת 1986) עמ' 195 ניכרת אי-אבחנה בין שתי תפילות שונות הפותחות במלה "הודו" (וההתפתלות שנוספה שם אינה מחפה על כך). ולאור כל זאת אני מרשה לעצמי לפקפק בערכה של ה"אינטואיציה" שהמחברת מייחסת לעצמה.

כחוקרים רבים אחרים נוקטת פרופ' ש"ץ בהבאה סלקטיבית של טקסטים העולים לדעתה בקנה אחד עם התיזה שלה, ומתעלמת מאחרים (כגון ההתעלמות במאמרה הנ"ל מעניין בירור הניצוצות שבספר ה"תניא" פרק לז), ואף סילוף מכוון של טקסטים (כגון בעמ' 523 באותו מאמר, שבו הוסיפה לדברי ה"תניא" את המלים "בשעת העבודה", בה בשעה שבמקור מפורש "שלא בשעת העבודה"! אחרי שהחוקרת יצרה לעצמה את הסטרוקטורה הסופית והמוחלטת של החסידות, נתקלה בשיטה חסידית שאינה "מסתדרת" בתבנית שיצקה עבורה, ואז נאלצת היא לקבוע כי ספר ה"תניא" אינו אלא "תעודה אנטי חסידית" (מאמרה הנ"ל עמ' 516), או שבתורתו של הרבי מאיזביצא "אין דבר וחצי דבר מתורת החסידות הקלאסית" (מאמרה "אוטונומיה של הרוח וכו'", לעיל הע' 41, עמ' 555).

תפיסתה הנוקשית גוררת אותה לקביעות מגוחכות, כגון זו שבסיפרה הנ"ל (עמ' 88-87) שלפיה ר' שלמה מלוצק מרגיש כי במשל מסויים הרחיק מורו "המגיד" מעקרונותיו שלו [=של המגיד], ולכן מנסה התלמיד להחזיר את רבו למסלול המוכר לו יותר בתורת רבו!

דוגמה למה שכתבתי בפנים על קביעה שרירותית של מסורות, ניתן למצוא בדבריו של י' וייס המצוטטים בסיפרה הנ"ל של ר' ש"ץ (עמ' 134 הע' 22) שהוא מפקפק באותנטיות של משל מסויים מהבעש"ט (המובא על-ידי אחד מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש) היות ונדמה לו שהוא עומד בסתירה לדרשה אחרת.

65. ראה דוגמה לדבר זה, להלן ליד הע' 68. חלק גדול מהערך 'חסידות' שבאנציקלופדיה העברית מבוסס על שיטה זו של גילוי "סתירות פנימיות" דמיוניות, וממנה נובעת גם התיאוריה של "דו-פרצופיותה" של תורת חב"ד, תיאוריה שיסודותיה הן אי-הבנה בסיסית של טקסטים וערבוב מושגים (כגון אי-האבחנה בין מחשבות-זרות לבין מחשבת עבירה, שם עמ' 812), התעלמות מטקסטים שאינם תואמים את התיזה (כגון ההתעלמות מענין העלאת הניצוצות שבפרק לז ב"תניא", שם עמ' 790), ואף סילוף טקסטים לצורך הטיעון (כגון הוספת המלים "צדיק גמור" בטקסט הדן במחשבות זרות, וזאת לשם יצירת סתירה בשיטתו של הרש"ז, שם עמ' 793).

66. לשון ס' התניא פרק כט.

67. עיין היטב במאמריו בדבר שיטות המקובלים בענין הספירות: אור-התורה חלק "עניינים" (ברוקלין תשמ"ג) עמ' רנח ואילך, רפה ואילך. ובביאורי-הזוהר שלו חלק ב (ברוקלין תשל"ח) עמ' תתקסג-תתקסד. וכעין זה מצינו גם בס' זוהר-הרקיע (קארעץ תקמ"ה, דף קסא, א): ואם תקשה לך... ובדרושים מצאנו באופן אחר... ב' תשובות בדבר: חדא אפשר דהדרושים הם חלוקים, זה אומר בכה וזה אומר בכה וכו'.

[הוספה לאחר זמן: ואפילו על דרוש אחד מצינו שאמרו עליו שתחילתו הוא ע"פ שיטה אחת וסיומו ע"פ שיטה אחרת – סה"מ תרל"ד עמ' שנד].

68. אור-התורה לספר בראשית (ברוקלין תש"ל) עמ' א'רז [בתיקון הלשון על-פי כת"י], וראה עוד שם עמ' ב'כז. וראה בספר בית-רבי חלק א עמ' 134 האם התכוין בדבריו אלו לחסיד ר' אהרן הלוי הורביץ מסטרושילא.

69. ראה באנציקלופדיה העברית שם עמ' 783. 798. י' תשבי, "נתיבי אמונה ומינות", 1964, עמ' 185-182.

70. "גדולה עבירה לשמה כמצוה [או: ממצוה] שלא לשמה" (מסכת הוריות דף י, ב. נזיר דף כג, ב). לעומת מושג זה המופיע תמיד כענין חיובי, נמצא המושג "מצוה הבאה בעבירה" שהוא שלילי לחלוטין (מסכת ברכות דף מז, א ועוד). לעתים פוגשים אנו בטשטוש תחומין בין שני מושגים מנוגדים אלו, ותרומה לא קטנה לערבוביה זו תרמה מסתו הידועה של ג' שלום שהוכתרה בשם המטעה "מצוה הבאה בעבירה" ("כנסת", ת"א תרצ"ז, עמ' 392-347).

71. פסוק בתהלים קיט, קכו. משנה מסכת ברכות ט, ה.

72. בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) - אפילו לדבר עבירה (מסכת ברכות סג, א).

73. כאן המקום לציין כי תופעה זו של העדפת רצון ה' על לשון ההלכה אינה מיוחדת לחסידים בלבד, וניתן למצוא כדוגמתה בחוגים אחרים ואף בדתות שונות. מעריכת השוואות ניתן להגיע למאמר פארודי כעין זה של י' ליבס, "העדה החרדית בירושלים וכת מדבר יהודה", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, א (1982, (3, עמ' 152-137).

השוואה מעניינת ניתן לערוך גם בין כמה דברים שנזכרו לעיל ובין שיטתו הפילוסופית של הנרי ברגסון (צאצא למקורבי בית פשיסחא וקוצק. 1941-1859). ואזכיר בקצרה רק את דעותיו באשר להישתנות ולהתחדשות שהן משמעותם האמיתית של החיים ושל קיום אדם בעל תודעה שאינו אוטומט מיכני, ומלחמתם המתמדת של החיים לנגד האינרציה; ההתלבטות והבחירה האנושיים לעומת השיגרה של בעלי-החיים; מקומה המרכזי של האינטואיציה שהיא ביטויה האמיתי של הנפש, ורק באמצעותה אפשר לתפוס את ההווייה האמיתית; אל האינטואיציה ניתן להגיע רק כאשר היצר מונחה על-ידי השכל; בהצלחות הגדולות זוכים רק אלו שמסכנים את עצמם; הצחוק והלעג לאדם חי הנוהג כחומר מיכני, בחוסר גמישות ובחקיינות.

עוד יצויין, כי לא על כל זרמי החסידות היו מקובלים ה"גמישות" וה"נזילות" המתוארות במאמרי זה, וכפי שרמזתי בסוף ה'נספח' דלהלן לביקורת שהיתה נגד בית-מדרשו של הרבי מפשיסחא (וראה גם לעיל בהע' 9). מהחסיד ר' אלעזר ביין מוורשא-ירושלים שמעתי, שבפולין היו מסווגים את האדמו"רים לפי "פרומע" ו"ניט פרומע", ועם מיעוט ה"פרומע" היו נמנים הרבי מקוז'ניץ והרבי מפיעסצנע. וראה גם ב'לקוטי שיחות' מהרבי מליובאוויטש (חלק טז עמ' 141), שעבודת ה' המעולה היא זו המתקיימת באופן של קביעות וללא שינויים.

74. אנציקלופדיה עברית שם עמ' 806. "החסידות כמיסטיקה" עמ' 154.

75. אגרא-דכלה פרשת נח (דף עא, ב-ג).

נ ס פ ח

ענין ה"עבירה לשמה", הגמישות הגורמת לחרוג מלשון ההלכה ולנטות אחר רצון ה' שאינו קבוע, חובת האדם לבחון ולשקול בדעתו מהו רצון ה' המתאים למצבו הנוכחי, מופיעים כולם במקורות נוספים. העתקתם - אף ללא פרשנות והרחבה - תוסיף פרספקטיבות וגוונים שונים לכל האמור לעיל.

[א] 'צוואת הריב"ש' אות מו (מהדורת קה"ת, ברוקלין תשמ"ב, עמ' ח): עת לעשות לה' הפרו תורתך [תהלים קיט, 126], שפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה, אל ישגיח על יצר-הרע שרוצה לבטלו מלעשות המצוה, ויאמר ליצר: הלא אין כוונתי באותה המצוה להכעיס את הבורא כו' ואם הייתי יודע שהבורא אינו רוצה שאעשה דבר - לא הייתי עושה מצוה זו, רק אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא יתברך במצוה זו כו'. אבל מכל-מקום צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה הזאת אם לא.

[ב] שם, אות סה (עמ' 20): צריך לעשות מעשיו [=מעשי החסידות שלו] בהסתר, שלבני אדם נראה שהוא אינו עושה חסידות. אבל קודם שיבוא אל מדריגה גדולה צריך לעשות מעשיו בגלוי, שאם לא יעשה כן, אלא יעשה בגלוי כמו שעושין העולם ורק בפנימיותו ירצה להיות חסיד, אפשר שיהיה נמשך אחר העולם, ומתוך לשמה יבוא שלא לשמה.

[ג] סיפר האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין (תקנ"ו-תרי"א), על אברך שהיה סמוך על שולחנו של חותנו בעיר של מתנגדים, והוא התחייב בפני חותנו בתקיעת-כף (שיש לה תוקף כשבועה) שלא לנסוע אל המגיד ממזריץ'. אולם האברך לא היה יכול לעמוד בפני תשוקתו, עבר על הבטחתו ונסע למזריץ' פעם ופעמיים. חותנו שאל את פי רב העיר, והלה קבע כי על פי ההלכה חייב לגרש את אשתו, וכך עשו. האברך שגורש מבית חותנו נותר בחוסר כל, התגורר בבית-המדרש, עד כי חלה ומת. וסיים הרבי מרוז'ין: כאשר יבוא המשיח, יתבע האברך את חותנו לדין-תורה בפני המשיח, על שגרם למותו. חותנו יתנצל כי נהג לפי הוראת הרב. יזמינו את הרב, והוא יצביע על ההלכה שעל-פיה פסק. אז ישאל המשיח את האברך מדוע זה עבר על התקיעת-כף, והוא ישיב: "אבל חשקתי לנסוע אל הרבי!". והמשיח יאמר לחותן: אתה סמכת על פסק דינו של הרב, והצדק אתך. לרב יאמר המשיח: אתה פסקת כפי המפורש בהלכה, וגם אתה צודק. אולם אני באתי אל הבלתי-צודקים! (על-פי: ר' שלמה טלינגטור, תפארת ישראל, ירושלים תש"ה, עמ' לה-לח. סיפור זה מופיע, בשינויים, ב"כתבי ר' יאשע שוחט" מבריסק, ירושלים [תשמ"א], עמ' נט-ס, ולפי אותו נוסח תשובת המשיח בנויה על לשון-נופל-על-לשון ביידיש, "אום גירעכט" שמשמעותו "בלתי צודק", ו"אום געריכט" שהוא "בלתי צפוי" - שביאתו של המשיח היא בהיסח הדעת - בלתי-צפויה - אל הבלתי-צודקים).

[ד] האדמו"ר ר' אברהם מסלונים (תקס"ד-תרמ"ד), בספרו 'יסוד העבודה' (וורשא, תרנ"ב, עמ' 120), מאריך בדברי התלמוד "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות דף י' ע"ב), וכותב דבר מפתיע: "יש לך לידע שיש עבירה לשמה שהיא עדיפה אפילו ממצוה לשמה, וכגון שבעבירה זו יש בה גודל כבוד וקידוש שמו של ה' יתברך", ומביא ראיה לדבריו מדברי התלמוד במסכת יבמות (דף עט ע"א): "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא".

[ה] האדמו"ר ר' צדוק הכהן מלובלין (תקפ"ג-תר"ס), אף הוא מבית-מדרשו של הרבי מאיז'ביצא שנזכר במאמרנו, מחדש, שאדם העושה עבירה לשמה צריך אחר-כך כפרה על עבירה זו - אף שאפשר שבאותו מעשה עבירה נעשתה מצוה גדולה מאד ('צדקת הצדיק', לובלין תרע"ג, עמ' 39, סעיף קכח). בספר אחר שלו, 'פרי צדיק' פרשת וילך (לובלין תרצ"ד, עמ' 187) כותב הוא, שאדם הנמצא במצב שאין ביכלתו לבוא לנפילה, אזי אין הוא יכול לבוא גם לעליה. הירידה, היא שמגבירה את עבודת ה' שלו ונותנת לה חיזוק. ומשמעות הפסוק (משלי כד, 16) "כי שבע יפול צדיק וקם" היא, שהנפילות הן הגורמות לקימתו ועלייתו (השווה למאמר, ליד הע' 54-52).

[ו] במאמר מהאדמו"ר ר' שניאור זלמן מלאדי משתקף ההבדל בין עבודת ה' של החסידים לזו של המתנגדים, כשהאחרונים מצטיירים כבעלי הנהגה סטאטית וקפואה. וזאת ב'תורה' המבארת את הפסוקים "תומיך ואוריך לאיש חסידיך.. מחץ מתנים קמיו" (דברים לג, 11-8): "תומיך" הם ההולכים בתמימות נפשם בעבודת ה' ויש שלימות בלבבם.. אע"פ שאין רשפי אש בלבבם, "אוריך" הם המתלהבים ברשפי אש - הכל יהיה לאיש חסידיך.. אבל "מתנים" הם פרק העליון.. שאינו מתנענע כלל אלא עומד תמיד בתנועה [=מצב] אחת.. ובנשמות ישראל הם המקיימין כלל המצוות בדרך "מצות אנשים מלומדה" [ישעיה כט, 13], ותמיד עומד בתנועה [=מצב] אחת, מפני שאין בו כוונת הלב כלל וכלל, ואינו מכיר עבודת אמת כלל, שנדמה לו שאתו האמת, והוא שונא האמת מאד, ונקראים "קמים" הקמים על אנשי האמת "התומים ואורים" (מאמרי אדמו"ר הזקן - אתהלך לאזניא, ברוקלין תשי"ז, עמ' נה).

[ז] הגמישות, וכן שלילת הקביעות בעבודת ה', מומחשים היטב בדברים שמספר ר' יצחק מבנדר אודות חותנו האדמו"ר ר' יוסף מראדיוויל (תק"פ-תרל"ה. נכד-נכדו של ר' יחיאל מיכל מזלוצ'וב תלמיד הבעש"ט, ובעצמו חסיד של האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין): אמר לי.. כי דרכו היה בימי עלומיו שהיה לו זמן קבוע בכל יום.. לקבוע במה יתעסק בכל שעה, מתי יכין עצמו לתפילה, מתי יתפלל ומתי ילמד - כל דבר בשעה הקבועה לו. וכאשר נקבעה לו השעה לאיזה ענין, לא היו יכולים להזיז אותו לעסוק בדבר אחר. והנה פעם אחת בשבת בבוקר.. בשעת קריאת התורה בפרשת בא, בשמעו הפסוק "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואינו שמה" [שמות י' 26. כלומר, אין לדעת מראש איזו עבודה דורש ה' מאתנו, עד שמגיעים לשעת העבודה], הבין כי לא כך היא המידה [כפי שנהג עד עתה], אלא שבכל עת ורגע צריך לידע מה לעשות [ולא להכין את תוכנית העבודה מראש]. והתחיל להתנהג כך [שלא לתכנן את סדר יומו].

אחר כמה שנים הייתי בראדיוויל.. [ואז התבטא חותנו]: "כאשר אני יודע קודם איזה ימים, שביום פלוני בשעה פלונית אני אומר זוהר.. [ומגיע אותו זמן] ואני יכול לומר.. [ - אז אמירה זו טובה מאוד]. ושאלתי אותו, הלא זכורני שכ"ק אמר לי את מנהגו על-פי הפסוק "ואנחנו לא נדע" מראש, ואיך הוא יכול לדעת כמה ימים מקודם שהוא יאמר זוהר ביום פלוני. והשיב לי: הנה נכנסו פעם תלמידיו של הק' ר' נפתלי מרופשיץ אל רבם, ובקשו ממנו שיקבע להם סדר יום איך להתנהג בעבודת ה'. ואמר להם: דרכו של אברהם אבינו היתה במידת החסד, וגם היצר נלחם נגדו במידה זו. ובא יצחק אבינו וחידש דרך אחרת, במידת הגבורה, שליצר לא היה נסיון מלחמה בעבודה זו. ובא יעקב אבינו והתחיל גם הוא בדרך חדשה. וכך כל הצדיקים שהיו בעולם, כל אחד חידש דרך ישרה שלא נודעה ליצר. אך עתה ידועות ליצר כל הדרכים, והאדם אינו יכול ללכת כל ימיו בדרך אחת, אלא צריך לחפש בכל פעם דרך חדשה. ואם-כן, איך יכול אני לתת לכם סדר יום, הרי לא כל הימים שוים, אלא היום צריכים לנהוג כך ולמחר כך [השווה למסופר בשמו בגוף המאמר, ליד הע' 62]. וסיים ר' יוסף: מה אתה שואל אותי [על שנשתנה מנהגי], מני אז ועד עתה כמה עניינים ודרכים עברו עלי, לפעמים כך ולפעמים כך [עד כאן מהנדפס ב"קובץ שפתי צדיקים", ג (שבט תשנ"א), עמ' כא-כג].

[ח] ספר מיוחד במינו הוא הס' יד אבי שלום, ווארשא תרמ"ב, מאת ר' מאיר צבי מזאמושטץ. המחבר (יליד תקפ"ג, או תקצ"ג) שהיה שוחט בעירו, היה מחסידיו של האדמו"ר ר' מנדל מקוצק, ואח"כ מחסידי האדמו"ר ר' מנדל מליובאוויטש (ה'צמח צדק'). הספר אינו מתאפיין בלמדנות או כל תכונה אינטלקטואלית דומה, אלא בכך שבו משתקפת דמותו של המחבר, "חסיד רגיל מן השורה" השקוע תמיד במלחמה עם עצמו ועם העולם שסביבו, בשאיפה מתמדת לעבודת הבורא בדרך החסידות - דבר שאינו מצוי בספרי החסידות הידועים - ובכך ייחודו.

אביא קטע אחד מדבריו (בעמ' 74), שבו מסביר הוא את הסיבה לכך שהחסיד זקוק לשמירה מעולה כדי שלא יפול, וגם הוא - כמו הרבי מדינוב - תולה את רעיונו זה בפסוק "שמרה נפשי כי חסיד אני" (ראה גם במאמרי ליד הע' 56):

אדם המתנהג בחסידות צריך שמירה יתירה, היות ואצלו לא כל העתים שוות: לפעמים מתפלל הוא בהתלהבות גדולה ובהתבוננות, ולפעמים יקצר ויתפלל במהירות. לפעמים יעסוק בתורה למכביר, ולפעמים ימעט בלימודו לצורך הזמן. לפעמים יישן עד הצהרים, ולפעמים יהיה ניעור כל הלילות. לפעמים לא יאכל כלל, ולפעמים ירבה באכילה. לפעמים יהיה מעורב בין הבריות, ולפעמים יתבודד. ולפעמים ינהג נגד ההלכה כמו תפילה שלא בזמנה. "והוא עושה זאת באמת לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, יען הזמן והמקום צריך לזה.. ובזאת הנטייה מההלכה צריך שימור גדול לבל יהיה בזה נגיעה לעצמו ולהנאתו או לכבודו, כי אם יהיה ח"ו איזה מכוון בזה לטובת עצמו - יוכל ליפול ח"ו לבאר שחת באין מקים לו, כי כל דרכיו אינם מסודרים - ולא כדרך המתנגדים אשר מעשיהם בסדר נכון.. וכל המתנהג בחסידות צריך שמירה מעולה להעמיק בדברים ולשקול אותם במאזני השכל, ושלא תהיה לו פנייה, כי אם לעשות נחת רוח לפניו יתברך".

* * *|

לענין "חריגות חסידיות" מלשון ההלכה יצויין כי בספר "דור דעה" (הנ"ל בהע' 61) בפרק המוקדש לר' שמחה בונים מפשיסחא נאמרים דברים חריפים לנגד שיטה זו, אך במהדורות האחרונות של הספר נשמטו דפים אלו, בעיקר בעקבות הערתו של האדמו"ר ר' מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצא כי שיטה זו כבר עברה מן העולם, ועתה מחזיקים הצדיקים שמבית-מדרשה של פשיסחא בשיטתו של האדמו"ר ר' יצחק מאיר מגור (בעל "חידושי הרי"מ") הטוען כי יש לחזור לדרך ה"שולחן ערוך" (ראה בספרי "הצופה לדורו", ירושלים תשמ"ז, עמ' 244-243).

ועוד, בעתון "קול מחזיקי הדת" (קראקא, 15 בינואר 1884) נתפרסם מכתבו של ר' נפתלי צבי ברלין ("הנצי"ב") מוולוז'ין, שבו מתווה הוא את הדרך הנראית לו למען חיזוק הדת, ובין השאר מופיע בדבריו המשפט הבא: "להתנהג דוקא על-פי דעת חז"ל, היינו התלמוד ושולחן-ערוך, ולא ישנו על-פי איזה אדם גדול וקדוש שמדמה כי כן ראוי יותר להיות עבודת ה'. וכזה יש בדורות הללו הרבה מחזיקי הדת יראי ה' המתנהגים בדעת עצמם להשיג אהבת ה' אע"ג שאינו לפי דעת התלמוד ושולחן-ערוך, וסומכים על מאמר חז"ל (סנהדרין דף קו, ב) רחמנא ליבא בעי, ובאים מחמת זה להרבה עבירות, והכל לשם-שמים כדי להשיג אהבת ה' השגורה בפיהם".

על דבריו אלו מעיר 'המו"ל': "הרב הגאון הכותב המאמר הזה יסלח לנו אם נאמר לו, אולי רוח ההתנגדות הקדומה מדברת מתוך גרונו, אשר רבים נואלו להאמין כי החסידים עוברים את פי השולחן-ערוך חלילה, עבר הזמן ההוא אל תהום הנשיה, וישכילו משכילים כי החסידים באמת חרדים על כל קוצה של הלכה, כאשר עינינו הרואות כי אלה אשר הריחם ה' באמונת צדיקים ומתנהגים בחסידות הם בוני הדת, ומוסרים נפשם להשיא בנותיהם לתלמידי-חכמים מבלי הבט אל רוח הזמן...".

גם ה"חפץ חיים" נקט בנימוק דומה ללמד זכות על החסידים: "אף אם יש בהם איזה שגיאות, אבל בעיקרם הם מחזיקים בתורת ה' בכל נפשם, ומגדלים את בניהם ביראת ה', ומשיאים את בנותיהם לשומרי תורה ומצוה, ומה לנו עוד" (ר' אריה ליב כהן, דרכיו נימוקיו ושיחותיו של החפץ חיים, ווארשא תרצ"ז, עמ' יח).