"קיצור תולדות האנושות" מאת הררי: ביקורת פילוסופית

ועכשיו האמת:

• "כידוע היה מצבה המשפטי של האשה בכל ארצות הקדם לרבות יון ורומא העתיקות, ירוד עד מאוד. ההבדל בין האשה החפשית כביכול לבין זו של השפחה שבוית המלחמה, במובן המשפטי, לא היה רב ביותר. ואולם לא כן בישראל. מתוך המסופר במקרא נראה כי האשה-הגברת תפסה כבר בימי האבות עמדה מיוחדת. כמעט בכל מקום במקרא, בו האשה העברית-הישראלית מופיעה על במת ההיסטוריה ואם גם על רקע אגדי או במעטה אגדי, היא מופיעה כאשה שוות זכויות לצדו של הגבר. לא רק האמהות - שרה, רבקה, רחל, ולאה - אלא גם חנה, אם שמואל, מיכל אשת דוד, אביגיל אשת נבל הכרמלי ועוד הן בנות לויה לבעליהן, כאישיות בעלת דעה עצמית ובעלת כושר פעולה למופת (יעל הקינית). הן משפיעות לעיתים קרובות גם השפעה מכרעת על החלטות בעליהן, עומדות באומץ לצדם בעת הצורך, מעיזות להטיף להם מוסר (מיכל לדוד) או דורשות בתוקף מילוי דברים בהתאם לרצונם (שרה ואברהם) ועוד. ואין צורך לומר הנשים המנהיגות, כגון מרים דבורה הנביאה, איזבל, ואחרות... ובהשוואה למצב החוקי של האשה אצל העמים העתיקים בעולם העתיק, מצטיין חוק התורה בדרך כלל בשאיפתו להגן על זכויותיה של האשה וככל האפשר מנסה הוא להוציאה משפל המדרגה בה היתה נתונה בארצות השכנות... במקום זה יש להזכיר את שבוית המלחמה שהתורה מגינה על כבודה... וזאת בתקופה שהשבויות היו הפקר בעיני העמים האחרים"[1].

• "כל שיטות המשפט העתיק נוהגות אי שוויון בין המינים, ועקבות אי שויון זה ניכרות בחברתנו עד היום הזה. להלכה, ובאורח עקרוני, יצא דווקא משפט התורה מן הכלל... השוה הכתוב איש ואשה לכל דינים שבתורה... בבריאת האיש וגם האשה בצלם אלהים ושם אדם נקרא על שניהם כאחד ניתן לראות בהן מעין חוק יסוד כל עוד לא נקבע דבר אחר"[2].

• גם החפירות הארכיאולוגיות העלו את המסקנה בדבר מעמדה החשוב של האשה בעם ישראל, וזאת כאשר נמצאו חותמות של נשים עבריות מתקופת המקרא:[3] "חותמות אלו הם עדות חשובה למעמדה הנכבד של האשה העבריה ולזכותה לחתום על חוזים".