כתבת : "(הפתרון האישי שלי שאיני אוהב כלל הוא להסיק שהתיאור בתחילת "בראשית" בא לתת אמונות חשובות למקבלי התורה אבל אין הוא משקף כלל את האופן שבו נברא העולם וכבר עמדתי על זה באשכולות שעסקו בזה, ואני יכול לאפיין את גישתי כשיטת שד"ל. למרבה הצער, הגישה הזו היא במפורש אפיקורסית בכך שהיא שוללת את האמיתות של סיפורי שני הפרקים הראשונים בתורה. איני אומר שאין תשובות. יש ויש. אבל כל זה לאחר המשבר הגדול של האמונה של הפרידה מאמונות הילדות והמסורת)." אני לא מסכים איתך כי מדובר באפיקורסיות לדרוש את פרקי בראשית לא כפשוטם . כבר רש"י ציין שאין המקראות באות ללמד בסדר המאורעות כלום! ובכלל תמיד היתה באומה מסורת על כך שפרקים אלו הן בבחינת סודות התורה. ואין לפרשם כפשותן כך שלקרוא לכך אפיקורסיות זה ללכת רחוק. רחוק מאוד
יובל הררי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, הפך בשנת 2011 קורס כללי להיסטוריה אנושית שהוא מעביר לסטודנטים שלו לספר בשם "קיצור תולדות האנושות", שזכה להצלחה יוצאת מן הכלל והיה לרב מכר בישראל. בשנה שעברה תורגם הספר לאנגלית וזכה גם להצלחה בינלאומית. חבר שערך טיול בדרום קוריאה ונכנס לחנות ספרים באנגלית סיפר לי בגאווה פטריוטית על ספר עיון ישראלי שנערם על המדפים בתרגום לאנגלית ולקוריאנית.
לאור ההצלחה, הררי יצא כעת בספר המשך שכולל מסר פרובוקטיבי. בשני חלקיו הראשונים של הספר חוזר הררי בקווים כלליים על מה שכבר נכתב בספר הקודם. הוא מתאר את התפתחותה של האנושות ואת השתלטותה על כדור הארץ. קשה שלא להתפעל מהיקף ההסתכלות ההיסטורית של הררי. בשונה מרוב עמיתיו, הוא לא מתמחה באיסוף של כל העובדות האפשריות על תקופה היסטורית קצרה אלא פורס בפנינו, בשפה קולחת ומשעשעת אך גם רצינית, את קורותיו של המין האנושי מן התקופה שבה היינו "קופים חסרי חשיבות בסוואנה מזרח אפריקאית לפני 70 אלף שנה" ועד לימינו אלה.
בהסבריו, הררי נאמן לגמרי לתורת האבולוציה וכופר בכל "מותר אדם מן הבהמה" דתי או פילוסופי. הוא מחדד את מה שידוע לנו היום מבחינה מחקרית – שלבעלי חיים יש תחושות ורגשות וגם רמה מסוימת של אינטליגנציה. מהו ההסבר אפוא לכך שבני האדם סוגרים את הקופים בכלובים ומביטים בהם ולא הפוך? התשובה היא המיומנות של קופי אדם מסוג הומו סאפיינס לשתף פעולה זה עם זה במספרים גדולים. ברגע שבני האדם התחילו לצוד ביחד ממותות – הדרך לחברת מיקרוסופט הייתה סלולה, פחות או יותר.
יש לציין שהררי מיישם את הדברים שעליהם הוא כותב גם באורחות חייו האישיים כטבעוני אדוק (המתנגד לשימוש באלימות). גם בספר הקודם וגם בזה הנוכחי הררי מדבר על ההתאכזרות כלפי בעלי החיים ועל הצורך לחדול ממנה. בכל מקרה, ההומו סאפיינסים למדו לתקשר באמצעות שפה, אחר כך הגיעו המהפכה החקלאית ומהפכת הכתב, מאוחר יותר קשרי התעשייה והמסחר התחילו לחבר בין ארצות רחוקות והאדם הפך לשליט עליון על כדור הארץ. כעת הוא מפתח את הטענה המרכזית – זן ההומו סאפיינס המוכר לנו עומד להיעלם מעל במת ההיסטוריה. עוד יתברר שהוא היה בסך הכול עוד שלב אבולוציוני ותו לא. וזה לא יקרה במהלך בררה טבעית שאורכת עשרות אלפי שנים, אלא תוך מאות ואולי אפילו עשרות שנים, עקב פריצת דרך טכנולוגית מדהימה שאנו יצרנו.
מהו ההסבר לכך שבני האדם סוגרים את הקופים בכלובים ומביטים בהם ולא הפוך? גן החיות התנ"כי בירושלים צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
הכחדהמחוץלפייסבוק
עולם האינטרנט ותאגידי העל הגדולים עומדים להיות מעורבים בחלקים גדולים יותר ויותר של חיינו. הם יחליפו יותר ויותר בעלי מקצוע – לא רק קופאים בסופר ועובדי תברואה, אלא גם את נהגי המוניות, את הרוקחים ואולי גם את הרופאים, המהנדסים והמלחינים. כבר היום רובוט יכול לנהל בית מרקחת בסן פרנציסקו ולחלק תרופות על פי מיליון מרשמים מבלי לעשות אפילו טעות אחת (בשונה מרוקח בשר ודם). תוכנת מחשב יכולה גם להלחין מוסיקה הדומה להפליא ליצירות של באך, עד כדי כך שאפילו מאזינים מומחים יתקשו להבחין בין המוסיקה "המקורית" לממוחשבת.
זה הגיוני, אומר הררי, שהרי אין נפש ומותר האדם מן הבהמה אין. כל הפעילות שלנו היא בסך הכול פעילות של אלגוריתמים ביוכימיים משוכללים מאוד. לכן, אם נחקור אותם די הצורך נוכל ללמד את הרובוט ואת תוכנת המחשב לעשות את כל אותם הדברים ואפילו טוב יותר. ולא רק הפעילות, מתברר שהתודעה והרצונות שלנו גם הם בסך הכול אלגוריתם שניתן לתמרן ולשנות אותו. ואם כך, השאלה היא מה נרצה לרצות. "מי שלא נבהל מהשאלה הזו", כותב הררי בעמוד האחרון של הספר הקודם, "כנראה לא חשב עליה מספיק לעומק".
בספר החדש הררי כבר מדבר על ההתפתחות הבאה כסבירה ביותר וכמעט בלתי נמנעת. שתי האפשרויות שהוא צופה הן התפצלות של כל בני האדם לשני זנים – משודרגים, שנהנים מכל פלאי הננו־טכנולוגיה החדשה, לא מזדקנים, לא חולים ואולי לא מתים; וכל היתר – בלתי משודרגים. יתרה מזאת, המשודרגים כנראה ילכו ויתחברו בהדרגה לרשת המידע העולמית, שבה המידע יזרום ללא הרף לכל הכיוונים, כמובן רק כדי להבטיח לאנשים רמת חיים גבוהה יותר. כבר היום, למשל, מחשבי גוגל יודעים לזהות מגפות שפעת לפני מערכי הבריאות, בגלל שהם שמים לב באיזו תדירות אנשים מחפשים את המילים "חום", "כאב ראש" ו"חולשה".
הטכנולוגיה החדשה אומרת לנו – ותר על האוטונומיה ועל הפרטיות שלך, סרוק את ה־DNA שלך, תן לנו לבדוק את כל הדוא“ל והחיפושים שלך, אַפשר לקרוא את יומנך האישי – וניתן לך תשובות לכל השאלות שמציקות לך. נכיר אותך הרבה יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך. אתה יכול כמובן להתנגד, אבל אז כולם מסביב יהיו משודרגים ורק אתה לא. וכך ההומו סאפיינס יעבור לשלב האבולוציוני הבא – הוא יהיה יצור חצי דיגיטלי וחצי וירטואלי, מחשבים יתכנתו כל צעד בחייו והוא יהפוך לשבב בלתי חשוב במאגר זרימת המידע הכללי. להפך, החוויות האישיות שלו אפילו יפריעו לזרימת המידע. לכן רשת המידע תשתדל להוציא אותו מהמשחק. תגידו שלום יפה למין האנושי. דרמה של שבעים אלף שנה מגיעה לסיומה.
תקוותשומריהשבת
ככל שספרו של הררי מעצבן ואולי מפחיד, יש להודות שהוא רוקם את הטיעונים שלו בכישרון רב. תסריט האימה של רובוטים שרוצים לשעבד את בני האדם לא יקרה. במקום להילחם במטריקס המאיים, בני האדם יתמסרו אליו באהבה כדי לשדרג ולשפר את חייהם. הרי בשביל מה הם המציאו את המחשבים ואת הטלפונים הניידים מלכתחילה, אם לא כדי לשפר את איכות החיים? אין צלם אלוהים באדם, אין נפש ייחודית. יש בסך הכול הסתגלות אבולוציונית שהייתה מוצלחת לאורך כמה עשרות אלפי שנים. אפילו מוצלחת מאוד. עד כדי כך שבמקום להיעלם לאט במהלך הבררה הטבעית, היא העבירה את עצמה לשלב האבולוציוני הבא.
כאן הקושי המרכזי שלי עם הטיעון של הררי. לאורך הספר הוא מודה שלאורך האבולוציה בני האדם אימצו לעצמם מנהג משונה, שלא ברור מה הוא משרת מבחינה אבולוציונית – הצורך לספר לעצמם סיפור קוהרנטי: דתי, לאומי או אידאולוגי. הצורך הזה לא נעלם במאה ה־21 והוא זה שמסביר את קיומן של הדתות, שלכאורה אין בהן צורך בעידן המדעי.
הררי פוטר את הצורך הזה כמשהו שמתלווה לקורות ימיה של האנושות, אך לא רואה בו ערך של ממש. אך לדעתם של היסטוריונים וחוקרי רעיונות רבים, זהו הכוח המניע את ההתפתחות האנושית. נכון שאין כל הסיפורים שווי ערך. ייתכן שסיפור משמעותי שאדם מספר לעצמו דורש ממנו לערוף את ראשם של כופרים ולקבור אותם בעודם בחיים, אך ייתכן גם שהוא דורש ממנו להילחם בעורפי הראשים כדי לצמצם את הסבל העולמי. ייתכן גם שסיפורים משמעותיים אחרים של אנשים ימנעו מהם השתלבות ב"רשת המידע העולמית" והם יבחרו להיות בלתי משודרגים, למרות המחיר החברתי שיהיה כרוך בזה.
כפי שהררי מציין, לבני אדם יש מוטיבציות מורכבות. אחת מהן היא להיות אוטונומי. כולנו יודעים כמה פעמים אנו לא שומעים לעצות טובות שנותנים לנו רופאים, חברים או בני משפחה. אם כן, מדוע נשמע לעצות שנותן לנו אלגוריתם ממוחשב? אולי אנשים שאוהבים את הפרטיות שלהם וקנאים לה, ונותרים מחוץ לרשתות החברתיות (כותב שורות אלו הוא כזה, למשל), הם שיהוו חלופה בעידן שבו בני אדם יתחילו להיעלם ברשת המידע העולמית? ואולי יקומו מורדים מסוגים אחרים, למשל יהודים שומרי שבת שיתנתקו לעשרים וארבע שעות מכל הרשתות והמאגרים פעם בשבוע? כך שנראה כי האנושות לא תוותר בכזאת קלות על הייחודיות שלה.
ספרו של הררי יצית דיון ועניין וכנראה לכך הוא נועד. ניתן לחלוק על הקביעות ועל הניתוחים שלו, אך עליי להתוודות שבזמן הקריאה חוויתי חדווה שחשבתי כי כבר נשכחה ממני. החדווה שבהיחשפות לאוקיינוס עצום של ידע היסטורי ומדעי, שמתגבש מול עיניי לתמונה בהירה ומאפשר לי להבין טוב יותר את העולם סביבי, על שלל היבטיו ותופעותיו. נזכרתי בהיותי ילד בן עשר שנובר באנציקלופדיות ומגלה מולו תמונת ענק מרהיבה ביופייה של הידע האנושי. חשבתי שבעידן ויקיפדיה וזרימת המידע הבלתי פוסקת חוויות מסוג זה כבר לא קיימות, והנה אני מחזיק ביד ספר מודפס ומרגיש שוב כילד בן עשר עם אנציקלופדיה ביד. זהו פלא שהררי הצליח לייצר בפעם השנייה ועל כך הוא ראוי לכל שבח. ואולי זאת עוד ראיה לכך שבני אדם יכולים לעשות משהו שמחשבים (עדיין) לא מסוגלים לו.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אייר תשע"ה, 1.5.2015
נשלח ב-8/5/2015 13:17
מה יקרה אם נמשיך להאמין שהאדם נעלה על בעלי החיים
בספר "ההיסטוריה של המחר" יובל נח הררי טוען שמיתוס קדושת האדם שגוי מפני שיש קבוצה שהיא גדולה מקבוצת האדם ולא פחות קדושה: החיות
מיכה גודמן
http://schema.org/NewsArticle">
ההיסטוריה של המחר יובל נח הררי. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, � עמודים, 78 שקלים
"ההיסטוריה של המחר" הוא אחד מספרי העיון המתגמלים שתקראו אי פעם. יובל נח הררי השקיע הרבה מאמץ כדי שהקוראים שלו לא יצטרכו להתאמץ, וכתוצאה מכך הקריאה בספר זורמת וסוחפת. הררי מציע לקוראיו עסקה משתלמת מאוד: בזמן מועט לרכוש ידע רב, ובקריאה מהנה מאוד של ספר, לרכוש הבנה עמוקה מאוד של המציאות. הספר הקודם שלו עסק בהיסטוריה של קבוצה — האנושות; הספר החדש שלו עוסק בהיסטוריה של רעיון — ההומניזם. הוא עבר מקיצור תולדות האנושות לקיצור תולדות האמונה באנושיות.
השלב הראשון בהתפתחות האמונה של האדם באדם, מסביר הררי, התרחש במהפכה החקלאית. אז החל האדם להאמין שהוא יצור נעלה על שאר בעלי החיים ושהוא כפוף לאלוהים לבדו. השלב השני החל במהפכה המדעית, שבמהלכה התפוגגה האמונה באלוהים ונותר רק האדם לבדו כפסגת המציאות וכמקור של כל סמכות. השלב השלישי והאחרון יתרחש במאה ה, שבה ישדרג האדם את עצמו, יזכה לחיי נצח וליכולות ביוניות בלתי נתפשות. האמונה תגשים אז את עצמה: האדם לא רק יאמין שהוא אלוהים אלא ממש יהיה
האמת היא ש"ההיסטוריה של המחר" הוא יותר מהיסטוריה של רעיון; לפני הכל הוא ביקורת על הרעיון. בלב הביקורת שתי טענות מרכזיות: הטענה הראשונה היא שהאמונה באדם מופרכת מיסודה. הררי מביא ראיות רבות כדי לשכנע אותנו שהאדם אינו נעלה על שאר בעלי החיים. הטענה השנייה שלו היא שהאמונה באדם מסוכנת. וזה תפקידו של החלק העתידני בספר, שבו מראה הררי כיצד האמונה באנושיות מובילה את האנושות לפרויקטים טכנולוגיים מבהילים שעתידים, באופן פרדוקסלי, להביא לסופה של אותה אנושות. זה כתב תעמולה אנטי הומניסטי יעיל ביותר, שפונה אל השכל ואל הרגש. הוא לא רק מנסה לשכנע אותנו בכשלים האינטלקטואליים שיש באמונה באדם, אלא גם להפחיד אותנו באשר למה שיקרה לנו אם נמשיך להאמין בו.
כך נראה המיזוג האפקטיבי בין הטיעון והאיום: ההומניזם, טוען הררי, הוא דת, והאמונה באדם היא אי רציונלית ממש כמו האמונה באלוהים. זכויות האדם, למשל — ממש כמו אלוהים, מדינות לאום וחברות בע"מ — הן ישויות דמיוניות שקיימות רק בתודעתם של בני האדם. יש לדייק: ישויות אלו אינן קיימות רק בתודעתו של המאמין; הן קיימות בתודעתם של מאמינים רבים בעת ובעונה אחת. הררי מראה היטב כיצד ישויות כאלה אינן ישויות ממשיות אך יש להן כוח ממשי. הן אמנם לא קיימות במציאות אך האמונה המשותפת בהן מעצבת את המציאות הזאת. וכיצד ההומניזם יביא לשינוי המציאות? כאן נמצא השיא הספרותי והאירוני של הספר: האמונה הלא מציאותית באדם תביא להיעלמות האדם מהמציאות.
זכות השיעבוד
מרגע לידתו התקיפו אויבים רבים את ההומניזם הליברלי. הרעיון שלפיו כל בני האדם חולקים אנושיות משותפת וכי אותה איכות חמקמקה המשותפת לכל בני האדם עושה אותם לא רק שווים אלא גם בעלי זכויות שוות — נחבט שוב ושוב. תוקפי הרעיון טענו שההבדלים בין בני האדם גדולים מהגרעין האנושי המשותף להם. הם טענו שיש קבוצה אחת או עם אחד שהוא נעלה על שאר הקבוצות והעמים ושמיתוס האנושיות המשותפת והמקודשת מטשטש את העליונות הזאת ומסתיר אותה.
אך הררי מייצג מתקפה אחרת על ההומניזם הליברלי, מתקפה חדשה ומפתיעה. לטענתו, המיתוס של קדושת האדם אינו שגוי מפני שיש קבוצה שהיא קטנה מקבוצת האדם והיא קדושה ממנו, אלא מפני שיש קבוצה שהיא גדולה מקבוצת האדם והיא קדושה כמותו — בעלי החיים. אם ההומניסטים הליברלים טענו שכל בני אדם שווים וחייהם קדושים, הררי מייצג את האמונה שלפיה כל היונקים שווים וחייהם קדושים. מיתוס העם הנבחר משאר בני האדם, שממנו סולדים ההומניסטים הליברלים, אינו מופרך פחות ממיתוס בעל החיים הנבחר משאר בעלי החיים, שבו מאמינים אותם הומניסטים ליברלים.
ההיפוך של ביקורת ההומניזם משתקף בצורה חריפה בהיפוך של ביקורת הדת, שגם אותה מציג הררי. הגרסה העתיקה של הדת, זו שרווחה בקרב הלקטים־ציידים, היתה האנימיזם. הם האמינו שההרים והנהרות, ממש כמו הפרות והתנינים, הם בעלי רוח נסתרת שאפשר לתקשר איתה. הדת האנימיסטית היא מערכת התקשורת של האדם עם אותן רוחות נסתרות. אך בשלב מסוים האמונה הזאת שקעה, והחליפה אותה אמונה חדשה — התאיזם. בני אדם הפסיקו להאמין שלבעלי חיים יש רוח נסתרת, וממילא הם הפסיקו לתקשר איתה. על פי האמונה החדשה, מעל לכל המערכת הטבעית שוכן האל והדת היא מערכת של התקשרות איתו. החלפנו את מערכת התקשורת עם עולם החי בתקשורת עם האל שמעל לכל חי.
מדוע התחלפו האמונות? בגלל המהפכה החקלאית. בני האדם התחילו לביית בעלי חיים ולשלוט עליהם. העוצמה ההולכת וגדלה של האדם שינתה את האמונה שלו. אי אפשר לשעבד בעלי חיים ולהתעלל בהם, כפי שעושים בני אדם מאז המהפכה החקלאית, וגם להאמין ששוכנת בהם רוח שאינה שונה במהותה מהרוח השוכנת באדם. יחסי הכוח החדשים יצרו דת חדשה שמצדיקה אותם. בעלי חיים הם יצורים שפלים, מספרת הדת הזאת, והאל או האלים מעניקים לבני האדם את הזכות לשלוט עליהם ולשעבד אותם. זה רכיב חשוב בביקורת הדת של הררי: אחד התפקידים הגדולים של הדת הוא להצדיק את השליטה של האדם על בעלי החיים על ידי טיפוח האמונה שהאדם נשגב מהם וקדוש מהם.
זו מתקפה מקורית מאוד על הדת. בתקופה המודרנית נחשבה הדת לניגודו של ההומניזם, אבל הררי מתקיף אותה דווקא משום שהיא קידמה את ההומניזם. זאת תפנית מעניינת מאוד בהיסטוריה של הרעיונות: הדת מואשמת פתאום בכך שהיא מקדמת את כל מה שתמיד האשימו אותה שהיא הרסה. הומניסטים האשימו תמיד את הדת בטיפוח מיתוס העם הנבחר; הררי מאשים את הדת בטיפוח מיתוס בעל החיים הנבחר.
רגשי אשמה מוזרים
הרעיון שלפיו הדת מצדיקה את יחסי הכוח הקיימים אינו רעיון חדש. הקומוניסטים טענו שתפקידה של הדת הוא להקפיא את ההייררכיה החברתית ולהסוות את הניצול של הפועלים על ידי בעלי ההון. הפמיניסטיות טוענות שתפקידה של הדת הוא להקפיא את הפערים המגדריים ולשתק את דחפי השינוי של הנשים המדוכאות. הרעיון הוא שהדת גורמת למעמד המדוכא והמשועבד להשלים עם מעמדו הנחות בגלל האמונה שזה התפקיד שאלוהים ייעד לו בעולם. הררי מחיל רעיון זה על היחס שבין בני אדם לבעלי החיים: תפקידה של הדת הוא לאפשר את הניצול וההתעללות של בני האדם בבעלי החיים בכך שהיא מטפחת את המיתוס שלפיו חיי האדם קדושים ובעלי החיים נועדו לשרת אותו.
אבל יש בעיה בהחלת תיאוריות מרקסיסטיות ופמיניסטיות על היחסים שבין האדם לעולם החי. אי אפשר להשוות בין המתחים המעמדיים והמגדריים לבין היחסים של האדם ובעלי החיים. הרי גם לפי הררי, פרות ועזים לא קראו את פרק א' בבראשית המתאר את בריאתו של האדם בצלם אלוהים. בעלי החיים לא חשופים לתעמולה דתית שגורמת להם להשלים עם מעמדם המנוצל והמדוכא.
כיצד אפוא ניתן לטעון שהדת מגוננת על יחסי הכוח המעוותים שבין בני האדם לבעלי החיים? התשובה של הררי היא שהדת מרגיעה את תחושות האשמה של האדם. הדת לא גורמת, כמובן, להשלמה של בעלי החיים עם מעמדם המשועבד, אלא להשלמה של המצפון האנושי עם מעמדו כמשעבד. הדת הותקפה לא פעם על כך שהיא יוצרת תחושות אשמה אצל אנשים, והנה טוען הררי שיותר משהיא יוצרת אשמה היא נוצרה בגלל תחושות אשמה. היא נוצרה דווקא כדי להרגיע אותן.
וכאן אנו דורכים על אחד הכשלים הגדולים, המערערים על הפילוסופיה של הררי. אשמה היא רגש אנושי ולא יונקי. ייסורי מצפון הנובעים משימוש לרעה בכוח כנגד חלשים הם התרחשות תודעתית אנושית. בדרמה הדרוויניסטית שמתאר הררי, הטבע הוא זירת מאבק שבו החזקים מביסים את החלשים, ואילו אצל בני האדם נוצרים רגשי אשמה מוזרים מכך שהם חזקים ושהם משעבדים את החלשים מהם. תחושות האשמה של בני האדם גדולות עד כדי כך שנאלצו להמציא דת כדי להרגיע אותן.
אם האדם סובל מרגשי אשם על כך שהוא משעבד בעלי חיים, זה מוכיח דווקא את שונוּתו הגדולה מהם. הררי מערער על האנושיות של בני האדם בין השאר כדי לטפח רגישות כלפי בעלי החיים. הוא מבקש שנסיק מהזהות הביולוגית שבינינו לבין בעלי החיים את החובה המוסרית שלנו כלפיהם. הבעיה היא שאם אנחנו רק בעלי חיים הנמצאים בתוך המאבק האבולוציוני הבלתי נגמר, אזי כל תפקידנו הוא לטרוף בעלי חיים אחרים כדי לשרוד.
דווקא האיכות האנושית שלנו, זו שמבדילה בינינו לבעלי החיים, היא היוצרת אשמה, מטפחת דתות — והיא זו שמובילה כיום יותר ויותר בני אדם לטפח תחושת חובה מוסרית כלפי בעלי החיים. אם אפסיק לאכול בשר בעקבות הספר הנפלא של הררי, זה לא יהיה מפני שהשתכנעתי שאני בעל חיים, אלא דווקא מפני שהבנתי שאני בן אדם.
ספרו האחרון של מיכה גודמן, "הנאום האחרון של משה", ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־בי
נשלח ב-8/5/2015 13:20
קווים לדמותו של האדם הפוסט-אורגני
בספרו "ההיסטוריה של המחר" חובש יובל נח הררי את מצנפת הנביא ומנסה לבחון איך ייראו חיינו כשרגשותינו יעברו רדוקציה לנוירונים, מולקולות והורמונים
ההיסטוריה של המחר יובל נח הררי. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 480 עמודים, 78 שקלים
הפרומו היה כבר בסוף ספרו הקודם של יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות". אחרי שסיכם את עלילותינו עד הלום, כקופים שלמדו לבקע אטום, החל הררי לתהות על עתידנו בעידן של הנדסה גנטית וביולוגית, שלראשונה בהיסטוריה תחריג את האדם מחוקי הביולוגיה של עולם החי. החל בשדרוגים טכנולוגיים של איברי גוף וחושים, דרך איברים סינתטיים וכלה בתודעות ממוחשבות, שיהפכו את גופנו לטאבלט ואת נשמתנו — לאפליקציה. ברגע שהטכנולוגיה תשלוט גם בתודעותינו וברצונותינו, יהיה אפשר להכריז על סיום דרכו של ההומו ספיינס, לפחות בגרסתו האורגנית, מה שמעלה כמובן את השאלה החשובה מכל: מה אנחנו רוצים להיות, מכאן והלאה?
בספר הנוכחי חובש הררי את מצנפת הנביא כדי לשרטט קווים פוטנציאליים לדמותו של האדם הפוסט־אורגני. לא עוד בעל חיים הישרדותי המכלה את ימיו במאבק עם מגיפות, מלחמות ורעב — שייהפכו ל"בעיות תחת שליטה" — אלא יצור ששאיפותיו החדשות יהיו להביס את הזיקנה והמוות, לפצח את סוד האושר, ולשדרג עצמו לסוג של אל.
ברוכים הבאים לעתיד. הכתובת על שער הכניסה אומרת בפשטות: מה שהיה לא יהיה. מצד אחד נראה על פניו שמחכה לנו גן עדן עלי אדמות. כשביוטכנולוגיה, ננוטכנולוגיה ויתר פירות המדע יבשילו, החיים יהיו סוג של תוכנית כבקשתך. "בני האדם ישנו את עצמם קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, עד שהם כבר לא יהיו בני אדם". שלל צעצועי המחר — כמו חיתולים חכמים, שמנתחים את הפרשותיו של התינוק — לא רק יאריכו וישפרו את ביצועי גופנו המסורתי (עליו אמר כבר פתולוג כי "המכניזם גאוני אבל החומרים ירודים מאוד"), אלא ישפרו גם את בחירותינו כמעט בכל תחום בחיים.
במקום מנגנוני קבלת החלטות מבולבלים של רגשות, מחשבות סובייקטיביות והשפעות סביבתיות, נציית לאלגוריתמים (תבניות חשיבה קבועות) חיצוניים, אובייקטיביים וחסרי פניות, שיידעו מה טוב לנו ומה אנחנו באמת רוצים. כשנרצה, למשל, להשוות את ביצועי המיטה של בני זוגנו, נענוד בזמן התשמיש (עוד) צמיד חכם של חברת Bedpost, שימדוד פעימות לב, הזעה, משך זמן ומספר קלוריות שנשרפו, כך שנוכל לבחור את הפרטנר המושלם.
"מה שיקרה הוא שהמחשבים יהיו כל כך הרבה יותר טובים מאיתנו בקבלת החלטות, שיהיה זה טירוף לא להקשיב להם", קובע הררי בפסקנות אופיינית לרוחות הזמן, המבטלות כל ניצוץ נשמה שאינו ניתן לכימות או מדידה. יכול להיות שזה נכון, והחיים יהיו הרבה יותר מדויקים כשרגשותינו יעברו רדוקציה לנוירונים, מולקולות והורמונים, אבל כשבני אדם יפסיקו לעשות טעויות, לא בטוח עוד שנהנה בכל פעם שנצליח.
מה שכבר בטוח הוא שהולך להיות מבלבל מאוד, לפחות עד שנתרגל למחיקת הגבולות המסורתיים בין מציאות לבדיה, בין אמיתי לווירטואלי, בין אדם למחשב. מי יודע, למשל, האם המרחב הקיברנטי נמצא בתוך העולם או בדיוק להפך? מה מכיל את מה ואיך אפשר לדעת בוודאות?
בעבר הנחנו שהעולם החיצוני הסובב אותנו מייצג את המציאות, מבלבלת ולא בטוחה ככל שתהיה, ושהעולם הפנימי של מוחנו, חלומותינו, תקוותינו, שאיפותינו, מייצג את ממלכת הפנטזיה והדמיון. גם הגבול הזה אוטוטו ייעלם. "ההבדל בין מה שאנשים מאמינים בו למה שקיים באמת ילך וייטשטש, כי בני האדם יוכלו ליצור את מה שהם מאמינים בו"; להגשים את גחמות דמיונם בעולם הפיזי שם בחוץ. אבל למה לפנטז על העתיד. כבר היום אנחנו חיים בעולם אינפנטילי שבו כמעט כל דרישה אפשר לספק: אורח חיים, מבנים חדשים של תא משפחתי, ואפילו החלפה של זהות מינית, שממש כבר משחקת בארגז הכלים של אלוהים.
חברת העתיד שמתאר הררי דומה לזו שצייר אלדוס האקסלי כבר לפני 83 שנים ב"עולם חדש מופלא". האקסלי ברא חברה עתידנית שבאמצעים מדעיים מבטיחה לפרטיה "אושר עכשיו לכל": הינדוס גנטי שגורם לכל פרט לחבק באהבה את מקומו בעולם, בתוספת אפשרית של סם "הסומא", המעניק אושר מיידי נטול תופעות לוואי.
ב"עולם חדש מופלא" כולם יפי תואר ונהנים מחיים בטוחים ונטולי מחלות ודאגות, אף כי כל הטוב הזה מגיע לכאורה באמצעים שלפחות על פי ערכינו הנוכחיים, נחשבים בעייתיים, לא טבעיים, שלא לומר פסולים. אנו הרי רוצים להאמין שלחיינו יש משמעות מעבר למשחק החושים, ובעולם שהכל בו זמין אין משמעות רבה לשום דבר. בגלל זה נהוג לתאר את עולמו של האקסלי כסיוט טוטליטרי; צלצול אזהרה למין האנושי, שלא יאבד את אנושיותו על מזבח הקידמה הטכנולוגית. אלא ש"עולם חדש מופלא" הוא בדיוק העולם שאנחנו מנסים להגיע אליו: בקרה גנטית, חופש מיני, מאבק בזיקנה ואושר זריז השגה.
דת ההומניזם, "המאמינה באדם וסוגדת לאדם", אמנם מספקת לנו הרבה גאווה על שום היותנו נזרי הבריאה, "אך בתמורה דורשת מהאנושות לוותר על אמונתה בתוכנית קוסמית גדולה שנותנת משמעות לחיים". אנחנו החברה הראשונה בהיסטוריה שסוגדת רק לעצמה. כל החברות הקודמות לנו סגדו או העריצו משהו נשגב מהן — אלוהים, אלילים, גורל. השאלה הגדולה היא כמה זמן נוכל לחיות בלי תכלית גדולה מהחיים, או נוכל להסתפק לחלופין בתחליפי דתות סינתטיים כמו מדע, מידע, הומניזם וקפיטליזם.
ההשווואה המתבקשת בין "קיצור תולדות האנושות" (שמאז ראה אור הוא מדורג ברשימות רבי המכר) ל"היסטוריה של המחר" אינה עושה טוב לאחרון. ב"קיצור" הצליח הררי לאגד מיליוני שנות אבולוציה תחת עקרונות הפעלה מאחדים, שטיילו ביער ההיסטוריה האנושית, "מלמעלה" ו"מלמטה": ממעוף הציפור ומגחון התולעת. מ"ההיסטוריה של המחר" נעדר אלמנט ההפתעה של קודמו, לפחות ברמת תובנות המאקרו על עתידנו הדיגיטלי, שמוכרות לכל צרכן תקשורת סקרן.
מה שמרשים גם הפעם הוא כישרון הסיפור ההררי, יחד עם קולאז' הדוגמאות הבלתי נדלה, והיכולת לנסח היסטוריה מהשוואה בין חליפתו של נתניהו לגלימתו של הנרי השמיני, או בין "התפוח" של גן עדן ל"תפוח" שנשר על ראשו של ניוטון. ללמדנו שהכל קשור וחלק מאותו דבר, אפילו שאין לנו תמונה גדולה של לאן הכל הולך, מי אוחז בחוטים ולמה. "בעולם שבו גוגל, ויקיפדיה ופייסבוק הפכו בתוך פחות מעשור משעשוע של כמה חנונים למעצמות־על, גם לנשיא ארצות הברית, לראש הסי־איי־אי, או אפילו למנכ"ל גוגל אין באמת מושג מה קורה כאן".
התוצאה, כמו ב"קיצור", היא ארוחת שחיתות רב־תחומית, אך קוהרנטית, שמחברת היסטוריה ועתידנות, מדעי טבע, אופנה, מטאפיזיקה, רפואה, חינוך, ספרות, אקולוגיה, פוליטיקה אקטואלית ואפילו אג'נדות חינוכיות, כמו מלחמת החורמה נגד רעיון מותר האדם.
קביעתו העיקרית של הררי, שלפיה במאה ה ינסה האדם "לרכוש יכולות אלוהיות של בריאה והרס", מזכירה כמובן את "פאוסט" של גתה: המדען החמדן, שמכר את נשמתו לשטן כדי להציץ למחברותיו של אלוהים, להגיע אל "הדבר אשר מחזיק את העולם מבפנים", ולזכות באושר, עושר וגאולת נצח.
כשחושבים על זה, כולנו פאוסט: יהירים וחדלי אישים, קרועים בין צו התבונה להמיית הרגש, משתעבדים כדי לזכות בחירות, מבקשים את הרגע כדי לזכות בנצח, נכשלים כדי לנצח. אנחנו גם רוצים תמיד, שהדברים יהיו כך וגם אחרת: מבוהלים משלטונם של חפיצים (גאדג'טים) חכמים בחיינו הטיפשים, מאובדן פרטיותנו ברחבי הרשת, ומאובדן רצוננו החופשי, אבל בד בבד כמהים לכל אפליקציה שתקצר את דרכנו לאיזה אושר סינתטי.
נשלח ב-8/5/2015 18:27
פרופ' דניאל כהנמן ופרופ' יובל נח הררי צילום: אימג'בנק, Gettyimages
חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' דניאל כהנמן מראיין את ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי על האפשרות שהמוות יהיה נתון לבחירה, עמק הסיליקון ינצח את אלוהים, ורוב בני האדם יהפכו למיותרים ונטולי יכולת להשפיע על עתידם
דניאל כהנמן: לפני שאשאל אותך מהן השאלות שאתה שואל את עצמך, ברצוני לומר שקראתי את ספרך "קיצור תולדות האנושות" פעמיים, ובספר הזה אתה עושה משהו שלדעתי הוא יוצא דופן: אתה עוקב אחר ההיסטוריה של המין האנושי. הרעיון הזה נשמע כהזמנה לקוראים לבטל את הספר כשטחי, ולכן קראתי אותו, ואז קראתי אותו שוב, ומצאתי שיש בו כל כך הרבה רעיונות מעשירים. אני רוצה לשוחח על אחד או שניים מהם כדוגמה.
הפרק שלך על מדע הוא אחד האהובים עליי, כמו גם שמו של הפרק הזה (במהדורה האנגלית), "גילוי הבּוּרוּת". הוא מציג את הרעיון שלפיו המדע החל כשהאנשים גילו שהבורות קיימת, ושהם יכולים לעשות משהו בקשר לזה; שזוהי באמת תחילתו של המדע. אני מת על הביטוי הזה, ויש עוד דוגמאות רבות מסוג זה בספר. כיצד עברת מהספר הזה למה שאתה עושה כעת?
יובל נח הררי: "זה קרה בטבעיות. כיום אני חוקר את סדר היום האנושי במאה ה־21. זהו המשך ישיר מסקירת ההיסטוריה של המין האנושי, מהופעת ההומו סאפיינס ועד היום. כשמסיימים סקירה כזו מיד חושבים, 'טוב, מה הלאה?'. איני מנסה לחזות את העתיד, זה בלתי אפשרי, כיום יותר מתמיד. לאיש אין מושג כיצד ייראה העולם בעוד, נאמר, 40, 50 שנה. אנחנו אולי יודעים כמה מהמשתנים הבסיסיים, אבל מי שבאמת מבין מה קורה בעולם יודע שאי אפשר לגבש תחזית טובה לעשורים הבאים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנחנו נמצאים במצב כזה. אני מנסה לעשות משהו שהוא ההפך מחיזוי העתיד. אני מנסה לזהות מה האפשרויות, מהו אופק האפשרויות שעומד לפנינו, ואיזו מביניהן תתרחש. יש לנו בחירה גדולה מהבחינה הזאת".
פרופ' דניאל כהנמן הוא חתן פרס נובל לכלכלה ל-2002
צילום: אימג'בנק, Gettyimages
כהנמן: תוכל להרחיב על האפשרויות? מה ההבדל בין חיזוי לבין הצבת טווח שלהן?
הררי: "אני חושב על זה במונחים ויזואליים: האם אתה מנסה לצמצם את שדה הראייה או להרחיב אותו? לדוגמה, כשמנסים לחזות את מזג האוויר מחר, יש הרבה אפשרויות שמהן אפשר להתחיל: ייתכן שיירד גשם, ייתכן שיירד שלג, ייתכן שיהיה יום שטוף שמש. חזאי טוב, לפי תפיסה אחת של המדע, הוא זה שמצמצם את אופק האפשרויות שלו עד שהוא נשאר עם אפשרות אחת או שתיים בלבד: בוודאות יירד גשם, אולי חזק ואולי רק ממטרים. זה הכל.
"אחרי שמסיימים לקרוא ספר או ללמוד קורס, הבנת העולם שלך היא מבחינה זו מצומצמת יותר, מכיוון שיש פחות אפשרויות להביא בחשבון. אתה יודע שיירד גשם. אותו כלל תקף גם בכלכלה, ברפואה ואפילו בהיסטוריה. אנשים שואלים 'מה יהיה? ישנן כל האפשרויות הללו', ואני אומר לך, 'סין עומדת להיות מעצמת העל, וזהו זה'. מצמצמים את הטווח. לגישה הזאת יש מקום. כשאני הולך לרופא לקבל תרופה אני לא רוצה שהוא ימנה בפניי את האפשרויות, אלא שיידע מהי התרופה המתאימה ביותר עבורי. אבל אישית, אני אוהב את סוג המדע שמרחיב את האופקים. לעתים קרובות אני אומר לסטודנטים שלי, 'המטרה שלי היא שאחרי שלוש שנים תדעו פחות מכפי שידעתם כשנכנסתם לכאן. כשהתחלתם ללמוד חשבתם שאתם יודעים מהו העולם, מהי מלחמה, מהי מדינה וכן הלאה. אחרי שלוש שנים התקווה שלי היא שתבינו שאתם בעצם יודעים הרבה פחות, ושתצאו עם ראייה רחבה יותר של ההווה ושל העתיד'".
כהנמן: אבל האם מפתחים ראייה רחבה יותר על ידי כך שהופכים למובחנים יותר, כלומר מאמצים תפיסות מפורטות יותר? או שפשוט גורמים לאנשים לשקול אפשרות שלא חשבו עליה?
הררי: "בעיקר בדרך השנייה שציינת. הדבר החשוב, ומשימתי העיקרית כהיסטוריון, הוא לגרום לאנשים לשקול את האפשרויות שבדרך כלל נמצאות מחוץ לשדה הראייה שלהם. זאת מפני שטווח הראייה הנוכחי שלנו עוצב על ידי ההיסטוריה וצומצם על ידיה. כשאתה מבין כיצד ההיסטוריה צמצמה את טווח הראייה אתה יכול להתחיל להרחיב אותו.
"אתן לך דוגמה שמעסיקה אותי הרבה לאחרונה, ונוגעת לעתיד המין האנושי בתחום הרפואה. אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה ברפואה, לפחות לפי הבנתי. לאחר שבמאה ה־20 הרפואה התמקדה בריפוי החולים, כעת היא מתמקדת יותר ויותר בשדרוג הבריאים, וזה כבר פרויקט שונה לגמרי. הוא שונה באופן מהותי במונחים חברתיים ופוליטיים, מכיוון שבעוד שריפוי החולים הוא פרויקט שעוסק בשוויון - מניחים שיש נורמה של בריאות, ואם מישהו נופל מתחת לנורמה הזאת מנסים להעניק לו דחיפה כדי שיחזור לנורמה - שדרוג הוא בהגדרה פרויקט אליטיסטי. אין נורמה שיכולה להיות תקפה עבור כולם.
"זה פותח אפשרות לפערים עצומים בין עשירים לעניים, גדולים מכפי שהיו אי פעם בהיסטוריה. אנשים רבים חושבים 'לא, זה לא יקרה לעולם, כי יש לנו הניסיון של המאה ה־20, שבה הרבה פיתוחים רפואיים התחילו במדינות העשירות או המתקדמות אבל חלחלו בהדרגה למטה לכל השאר, כך שהיום כולם נהנים מאנטיביוטיקה וחיסונים למשל, והתהליך הזה ישוב ויקרה'. אבל כהיסטוריון, המשימה העיקרית שעומדת לפניי היא לומר: לא, היו סיבות ייחודיות שבעטיין הרפואה במאה ה־20 היתה שווויונית יחסית, ותגליותיה חלחלו לכולם. התנאים הייחודיים האלה לא בהכרח יחזרו על עצמם במאה ה־21, ולכן צריך להרחיב את המחשבה ולהביא בחשבון את האפשרות שרפואה במאה ה־21 תהיה אליטיסטית, ותרחיב את הפערים הביולוגיים בין עשירים לעניים ובין מדינות שונות. אי אפשר להניח כמובן מאליו שהקידמה הרפואית בהכרח תמשיך לשרת את כולם.
"המאה ה־20 היתה עידן ההמונים - העידן של פוליטיקת ההמונים ושל כלכלת ההמונים. לכל אדם היה ערך פוליטי, כלכלי וצבאי, רק מעצם היותו אדם. זה בא לידי ביטוי במבנה של צבא ושל כלכלה. לכל אדם היה ערך כחייל בשוחות וכעובד במפעל. אך במאה ה־21 יש סיכוי טוב שמרבית בני האדם יאבדו את הערך הכלכלי והצבאי שלהם. זה כבר נכון לגבי הצבא, שם זה תם ונשלם. עידן ההמונים הסתיים. אנחנו כבר לא במלחמת העולם הראשונה, שבה לקחו מיליוני חיילים, העניקו להם רובה והורו להם להסתער. וייתכן שאותו דבר קורה גם בכלכלה. ייתכן שהשאלה הגדולה ביותר בכלכלת המאה ה־21 היא מה יהיה הצורך הכלכלי במרבית האנשים ב־2050.
"ברגע שמרבית האנשים לא יהיו נחוצים יותר מבחינת הצבא ומבחינת הכלכלה, התפיסה הזאת שתמשיך להיות לנו רפואה להמונים אינה ודאית. יכול להיות. זו לא נבואה, אבל צריך לקחת ברצינות רבה את האפשרות שאנשים יפסידו את ערכם הצבאי והכלכלי, ואז לא יהיה אינטרס לדאוג לבריאותם כמו בעבר".
לאן הולך המוות
כהנמן: אתה מתאר את זה כמשהו שכבר קורה. אתה מתכוון להתפתחויות כמו התוכניות להיפטר מהמוות? זה בהחלט לא יהיה פרויקט להמונים. תוכל לפרט?
הררי: "כן, הגישה כיום בנוגע למחלות, זקנה ומוות היא שהם בבסיסם בעיות טכניות. זו מהפכה עצומה בחשיבה האנושית. לאורך ההיסטוריה זִקנה ומוות נתפסו תמיד כבעיות מטאפיזיות, צו האלים, חלק בלתי נפרד ממה שמגדיר אותנו כבני אדם. אפילו לפני שנים ספורות, רק קומץ רופאים ומדענים הודו שהם מנסים להתגבר על הזקנה והמוות. הם אמרו 'לא, אני מנסה להתגבר על מחלה ספציפית - שחפת, סרטן, אלצהיימר. אי אפשר לגבור על זקנה ומוות, זו שטות, זה מדע בדיוני'.
פרופ' יובל נח הררי
צילום: אימג'בנק, Gettyimages
"אבל הגישה החדשה היא להתייחס לזקנה ולמוות כאל בעיות טכניות שאינן שונות במהותן ממחלות כמו סרטן, אלצהיימר או שחפת. אולי איננו מכירים עדיין את כל המנגנונים וכל הטיפולים, אבל בעיקרון אנשים מתים בגלל סיבות טכניות, לא מטאפיזיות. בימי הביניים, איך אנשים תיארו לעצמם שאדם מת? מלאך המוות מופיע לפתע, נוגע בכתפך ואומר: 'בוא, הגיע זמנך', ואתה עונה: 'לא, לא, תן לי עוד קצת זמן'. והמוות משיב: 'לא, עליך לבוא', ובזה זה נגמר, ככה מתים.
"אנחנו כבר לא חושבים באופן הזה כיום. אנשים לא מתים בגלל מלאך המוות; הם מתים משום שהלב שלהם מפסיק לפעום, משום שעורק נסתם, תאים סרטניים מתפשטים בכבד וכן הלאה. אלה כולן בעיות טכניות, ולפיכך מטבען יש להן פתרונות טכניים. צורת החשיבה הזאת הופכת להיות שלטת כיום בחוגים מדעיים, וגם בקרב עשירי־העל שהחלו להבין ש'חכו רגע, משהו קורה פה. לראשונה בהיסטוריה, אם אני עשיר מספיק אולי לא איאלץ למות'".
כהנמן: המוות הוא אופציונלי.
הררי: "המוות הוא אופציונלי. ואם תחשוב על כך מנקודת המבט של העניים זה נורא, מכיוון שלאורך ההיסטוריה המוות היה המשווה הגדול. הנחמה הגדולה לעניים היתה 'בסדר, העשירים האלה חיים טוב, אבל בסוף הם ימותו כמוני'. אבל חשוב על העולם בעוד, נאמר, 50 או 100 שנים, כשהעניים ימשיכו למות אבל העשירים, בנוסף לכל שאר היתרונות שיש להם, גם יזכו לפטור מהמוות. זה יעורר הרבה זעם".
למה נחוצה מודעוּת
כהנמן: מאוד אהבתי את הביטוי "אנשים לא נחוצים". אתה יכול להרחיב בעניין התרחיש הדיסטופי הזה? זהו ביטוי חדש עבורי. דברים כאלה, דרך אגב, מתפתחים באטיות רבה ביותר. בעבר חששתי ממה שהמחשבים יעשו כשיוכלו להחליף את בני האדם. דאגתי בנוגע לזה כשהייתי סטודנט לתואר שני, כלומר לפני יותר מ־50 שנה, וחשבתי שזו בעיה רצינית ומיידית. כמובן, היא באמת היתה בעיה רצינית, אבל לא מיידית, רק שכעת היא עלולה להפוך למיידית. האם תוכל לספר לי על המצב שבו אנשים הופכים להיות לא נחוצים מבחינה כלכלית ומבחינה צבאית? מה יחולל מצב כזה?
הררי: "פריצת הדרך הדרמטית היא הפרדת האינטליגנציה והמוּדעות. לאורך ההיסטוריה השניים האלה תמיד היו מחוברים. אם רצית משהו אינטליגנטי, המשהו הזה היה חייב להיות בעל מודעות בבסיסו. אנשים לא הכירו שום דבר חסר מודעות שעדיין היה מספיק אינטליגנטי כדי לשחק שחמט, לנהוג במכונית או לאבחן מחלות.
"מה שאנחנו מדברים עליו כיום הוא לא שמחשבים יהפכו להיות כמו בני אדם. הרבה מתרחישי המדע בדיוני האלה, שבהם מחשבים יהיו כמו בני אדם, הם שגויים. מחשבים רחוקים מרחק עצום מלהיות כמו בני אדם, בייחוד בכל הקשור למודעות. הבעיה היא אחרת: המערכת - הצבאית, הכלכלית, הפוליטית - לא באמת זקוקה למודעות".
כהנמן: היא זקוקה לאינטליגנציה.
הררי: "ואינטליגנציה היא עניין פשוט בהרבה ממודעות. מחשבים לא בהכרח יפתחו מוּדעות... אני לא יודע... לעולם, או אולי לא ב־500 השנים הקרובות - אבל במשימות ספציפיות הם יכולים להפוך לאינטליגנטים כמו בני אדם ואף יותר, בתוך זמן קצר. אם תיקח לדוגמה את המכונית העצמאית של גוגל ותשווה אותה לנהג מונית, הרי שנהג המונית הרבה יותר מורכב ממנה. יש טריליון דברים שנהג המונית יכול לעשות והמכונית העצמאית לא יכולה. הבעיה היא שמנקודת מבט כלכלית טהורה, איננו זקוקים לכל טריליון הדברים שנהג המונית יכול לעשות. אני רק צריך שהוא יסיע אותי מנקודה א' לנקודה ב' במהירות, בבטחה ובמחיר הזול ביותר. וזו משימה שהמכונית העצמאית יכולה לבצע בצורה טובה יותר, או תוכל לבצע בצורה טובה יותר בקרוב מאוד.
"ככל שנמשיך לבחון את זה נראה שלרוב המשימות שעבורן זקוקים לבני אדם מה שבאמת נדרש הוא רק אינטליגנציה, ורק סוג מסוים שלה. אנחנו עוברים כבר אלפי שנים תהליך של התמחות שמקל על החלפתנו. בנייה של רובוט שיתפקד כצייד־לקט היא מורכבת ביותר. צריך לדעת כל כך הרבה דברים שונים. אבל לבנות מכונית עצמאית, או ווטסון־בוט שיכול לאבחן מחלות בצורה טובה יותר מהרופא שלי, זה קל יותר.
"עלינו להתייחס ברצינות לאפשרות שגם אם מחשבים ישתרכו מאחורי בני האדם בהיבטים רבים, בכל הנוגע לצורכי המערכת, במרבית המקרים מחשבים יבצעו אותם טוב מאיתנו. שוב, איני רוצה לצאת בתחזית אם זה יקרה בעוד 20, 50 או אפילו 100 שנים. זה מזכיר את הסיפור על הילד שקרא 'זאב': כן, אנחנו קוראים 'זאב' פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים – ודבר לא קורה. אבל בסוף הזאב בא. אנשים אומרים לעצמם 'כן, כבר לפני 50 שנים חזו שמחשבים יחליפו בני אדם, וזה לא קרה'. אבל עם כל דור שעובר התרחיש הזה רק הולך ומתקרב, ותחזיות מסוג זה מזינות את התהליך.
"אותו הדבר יקרה להבטחות לנצח את המוות. הניחוש שלי, וזה רק ניחוש, הוא שאנשים שחיים היום וסומכים על היכולת לחיות לנצח או לגבור על המוות בעוד 50 שנה עומדים להתאכזב בגדול. יש הבדל מהותי בין ההכרה בכך שיום אחד תמות למחשבה שאפשר לרמות את המוות ובכל זאת למות לבסוף. זו מחשבה קשה בהרבה. אבל אף שמצפה להם אכזבה קשה, מתוך מאמץ לגבור על המוות הם בכל זאת יתקדמו כברת דרך מסוימת. לדור הבא יהיה קל יותר להאמין שאפשר לנצח את המוות, והוא יתאמץ עוד יותר, ובנקודה מסוימת לאורך הדרך זה יהפוך ממדע בדיוני למדע, והזאב יבוא".
מה תהרוס המהפכה
כהנמן: מה שאתה עושה כאן, במונחי חיזוי, נוגע למגמות. המגמה ברורה, משמעות הקידמה ברורה. אבל כשמתארים אנשים כמיותרים, אתה מציג רקע לבעיה עצומה. מי מחליט מה לעשות עם האנשים המיותרים? וספציפית, מהן ההשלכות החברתיות, ההתפתחות הטכנית או הטכנולוגית שאתה חוזה?
הררי: "שוב, אני היסטוריון, איני ביולוג או מדען מחשבים, איני בעמדה לראות אם הרעיונות האלה בני מימוש. אני יכול לבחון את הדברים ולומר איך הם נראים רק מנקודת המבט של היסטוריון. כך שההשלכות החברתיות, הפילוסופיות והפוליטיות הן שמעניינות אותי ביותר. באופן בסיסי, אם מי מהמגמות האלה אכן תתממש, הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה לצטט את מרקס ולומר 'כל הדברים המוצקים מתמוססים ונעלמים'.
"ברגע שבאמת תיפתר בעיה כמו ממשק מוח־מחשב ישיר, כשמוחות ומחשבים יוכלו לתקשר ישירות, אם לבחון רק דוגמה אחת, אז זהו, זה סוף ההיסטוריה, סוף הביולוגיה כפי שאנחנו מכירים אותה. לאיש אין מושג מה יקרה לאחר שנפתור זאת. אם החיים יכולים לפרוץ מהתחום האורגני למרחבי התחום האנאורגני, אי אפשר אפילו להתחיל לדמיין את ההשלכות, מכיוון שהדמיון שלנו בשלב זה הוא אורגני. כך שאם יש נקודה של סינגולריוּת, כפי שהיא מכונה לעתים קרובות, אז בהגדרה אין לנו שום דרך אפילו להתחיל לדמיין מה שיקרה מעבר לה.
"אפשרות אחת שיש להביא בחשבון היא שכמו שקרה במאה ה־19 עם המהפכה התעשייתית, שוב ייווצרו פערים עצומים בין מעמדות שונים ומדינות שונות. באופן כללי המאה ה־20 היתה מאה של צמצום פערים, בין מעמדות, בין מגדרים, בין קבוצות אתניות. ייתכן שהפערים האלה ישובו וייפתחו בעוצמה אדירה וייווצרו פערים גדולים בהרבה מאלה שהפרידו בין החלק המתועש והלא־מתועש של העולם לפני 150� שנה.
פס ייצור במפעל פורד במישיגן, 1914. "מה לעשות עם כל האנשים חסרי התועלת שיהיו? כיצד הם ימצאו משמעות? הניחוש הכי טוב שלי הוא שהפתרון יהיה שילוב בין סמים למשחקי מחשב"
צילום: אימג'בנק, Gettyimages
"במהפכה התעשייתית של המאה ה־19, מה שהאנושות למדה ביסודו של דבר לייצר הם דברים כמו טקסטיל ונעליים וכלי נשק ומכוניות, ודי היה בזה כדי שהמדינות המועטות שעברו את המהפכה יוכלו לשעבד את כל השאר. מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו דומה למהפכה תעשייתית שנייה, אך המוצר הפעם לא יהיה טקסטיל או מכונות או כלי רכב, או אפילו כלי נשק. המוצר הפעם יהיה בני האדם עצמם. ביסודו של דבר אנחנו לומדים לייצר גופים ומוחות. גופים ומוחות יהיו שני המוצרים העיקריים של המאה ה־21. ואם יהיה פער בין אלה שיודעים כיצד לייצר גופים ומוחות ובין אלה שלא, אז הוא יהיה פער גדול בהרבה מכל מה שראינו עד כה בהיסטוריה.
"והפעם, מי שלא ימהר לקחת חלק במהפכה ככל הנראה ייכחד. מדינות כמו סין פספסו את הרכבת למהפכה התעשייתית, אך 150 שנים מאוחר יותר הצליחו להדביק את הקצב - בעיקר, אם נדבר במונחים כלכליים, הודות לכוח עבודה זול. הפעם, מדינה שתפספס את הרכבת לא תזכה להזדמנות שנייה, בייחוד מכיוון שכוח עבודה זול לא יהיה שווה כלום. ברגע שיודעים כיצד לייצר גופים ומוחות, כוח עבודה זול - באפריקה, בדרום אסיה או בכל מקום אחר - פשוט לא יהיה שווה כלום. כך שבמונחים גיאופוליטיים אנחנו עשויים לחזות בשידור חוזר של המאה ה־19, אך בהיקף רחב בהרבה".
כהנמן: מה שאני מתקשה לדמיין הוא שהפיכת אנשים ללא־נחוצים, בתרגום למונחי המאה ה־20, היא אבטלת המונים, שפירושה אי־יציבות חברתית. המשמעות של הפיכת בני אדם למיותרים היא שכתוצאה מכך יתרחשו תהליכים חברתיים. והפיכת בני אדם למיותרים היא תהליך הדרגתי. ייתכן שאנחנו כבר רואים את תחילת התהליך הזה בהתרחבות הנוכחית באי־שוויון. אך כפי שאתה חושב על הטכנולוגיה בדרכים מעניינות וחדשניות, האם חשבת בצורה כזו גם על הצד החברתי?
הררי: "כן, הצד החברתי הוא החשוב והמורכב יותר. אין לי פתרון, והשאלה הגדולה ביותר בכלכלה ובפוליטיקה של העשורים הבאים תהיה מה לעשות עם כל האנשים חסרי התועלת האלה. איני חושב שיש לנו מודל כלכלי עבור זה. הניחוש הכי טוב שלי, וזה רק ניחוש, הוא שמזון לא יהווה בעיה. עם הטכנולוגיה שתתפתח אפשר יהיה לייצר די מזון לכולם. הבעיה תהיה שיעמום וחוסר תוחלת. מה לעשות עם כל האנשים וכיצד הם ימצאו תחושת משמעות כשהם עצמם, ביסודו של דבר, חסרי משמעות, חסרי ערך. הניחוש הכי טוב שאני יכול להציע בשלב זה הוא שהפתרון למרבית האנשים יהיה שילוב בין סמים למשחקי מחשב. זה כבר קורה. תחת תארים שונים, כותרות שונות, כבר רואים עוד ועוד אנשים שמשקיעים עוד ועוד זמן או פותרים את הבעיות הפנימיות שלהם באמצעות סמים, חוקיים ולא חוקיים, ומשחקי מחשב. אך זהו רק ניחוש פרוע.
"אני יכול רק לומר שייתכן שאנו ניצבים בנקודה מקבילה לזו שבה העולם עמד ב־1800. כשהמהפכה התעשייתית החלה עלו מעמדות חדשים. נוצר מעמד של פרולטריון עירוני - תופעה חברתית ופוליטית חסרת תקדים. איש לא ידע כיצד להתייחס לזה. היו בעיות חמורות, והיה צורך במאה שנים ויותר של מהפכות ומלחמות רק כדי שאנשים יתחילו להגות רעיונות בנוגע למה שאפשר לעשות עם המעמדות החדשים האלה.
"מה שבטוח הוא שהתשובות הישנות לא היו רלבנטיות. כיום כולם מדברים על דאעש, על פונדמנטליזם אסלאמי, על התעוררות הנצרות. יש בעיות חדשות, ואנשים חוזרים לטקסטים העתיקים וחושבים שימצאו תשובה בשריעה, בקוראן, בתנ"ך. זה קרה גם במאה ה־19: כתוצאה מהתיעוש ומהמודרניזציה שהביאה המהפכה התעשייתית התעוררו בעיות סוציו־פוליטיות נרחבות והמון אנשים התחילו לחשוב שהתשובה טמונה בתנ"ך או בקוראן. תנועות דתיות קמו בכל העולם. בסודן, לדוגמה, צץ אדם שהכריז שהוא המהדי (המשיח המוסלמי), ושהקים לקראת סוף המאה ה־19 תיאוקרטיה מוסלמית המבוססת על חוקי השריעה. הצבא האנגלו־מצרי הגיע כדי לדכא את המרד אך הובס. ראשו של הגנרל צ'רלס גורדון נערף. כיום איש אינו זוכר את המהדי, מכיוון שהתשובות שהוא מצא בקוראן ובשריעה לבעיית התיעוש לא עבדו.
"המלחמה הגדולה של המאה ה־19 לא היתה אחת המלחמות הנפוליאוניות או מלחמת האזרחים האמריקאית, אלא מרד הטאיפינג בסין שהחל ב־1850, כשמלומד כושל בשם הונג שיוצ'ואן חווה התגלות שבה אמר לו אלוהים שהוא, הונג, הוא אחיו הצעיר של ישו, ומוטלת עליו משימה אלוהית להקים את ממלכת השלום השמימי עלי אדמות ולפתור את כל הבעיות שהיו לסין כתוצאה מהגעת הבריטים והתעשייה המודרנית. הונג פתח במרד ומיליונים הלכו בעקבותיו. לפי הערכות מתונות, 20 מיליון איש נהרגו במרד, שדוכא רק בחלוף 14 שנים. הונג לא הקים ממלכת שלום שמימי, ולא פתר את בעיות התיעוש. בסופו של דבר אנשים מצאו רעיונות חדשים, לא מהשריעה, לא מהתנ"ך ולא מאיזה חיזיון. אנשים חקרו את התעשייה החדשה, את מכרות הפחם, החשמל, אוניות הקיטור ורשת הרכבות. הם בחנו כיצד ההמצאות הללו שינו את הכלכלה והחברה, והם הגו רעיונות חדשים לגמרי. לא בהכרח כולם אהבו את הרעיונות החדשים, אבל לפחות אפשר היה להתווכח עליהם. מנקודת המבט של 2015, איני חושב שיש בידינו היום הידע הדרוש לפתרון הבעיות החברתיות של 2050, או הבעיות שייווצרו כתוצאה מההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות. עלינו לחפש ידע חדש ופתרונות חדשים, ולהתחיל בהכרה שכנראה אין כיום בנמצא שום תיאוריה כלכלית, תוכנית פוליטית או אפילו קווי יסוד מוסריים שיספקו לנו פתרונות לבעיות האלה".
יחידת רגלים בלגית במלחמת העולם הראשונה. "ברגע שהופכים להיות מיותרים מבחינה צבאית וכלכלית עדיין אפשר כמובן לעורר בעיות, אך אין את הכוח באמת לשנות דברים"
צילום: אימג'בנק, Gettyimages
לשם מה נחוצה משפחה
כהנמן: התרחיש הזה מעניין ומפחיד מאוד מכיוון שאנשים חיו כדי לעבוד, או עבדו כדי לחיות, אך מה שאתה מתאר הוא תרחיש שבו העבודה אינה חיונית עבור מרביתם. יהיה מעמד שלם של אנשים שיעבדו כי הם נהנים מכך ויכולים לעשות זאת, ותהיה שאר האנושות, שבעבורה עבודה כבר לא תהיה קיימת. ההמונים הללו לא יוכלו לעבוד, אך הם עדיין יוכלו להרוג אנשים. מהי לדעתך הסבירות להיווצרותם של עימותים ומאבקים בין האנשים המיותרים לאנשים שאינם כאלה?
הררי: "ברגע שהופכים להיות מיותרים, מאבדים את הכוח. כמו שאמרתי, אנחנו רגילים לעידן ההמונים של המאות ה־19 וה־20, שבו חווינו התקוממויות ומרידות מוצלחות של ההמונים, אז אנחנו רגילים להסתכל על ההמונים כחזקים, אך זו בבסיסה תופעה המאפיינת את המאות ה־19 וה־20. אם חוזרים עוד אחורה בהיסטוריה, נגיד לימי הביניים, גם אז היו מרידות של איכרים, אך הן כשלו כולן מכיוון שההמונים לא היו חזקים. ברגע שהופכים להיות מיותרים מבחינה צבאית וכלכלית עדיין אפשר כמובן לעורר בעיות, אך אין את הכוח באמת לשנות דברים.
"ברגע שיש לך מהפכה כמו זו שעוברת כיום על הצבאות בעולם, שבה מספר החיילים הופך ללא רלבנטי לעומת גורמים אחרים כמו טכנולוגיה, אמנם עדיין צריך אנשים, אבל לא צריך את מיליוני החיילים שכל אחד מחזיק רובה. צריך מספר מצומצם בהרבה של מומחים, שיודעים כיצד לייצר את הטכנולוגיות החדשות ולהשתמש בהן. נגד כוחות צבאיים מסוג זה אין להמונים יותר מדי סיכוי, גם אם יצליחו באיזשהו אופן להתארגן. אנחנו כבר לא ברוסיה של 1917 או באירופה של המאה ה־19. שוב, זו אינה נבואה. יכול להיות שהעתיד יתפתח בצורה שונה לגמרי. אך כהיסטוריון, הדבר החשוב ביותר להבין הוא שהכוח הזה של ההמונים, שאנחנו כל כך רגילים אליו, מושרש בתנאים היסטוריים, כלכליים, צבאיים ופוליטיים ספציפיים שאפיינו את המאות ה־19 וה־20. התנאים האלה משתנים כעת, ואין סיבה להאמין בביטחון שההמונים יוכלו לשמר את כוחם".
כהנמן: התרחיש שאתה מצביע עליו כולל בתוכו התפתחות טכנולוגית מהירה למדי, וזה לא באמת משנה אם אנחנו מדברים על עוד 50 שנה או 150 שנה. יש מבנה חברתי שקיים כבר זמן רב, עשרות ומאות שנים, ומבנים חברתיים כאלה משתנים באטיות רבה. כך שמה שאני קולט מדבריך הוא ניתוק משמעותי בין שינוי טכנולוגי מהיר לבין מבנים תרבותיים וחברתיים קשיחים שלא יעמדו בקצב.
הררי: "כן, זו אחת הסכנות הגדולות, אחת הבעיות הגדולות עם טכנולוגיה. היא מתפתחת מהר יותר מהחברה האנושית והמוסר האנושי, וזה יוצר מתח רב. גם פה אנחנו יכולים לנסות ללמוד משהו מחוויות קודמות כמו המהפכה התעשייתית של המאה ה־19, שבה חל שינוי מהיר ביותר בחברה. אמנם לא מהיר כמו השינויים בטכנולוגיה, אבל עדיין מהיר בצורה מפליאה. הדוגמה הברורה ביותר היא קריסת המשפחה והקהילה האינטימית, והחלפתן על ידי המדינה והשוק. באופן בסיסי, לאורך ההיסטוריה בני אדם חיו כחלק מהיחידות הקטנות הללו, המשפחה והקהילה האינטימית, שמנו, נניח, 200 איש, ושהרכיבו את הכפר, את השבט, את השכונה שלך. אתה מכיר את כולם וכולם מכירים אותך. אתה לא בהכרח אוהב אותם, אבל החיים שלך תלויים בהם. הם מספקים לך כמעט כל מה שצריך כדי לשרוד. הם קופת החולים שלך. אין קרן פנסיה: יש לך ילדים, הם קרן הפנסיה שלך. הם הבנק, בית הספר, המשטרה, הכל. אם אתה מאבד את המשפחה ואת הקהילה הקרובה אתה מת, או שאתה נאלץ למצוא משפחה חלופית.
"זה היה המצב הקיומי של בני האדם במשך מאות אלפי שנים של אבולוציה. גם מרגע שההיסטוריה החלה, בוא נאמר לפני 70 אלף שנה, רואים המון שינויים בחקלאות, בעיור, באימפריות ובדתות, אבל לא רואים שינוי משמעותי בתחום הזה. אפילו בשנת 1700 רוב האנשים בעולם עדיין חיו כחלק ממשפחות וקהילות אינטימיות, שסיפקו להם כמעט כל מה שהם צריכים כדי לשרוד. בתחילת המהפכה התעשייתית אפשר היה להניח בקלות שהמצב הזה יישאר כמו שהוא.
"אם היית, נניח, פסיכולוג אבולוציוני בשנת 1800 שחווה את תחילת המהפכה התעשייתית, יכולת לומר בביטחון רב שעם כל הכבוד לכל החידושים הטכנולוגיים, הם לא ישנו את המבנה הבסיסי של החברה האנושית, שבנויה מאבני היסוד הקטנות הללו - המשפחה והקהילה האינטימית – מכיוון שזהו נתון אבולוציוני. בני האדם חייבים זאת, הם לא יכולים לחיות בשום דרך אחרת. בפועל מה שקרה הוא שבתוך 200 השנים האחרונות אבני היסוד האלה - שהחזיקו מעמד מיליוני שנות אבולוציה – קרסו בפתאומיות. לפתע, בתוך 200 שנה, המשפחה והקהילה האינטימית איבדו את מעמדן ואת רוב תפקידיהן. מרבית התפקידים הועברו לידי המדינה והשוק. אתם לא צריכים שיהיו לכם ילדים, אתם יכולים להסתפק בקרן פנסיה. אינכם זקוקים למישהו שיטפל בכם, אינכם צריכים שכנים או אחים ואחיות כדי שיטפלו בכם כשאתם חולים. המדינה מטפלת בכם. המדינה מספקת לכם משטרה, חינוך, בריאות וכו'.
"אפשר לומר שבמובנים מסוימים החיים היום גרועים מכפי שהיו ב־1700, מכיוון שהפסדנו חלק ניכר מהחיבור לקהילה שמסביבנו... זהו ויכוח גדול... אבל זה קרה. בפועל, אנשים כיום מצליחים לחיות כפרטים מבודדים. בחברות המתקדמות ביותר אנשים חיים כפרטים מנוכרים, בלי שום קהילה ועם משפחה מצומצמת ביותר. כבר לא מדובר במשפחה המורחבת הגדולה, אלא במשפחה גרעינית קטנה, אולי רק בן או בת זוג וילד אחד או שניים, וגם אלה יכולים לגור בעיר אחרת או אפילו במדינה אחרת, ונפגשים איתם רק אחת לכמה חודשים. הדבר המדהים הוא שאנשים חיים עם זה. וכל זה קרה בתוך 200 שנה בלבד".
איפה יצמח אלוהים
הררי: "מה עשוי לקרות במאה השנים הבאות ברמה הזאת של חיי היומיום ומערכות היחסים האינטימיות? הכל אפשרי. אם מסתכלים על יפן, שמקדימה את העולם בהכל באיזה 20 שנה, אפשר להבחין היום בתופעות חברתיות חדשות של אנשים שמנהלים מערכות יחסים עם בני זוג וירטואליים, ואנשים שאף פעם לא יוצאים מהבית וחיים דרך המחשב. אני לא יודע, אולי זה העתיד ואולי לא, אבל עבורי הפרט המדהים הוא שבהתחשב ברקע הביולוגי של המין האנושי, היה אפשר לחשוב שהתרחישים האלה הם פשוט בלתי אפשריים, והנה אנחנו רואים שזה אפשרי. נראה שההומו סאפיינס גמיש יותר אפילו מכפי שאנחנו חושבים.
"אפשר גם ללמוד מהמהפכה החקלאית. חלק מהמומחים חושבים שהחקלאות היא השגיאה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, במונחים של ההשפעה על חיי הפרט. ברור כי ברמה הקולקטיבית החקלאות העצימה את כוחו של המין האנושי באופן מעורר השתאות. בלי חקלאות אי אפשר היה להקים ערים, ממלכות, אימפריות וכן הלאה. אבל מנקודת המבט של הפרט, עבור רבים החיים היו גרועים בהרבה כאיכרים במצרים העתיקה מאשר כציידים־לקטים 20 אלף שנים לפני כן. הם היו צריכים לעבוד הרבה יותר קשה. הגוף והנפש של ההומו סאפיינס התפתחו במשך יותר ממיליון שנים מתוך התאמה לטפס על עצים, לקטוף פירות, לרוץ אחר איילות ולחפש פטריות. לפתע מתחילים לחפור כל היום תעלות ולסחוב דליי מים מהנהר ולקצור תבואה ולטחון אותה. זה הרבה יותר קשה לגוף ומשעמם לנפש.
"ובתמורה לכל העבודה הקשה הזאת, מרבית האיכרים זכו לתזונה גרועה בהרבה משל הציידים־לקטים, שנהנו מעשרות זנים של בעלי חיים, צמחים ופטריות שסיפקו להם את כל החומרים המזינים והוויטמינים שהם היו זקוקים להם. לעומת זאת האיכרים היו צריכים לרוב להסתפק במקור מזון מרכזי אחד כמו חיטה, אורז או תפוחי אדמה. נוסף על כך, הם היו צריכים להתמודד עם ההיררכיה החברתית החדשה וההתחלה של ניצול המוני. הופיעו לראשונה אליטות קטנות של מלכים, אצילים וכוהנים שניצלו את כל יתר בני האדם. בהתחשב בכל זה, עבור הפרט הממוצע החקלאות היתה ככל הנראה השגיאה הגדולה ביותר בהיסטוריה.
"זה חומר למחשבה ביחס למהפכה הטכנולוגית החדשה. אין ספק שהטכנולוגיות החדשות יעצימו שוב את הכוח הקולקטיבי של המין האנושי, אך עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה לפרט. יש מספיק דוגמאות היסטוריות שצעד גדול קדימה מבחינת הכוח הקולקטיבי של האנושות עשוי דווקא להגדיל את הסבל ברמת הפרט. לכן בקשר לטכנולוגיות החדשות שמתפתחות, עלינו לשאול את עצמנו לא רק כיצד הן ישפיעו על הכוח הקולקטיבי של המין האנושי, אלא כיצד הן ישפיעו על חיי היומיום של הפרט.
"לסיום, כמה מילים על האירועים שקורים בימים אלה במזרח התיכון. דאעש ודומותיה הן כנראה רק פס האטה באוטוסטרדה של ההיסטוריה, כמו המהדי ומרד הטאיפינג במאה ה־19. לא סביר שמה שקורה במזרח התיכון יעצב את פני העולם במאה ה־21. הרבה יותר סביר שהעולם יעוצב על ידי מה שקורה בעמק הסיליקון. ואני לא מדבר רק על טכנולוגיה.
"בכל הנוגע לרעיונות, ואפילו לדתות, המקום המעניין ביותר כיום בעולם הוא עמק הסיליקון, לא המזרח התיכון. זה המקום שבו אנשים כמו ריי קורצווייל, מארק צוקרברג ולארי פייג' יוצרים דתות חדשות המבוססות על טכנולוגיה ולא על כתבי קודש. דתות שמבטיחות גאולה בעזרת טכנולוגיה ולא בעזרת כוחות על־טבעיים. ואלה הדתות שיכבשו את העולם - לא הדתות שיוצאות מסוריה, עיראק וניגריה".
נשלח ב-10/5/2015 19:54
"ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי – ניתוח ביקורתי מאת: תומר פרסיקו
הפסיכולוגים האנגלים הללו – מה הם בעצם רוצים? נמצא אותם, בין אם נרצה או לא, תמיד עסוקים באותה מלאכה, בהבאתו של החלק המביש ביותר בנו לקדמת הבמה, כדי לחפש דווקא שם את העקרון היעיל, המוביל, החיוני ביותר שהכתיב את התפתחותנו, בדיוק במקום שהגאווה האינטלקטואלית של האדם אינה מעוניינת למצוא אותו (למשל, בכוח האינרציה, או בשכחה, או בהרכבה העיוורת, השרירותית, של רעיונות, או במשהו אחר שהוא פסיבי לחלוטין, אוטומטי, רפלקסיבי, מולקולרי, ובאופן מהותי מטומטם). מה מניע את הפסיכולוגים האלה דווקא לכיווןהזה? האם זה אינסטינקט סודי, רע-לב, נמוך, אולי כזה שאי אפשר אפילו להודות בו בינינו לבין עצמנו, להקטין את האדם? – פרידריך ניטשה, לגינאולוגיה של המוסר, 1887, חיבור 1, חלק 1.
ספרו החדש של יובל נח הררי הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה. כפי שאפשר לצפות הוא כתוב בשפה ברורה ובהירה, ונושא את סגנונו הטיפוסי של הררי, הפורש בפני הקורא שלל תופעות מוכרות (האדם, המדינה המודרנית, המדע, הדת) ומסביר אותן על ידי פירוקן המהיר לעיקרון יחיד העומד לכאורה בבסיסן.
בעוד ספרו הקודם של הררי, שהפך לרב מכר עצום ולתופעה תרבותית בפני עצמה, היה בסופו של דבר ספר היסטוריה שנכתב על ידי היסטוריון, הספר החדש, על אף שהוא נושא את המילה "היסטוריה" בכותרתו, אינו ספר היסטוריה. הררי מבקש לסרטט בו מגמות עתידיות, ובעיקר את מה שהוא מכנה ה"דתות" של העתיד, כלומר התפיסות האידיאולוגיות והאתיות של העתיד והשלכותיהן.
הספר על כן הינו תרגיל בנחשנות מושכלת, ואפשר לקרוא אותו לא רק כאוסף הערכותיו של הררי, אלא גם כאקסטרפולציה אל העתיד של השקפותיו של הררי כיום, דהיינו העולם שיתקבל אם תמשכו על פני זמן את תפיסותיו של המחבר. אם מובן לנו שבכל דיון על העבר יעטפו את העובדות עמדותיהם וערכיהם של המתדיינים, אמור להיות לנו ברור שבדיון על העתיד, שנערך ללא כל עובדות, נישאר כמעט רק עם עמדותיהם וערכיהם של המתדיינים. יש לציין שהררי מודה בזה בקירוב: "את כל התחזיות המופיעות בספר הזה לגבי העתיד, יש להבין כדרך לפתוח בדיון על ההווה", הוא כותב (עמ' 61).
כל זה אינו בגנות הספר. הררי הוא אדם מעניין, חכם ומוכשר, וממילא הכתיבה שלו על העתיד היא כזו. באופן אישי אני גם חולק עם הררי יסודות מהעולם הערכי שלי (אני צמחוני והוא טבעוני, שנינו מעריכים את הדהרמה הבודהיסטית, שנינו מתרגלים מדיטציית ויפאסנה), כך שיש בהחלט רעיונות בספר שנפלו אצלי על אוזניים ידידותיות וקשובות. הספר גם מציג כמה ניתוחים נהדרים ומדוייקים לדעתי (למשל על היחס למצבי תודעה בעידן המודרני (374), או על הפנמת מקור הסמכות והמשמעות (245 והלאה), ועוד).
עם זאת, מצאתי בספר המשך לכמה רעיונות שגויים לדעתי, שברובם נובעים ממגמה שהפריעה לי כבר בספר הראשון, וארצה להתייחס אליהם להלן. אני חושב שהם משרתים שדה של תפיסות נוכחיות, בעיקר בקרב בני מערב שנולדו וגדלו תחת הקפיטליזם המאוחר ונוטים לאינדיבידואליזם חריף ולעיתים לליברטניאניזם, ולכן אני חושב שההתייחסות הביקורתית אליהם היא נחוצה.
הומו-דאוס ודת המידע
ראשית אנסה לשרטט את ההתפתחויות העיקריות שצפויות לחברה האנושית על פי הספר. הררי מציג "שלושה פרויקטים" שיעמדו במרכז סדר היום של האנושות בעתיד: 1. הבסת הזיקנה והמוות; 2. גילוי המפתח לאושר; 3. שדרוג האדם לכדי אל (24).
הררי קובע ש"תהילת עולם, סיפורי גן עדן וטקסי זיכרון לאומיים הם תחליף סוג ב' למה שבני אדם באמת רוצים – לא למות." (עמ' 30). האם אכן כך? ואולי הם לא תחליף כלל, אלא ביטוי למה שבני האדם באמת רוצים, והוא לא לא למות, אלא להיות חלק ממשהו גדול יותר מהם? (וזה, אגב, כמעט ההפך מ"לא למות".)
שלושת המשימות הללו יקבלו ביטוי על ידי שני כיוונים עתידיים מרכזיים: א. הפיכת האדם לסייבורג, כלומר ליצור שמשולבים בו חלקים ואיברים סינטטיים: כימיים, אלקטרוניים, מחשביים (הררי מכנה אותו "הומו-דאוס"); ב. ויתור על האדם ומעבר אל מערכות ממוחשבות כשלב האבולוציוני הבא ("דת המידע").
ברמה החברתית והפוליטית, התפתחויות אלה כרוכות באופן מובנה עם קריסתם של ההומניזם והליברליזם. זאת מכיוון שהמערכת הכלכלית והפוליטית תמצא פחות ופחות תועלת בבני אדם, ועל כן הרעיון שיש לכל פרט ערך ייחודי יהיה פחות מקובל; לחילופין, תימצא תועלת באינדיבידואלים, אבל רק במיעוט מהם, אלו המשודרגים (340). מעבר לכך, פשוט לא יהיה הגיון בהומניזם כאשר נגיע להכרה שמחשבים מבינים אותנו הרבה יותר טוב מאיתנו (361, 403).
אני רוצה להתעכב על הטענות שבפסקה האחרונה. אל הטענה המתייחסת לתמורות בשדה החברתי והפוליטי חייבים לדעתי להתייחס מאוד ברצינות: פערים של עושר, שבעבר הביאו לאורח חיים שונה, להבדל בין מחלקת תיירים למחלקה ראשונה, יביאו כבר בעתיד הקרוב לצורת חיים שונה: להבדלים חריפים בבריאות, בתוחלת החיים, ובכישורי החיים. תוספים כימיים ואלקטרוניים יבדילו לא רק ברמת החיים הכללית בין עשירים לעניים, אלא גם ברמת האינטליגנציה שלהם, בכוח הזיכרון שלהם, ובעמידות גופם לזיקנה ולמוות. זה עלול לגרור שינוי עצום בתפיסת האדם ובערך שאנחנו נותנים לחיי אדם. הררי מבהיר את זה היטב, ולא אתעכב על העניין הזה לא מפני שהוא לא חשוב, אלא רק מפני שאין לי הרבה מה להוסיף לגביו. קראו את הספר.
על בני אדם ואלגוריתמים
כן ארצה להתייחס לטענה בדבר התפרקות ההומניזם כתוצאה מכך שמחשבים יבינו אותנו טוב מאיתנו. הטענה הזאת נשענת על ההנחה, שהררי מקדם בספר בצורה עקבית, ש"האדם […] הוא אלגוריתם" (82), או ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" (317). הררי מייחס את התובנה הזאת למדעי החיים. הוא מודה שמדובר בתיאוריה לא מוכחת, ובדרך הסתכלות שתלויה רבות בטכנולוגיה השלטת כיום (כלומר, כפי שבעבר חשבו שהאדם דומה למנוע קיטור, אחר כך לרדיו וכו'), אולם זו הנחת העבודה שלו, הוא חוזר על כך שוב ושוב לאורך הספר ומסיק מכך מסקנות שונות ומגוונות.
חישובים שנעשים בעזרת אלגוריתמים ביוכימיים מבוססי פחמן אפשר לעשות גם בעזרת אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון. אין סיבה לחשוב שיש משהו עקרוני שאלגוריתמים ביוכימיים יכולים לעשות ואילו אלגוריתמים אלקטרוניים לעולם לא יוכלו לעשות. (347)
עבור הררי כל ישות חברתית היא "דמיון" או "מיתוס" או "דת" – מילים שפירושן על פיו דבר שלא קיים באמת: "מדינות, לאומים, תאגידים ואלים קיימים רק בדמיונם המשותף של בני האדם" (194). כותב הררי. ולכן הן אינן מה ש"באמת קיים" (שם). כדי להבחין בין "מציאות ודמיון" מציע הררי את "מבחן הסבל": "אם אתם רוצים לדעת אם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם: 'האם הוא יכול לסבול?'" (שם). על פי הררי אלים ותאגידים לא יכולים לסבול, ולכן הם אינם אמיתיים. בני אדם ובעלי חיים כן יכולים לסבול, ולכן הם אמיתיים. האם הבניין שאני גר בו יכול לסבול? נדמה לי שלא, אבל נדמה לי שהוא לא אמיתי פחות ממני. האם וירוס האבולה, האמבה או זבוב הבשר יכולים לסבול? גם כאן נדמה לי שלא, אבל אני לא חושב שהם לא אמיתיים. אבל הבעיה עם ה"מבחן" של הררי גדולה יותר: למה סבל, שהררי מודה שאינו אלא אלגוריתם, הוא מדד לתקפות קיומו של משהו? למה לא מסה? או גודל? או יצירתיות? או אהבה? או תקשורת? מה עושה את הסבל מדד למשהו? התשובה היא שוב הנחת המוצא של הררי: המציאות מורכבת מיחידות של סבל. אלה מהווים עבורנו את המדד למוסר, ואת המדד לקיום.
כלומר, מחשבים יכולים לחקות את פעולת האדם, ואף לעלות עליה. אלגוריתם הוא אלגוריתם, ולא משנה אם מה שמניע אותו הוא פחמן או סיליקון. משום כך
החידושים הטכנולוגיים של המאה ה-21 עשויים לאפשר לאלגוריתמים חיצוניים להבין אותי טוב יותר מאשר אני מבין את עצמי, וכשזה יקרה, האמונה באינדיבידואליזם תקרוס. […] האדם יפסיק לראות את עצמו כאינדיבידואל המנהל את חייו באופן אוטונומי, ויתרגל לראות את עצמו כאוסף של אלגוריתמים פנימיים, המנוטר על ידי אלגוריתמים חיצוניים. (352)
אדם החווה את עצמו בתיווכם הבלתי פוסק של מכשירים כאלה, מתרגל לראות את עצמו כאוסף של מערכות ולא כאינדיבידואל, ולקבל החלטות על ידי שקלול דרישותיהן של המערכות השונות המרכיבות אותו. (354)
כדי שהליברליזם יקרוס ויפנה את מקומו למשהו חדש, המערכת לא צריכה להכיר אותי בצורה מושלמת, אלא רק להכיר אותי טוב יותר ממה שאני מכיר את עצמי. (361)
על פי הררי ברגע שמחשבים יהיו מסוגלים להכיר אותנו טוב יותר מאשר אנחנו מכירים את עצמנו, ולבחור עבורנו בחירות טובות יותר מאשר אנחנו היינו בוחרים, "האמונה באינדיבידואליזם תקרוס" ו"הליברליזם יקרוס". על כך יש לשאול: האם שימוש באלגוריתמים חיצוניים אכן יבטל את תחושת האוטונומיה האינדיבידואלית שלנו?
להיות אדם בתקופה המודרנית פירושו להיות אינדיבידואל שתופס את עצמו כייחודי ואוטונומי, ואף מתגאה בייחודיות ובאוטונומיה שלו ומתעקש על הייחודיות והאוטונומיה שלו. אנחנו לא רק פתיתי שלג מיוחדים ונבדלים, אלא אנחנו מרגישים חובה מוסרית להיות פתיתי שלג מיוחדים ונבדלים.
אם מדברים על עלייתו של האינדיבידואל בתקופה המודרנית, ממילא צריך לשאול מה היה לפני כן, וכיצד הוא עלה. הנושא הזה כמובן ארוך ומורכב וממלא ספרים רבים. אני רוצה להציע, בעקבות הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור, שאת שורשי התמורה העמוקה שהביאה לעלייתו של האינדיבידואל המודרני צריך לחפש בעמדה של האדם כלפי האמת והטוב, כלומר בהשקפות המוסריות שלו ובמקורות המוסריים שלו.
בואו נחשוב יחד: לפני הרפורמציה הכנסייה וכתבי הקודש בהחלט הגבילו את האוטונומיה של הפרט: הכנסייה הכתיבה לנו כיצד לחשוב ואף על מה לחשוב. המהפכה הפרוטסטנטית מסמנת את נקודת העיבור של הסובייקט המודרני, שבהמשך לה, אחרי הריון לא פשוט, הגענו עד הלום. אולם למה לא בעצם לא התפתחנו כאינדיבידואלים קודם לכן?
טענתי היא שהאדם הפרה-מודרני לא תפס את עצמו כפרט אוטונומי לא מפני שהכנסייה מנעה ממנו מידעעל עצמו או על העולם, ושהרפורמציה הובילה להתפתחות הסובייקט המודרני לא מפני שלותר וקלווין סיפקו לפרט מידע על עצמו ועל העולם. תרגום הברית החדשה על ידי לותר לא הנגישה לאנשים מידע. המהפכה שהיא הביאה היתה לאפשר לאדם לפרש מה אלוהים רוצה ממנו ואיך לעבוד אותו כראוי. במילים אחרות, האדם נטבע לבדוק בעצמו מהו הטוב ואיך להתקרב אליו. זה מה שהחל את התהליך שבסופו האדם הפך לפרט מודרני. לא מידע, אלא אתיקה. לא האפשרות לדעת יותר על החיים, אלא האפשרות לנסח לעצמנו את משמעות החיים. דרך אחרת לומר את זה היא שבידי הפרט הופקדה האחריות על הקשר שלו עם האמת ועם הטוב.
ברגע שתיווצר מערכת שזוכרת על צעד שצעדתי, כל נשימה שנשמתי, וכל פעימת לב שהחסרתי – היא תוכל לעשות בחירות הרבה יותר נכונות עבורי גם בקלפי, גם בסופרמרקט וגם בשוק הנישואין. (360)
מה פירוש "נכונות" כאן? האם אותה מערכת תוכל לומר לי מה המשקל המוסרי של המשך שליטת ישראל בשטחים? של קניית בשר בסופר? של מוסד הנישואין?
האלגוריתמים החיצוניים שהררי מדבר עליהם יתנו לנו מידע, לא משמעות ולא ערכים. ודאי שלא זהות. מידע בלבד אינו משנה את האוטונומיה שלנו. האוטונומיה שלנו מתפתחת או דועכת על פי היכולת שלנו להפוך מידע לקואורדינאטות במפה המוסרית שלנו. ואת זה אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון לא יתנו לנו. במילים אחרות, כדי להוכיח שהסובייקט ההומניסטי יחדל מלהתקיים, צריך להוכיח לא שיהיו לנו מקורות חדשים למידע, אלא שהיו לנו מקורות חדשים למוסר ולמשמעות. אם מחשבים לא רק ידעו יותר עלינו, אלא יחליפו אותנו בתור מקור מוסרי – אז ההומניזם אכן יקרוס.
תועלתנות ומשמעות
אבל רגע. ייתכן שהררי לא מבחין שלמחשב אין ראייה נורמטיבית מפני שהוא סבור שגם מוסר אפשר לכמת – ליחידות של הנאה וסבל. קריאה בספר עשויה בהחלט להוביל למסקנה שכך הוא חושב. תורתו המוסרית של הררי – או לפחות זו שעליה הוא מבסס את הערכותיו בספר – פשוטה למדי:
מעבר לעונג וכאב אין בעולם שום טוב ורע. כל מי שטוען אחרת, ומנסה לגזור את הטוב והרע מדברים אחרים – למשל מאלוהים, או מטובתה של המדינה – פשוט מרמה אתכם, ואולי גם את עצמו. (עמ' 36).
הררי מייחס את התובנה הזאת לג'רמי בנת'אם, אבי הגישה המוסרית התועלתנית, וכן (באופן שגוי) לג'ון סטיוארט מיל (ממשיכו של בנת'ם בעניין הזה) ולאפיקורוס. הוא טוען שכיום העמדה שמבססת את האושר והסבל על תחושות גופניות הפכה ל"מקובלת במדע", ולכן, למשל, "כעס הוא פשוט תחושה של בערה".
בקשר לרדיפה אחרי עונג/אושר, הררי מתייחס, בקצרה, לאפשרות אחרת: אם יוכל האדם "להפסיק להשתוקק לתחושות נעימות"(41) הוא יפסיק לרדוף אחריהן. ואז מה? הררי לא מגלה. הסיבה שהוא לא מגלה אינה רק מפני שהוא לא רוצה לחשוף את אהדתו לבודהיזם. הסיבה היא שגילוי התוצאה של חוסר ההשתוקקות יאלץ אותו לדבר על אושר שאינו עונג. יותר מזה: במשפטים הקצרים שהוא מקדיש לאפשרות הזאת חושף הררי שאושר כזה יהיה תלוי במשמעות שייתן האדם לעונג: "מה הטעם לרדוף ללא הרף אחרי משהו כל כך ארעי וחסר משמעות?"(41). לא ברור אם הוא שם לב שכל דיבור על משמעות הוא כמובן תלוי תרבות. מה שמשמעותי בתרבות אחת חסר משמעות עבור אחרת. מסתבר שבסופו של חשבון גם הררי לא יכול להתחמק מלהבדיל בין אושר לעונג, ומלקחת ברצינות לפחות מסגרת תרבותית אחת, לפחות פרשנות אחת למשמעות החיים (במקרה שלו, בודהיזם).
אם הבנתי נכון את עמדתו של הררי, הרי שיש איתה כמה בעיות. ראשית, יש את הבעיה השגרתית בגישתו של הררי, שהיא הרדוקציוניזם החריף שסיסמתו "אינו אלא". כלומר, השאלה היא האם מפני שכאשר אנחנו כועסים אנחנומרגישים משהו אפשר לומר שכעס אינו אלאתחושה? לכעס יש מרכיבים קוגניטיבים עשירים, וכפי שלא נאמר שדאגה אינה אלא תחושה (או אפילו שישיבה אינה אלא תחושה), כך ראוי להתייחס לכעס בצורה מתוחכמת יותר. כפי שנראה גם להלן, הררי נוהג להתעלם מכל אפשרות שבה שלם גדול מסכום חלקיו, כלומר שיש בתופעה יותר מאשר תרכובת של יסודותיה, ובאופן ספציפי אוהב לרדד את מושאי הכתיבה שלו לרמה הביו-כימית. כתבתי על הכשל שבזה בעבר, וראו להלן עוד.
בעיה נוספת בניתוח הזה של הררי היא שהוא לא מבחין בין סוגים שונים של אושר. כבר היוונים ידעו שלא כל הנאה או עונג (hêdonê) ראויים לשם אושר (eudaimonia). הטעות של הררי בניתוח עמדתו של אפיקורס, למשל, נובעת מחוסר ההבחנה שלו בכך. אפיקורוס גרס שיש לשאוף למצב של אטרקסיה (ataraxia), שהוא מצב תודעתי מאוד מיוחד. בניגוד לתדמית הנהנתנית שנוצרה לאפיקורוס (באדיבותו של המונותאיזם המערבי), הלה כלל לא הטיף להנאות חסרות רסן, אלא לכלכלת אושר ממושמעת למדי. הוא, ורבים אחריו, ידעו שכל הקבלה בין האושר שבשיחה טובה עם חבר, בלימוד או ביצירה, לעונג שמתקבל מהערצת ההמונים או מאכילת עוגה היא בדיחה פשטנית. אפילו מי שחושב שאושר אינו אלא הרגשה מסויימת צריך להיות מסוגל להבדיל בין הרגשת נעימה בבלוטות הטעם לבין הרחבת הדעת שבקריאת רומן מעמיק או בהאזנה לכנר וירטואוז מבצע ביצוע מושלם של יצירה (ואטרקסיה היא הרי אפילו מעבר לכל אלה). ג'ון סטיוארט מיל, אגב, מסכים לכך (בניקוי האטרקסיה), ולכן גם הוא חורג מדבריו של הררי.
הבעיה הזאת הופכת למכרעת כאשר אנחנו מבינים שבניגוד לסוגים הפשוטים ביותר של עונג, האושר שלנו אינו עומד בפני עצמו אלא מתעורר בנו בהתאם לערכים שנמצאים בבסיס תפיסת העולם שלנו. נוצרי אוונגליסטי אדוק אולי יתענג ממין הומוסקסואלי אבל ייסר את עצמו שבועות אחר כך מפני שיסבור שהוא חטא; טבעוני יכול להנות מעוגת גבינה אבל להיות מאוד לא מאושר שטעם ממנה; ישראלים שונים יהנו או יסבלו ממעבר מהיר במחסום שבו, ממש לידם, נתינים פלסטינים מעוקבים, וזאת בהתאם להשקפתם המוסרית, וכך הלאה. הררי מרדד את האושר לכדי הרגשה פיזית, ועל כן אינו מעריך את המורכבות התרבותית שמבנה אותו.
עבור הררי כל מבנה תרבותי הוא ממילא "דת" או "דמיון". תפיסה כזאת של תרבות מעקרת מראש כל שאיפה לאושר שהוא יותר מעונג, שהרי היא מתייחסות לאדם כיצור שהמימד הביולוגי בו הוא האמיתי ביותר. במצב כזה אי אפשר עקרונית לדבר על "גילוי המפתח לאושר", שכן אין אושר אלא רק עונג. במילים אחרות, נהיה חייבים לקבל שפיתוח מכונה שמזריקה לתוכנו כמויות מדודות של קוקאין בכל שעה היא "המפתח לאושר" (וראו ניסוי המחשבה בנושא של הפילוסוף רוברט נוזיק).
מותר האדם אין?
נסכם עד כאן:
אם הררי טוען שאלגוריתמים אלקטרוניים מבוססי סיליקון יגרמו לכך ש"האמונה באינדיבידואליזם תקרוס" על ידי כך שיספקו לאדם מידע טוב יותר על עצמו מאשר הוא עצמו מסוגל לספק, הרי שאני חולק עליו בכך שלא מידע, אלא מוסר ומשמעות נדרשים על ידי אותם מחשבים לתת לנו כדי שהסובייקט המודרני יתבטל.
אם הררי טוען שאותם אלגוריתמים אלקטרוניים מבוססי סיליקון בהחלט יספקו לאדם מוסר ומשמעות על ידי כך שיבהירו לו מה ראוי לעשות מבחינת המוסר התועלתני (מירב האושר למירב היצורים), הרי שהוא מתעלם מכך שהמוסר התועלתני לא יודע להתמודד עם סוגים שונים של אושר, שכן אלה תלויים תמיד במשמעות תרבותית, ומזו אי אפשר להתחמק (כפי שהררי מדגים בעצמו בהתייחסותו לבודהיזם).
כעת אבקש להתייחס לגישה המרכזית שהררי מקדם. כפי שכתבתי מעט לעיל, הררי נהנה להסביר איך כל מני תופעות שחשבנו שאנחנו מכירים (האדם, המדינה המודרנית, המדע, הדת) הן בעצם פשוטות בהרבה ממה שתיארנו לעצמנו, ובדרך כלל עומדות על עקרון יחיד. על פי רוב המהלך הוא: X מורכב מקבוצה של Y, ולכן X הוא בסך הכל כמה Y. לדעתי המסקנה הרדוקציוניסטית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות.
הבה נתבונן שוב בתפיסת האדם שמציג הררי. מי שיקרא בספר יתקל בלא מעט דברי אפולוגטיקה על חייהם של בעלי חיים, על כמה שהם מורכבים ורגישים ותבוניים (68-130). ואכן, נדמה שבאותה מידה שהררי מנסה להראות שבעלי חיים הם יצורים מורכבים המסוגלים להציג עולם רגשי מפותח, כך הוא מבקש להראות שהאדם אינו אלא מכונה משוכללת שחיה את חייה על אוטומט. הן התמונה הראשונה והן השניה אינן עומדות בפני הביקורת הפשוטה ביותר: בעלי חיים, לפחות חלקם הגדול (מחרקים, דרך זוחלים ועד דגים), אינם בעלי רגשות (לפחות במובן שאנחנו מייחסים למונח), ואלו שיש להם רגשות אינם בעלי מודעות עצמית ויכולת חשיבה, דבר שמרדד באופן בלתי נמנע את רגשותיהם לכדי ישויות בסיסיות ופשוטות למדי.
כדי להראות שהאדם אינו חכם יותר(!) מבעלי חיים הררי מצמצם את 'מותר האדם' ליכולתו לבנות קהילות, ומתעלם מכך שיכולתו לבנות קהילות תלויה בכך שהוא מראש חכם יותר (הוא יודע ליצור שפה, לספר סיפורים, לדמיין, להשתמש בכלים, לקוות, לזכור היסטוריה, ליצור טכנולוגיה, לגלות סולידריות וכו' וכו' וכו'). אחר כך הוא מפריד אדם יחיד מהכלל וטוען ש
האדם הבודד אינו מיומן וחכם לאין שיעור מהשימפנזה הבודד (129)
הסקירה של הררי על התפתחות הדתות לוקה בחוסר דיוקים. אני מתאר לעצמי שאי אפשר להימנע מכמה מאלה כאשר כותבים היסטוריה של הדת בשני עמודים. בכל זאת,לצייר מצג בו לבני דתות אנימיסטיות היה יחס חיובי לבעלי חיים ולבני דתות פוליתיאיסטיות ומונותיאיסטיות לא, זו פשוט טעות. לא רק שאנימיסטים הרגו ואכלו מה שרצו, אלא שהמסורות המונותיאיסטיות שמו סייגים שונים ביחס לבעלי חיים. כך למשל כלל מצוות צער בעלי חיים, ביניהן שילוח הקן, לא תחסום שור בדישו, ואיבר מן החי ביהדות, שברור שבאו על רקע מנהגים של אכזריות רבה כלפי בע"ח, שהן באו לשים להן סוף. האם ייתכן שדווקא המקום המיוחס שהמונותיאיזם נתן לאדם חייב אותו גם להטיל עליו מגבלות מוסריות ביחסו לבעלי חיים, מגבלות שהאנימיזם או סוגי הפוליתיאיזם לא הטילו?
אם כוונתו היא לאדם הבודד בשם יובל נח הררי, הרי שהוא ודאי לא חושב שיכולתו לכתוב את הספר "ההיסטוריה של המחר" אינה הישג לאין שיעור גדול יותר מזה של כל שימפנזה אי פעם. למעשה, אפילו אם כוונתו היא לאדם הבודד ששמו אופיר אקוניס אני די בטוח שאותו אדם הוא חכם לאין שיעור מכל שימפנזה אי פעם. כמובן, אם כוונתו של הררי לאדם בודד שלא גדל בחברה אנושית, למעין נער-פרא שנזנח בג'ונגל, הרי שיצור כזה אינו ממש אדם, וממילא אכן דומה יותר לשימפנזה (וראו עוד על כך להלן). כך או כך, להסיק מאדם בודד משהו לגבי האנושות יהיה דומה להפקת לקחים לגבי תכונות המים מהתנהגות מולקולה בודדת של H2O. כל כימאי יאמר לך שהעניין מופרך.
אילו הצבנו אדם בודד על אי פראי, ולצדו שימפנזה, סוס, כלב וחולדה, לא בטוח שהאדם היה מתגלה כחכם הרבה יותר ממתחריו. (128)
אשכרה? לא בטוח? יכול באמת להיות שהחולדה או השימפנזה היתה מתגלה כחכמה יותר? אולי אפשר לפחות להסכים לכך שאם יש סיכוי כלשהו שהאדם, השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה אי פעם יעזבו את האי זה לא מפני שהסוס בנה רפסודה? או מפני שהכלב הצליח לאותת לקבוצת כלבים שהפליגו בכיף שלהם על יאכטה בקרבת האי?
כאמור, המסקנות המוזרות האלה הן תוצאה של ההנחה שמניח הררי:
זהו, אם כן, מותר האדם מן הבהמה: היכולת לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה. (129)
אבל יכולתו לשתף פעולה וכו' נגזרת מכך שהאדם, אוטומט או לא, הוא ודאי יצור מורכב הרבה יותר מכל בעל חיים אחר. היא נגזרת מכך שלאדם יש לא רק מודעות עצמית, אלא יכולת לבנות משפטים, לכונן מדינות ולהלחין סימפוניות. ומעל ומעבר לכל זה, האדם יכול לגלות אחריות מוסרית, עניין חשוב מאוד עבור על מערכת חברתית, ודבר שלבד מדוגמאות נדירות וחלשות אין למצוא בממלכת החי. האדם יכול לדאוג ליצורים שנמצאים אלפי קילומטרים ממנו, לגלות אמפתיה ואחריות כלפי יצורים שאינם בני מינו, ולהגביל את עצמו, מתוך בחירה מודעת, ואף במחיר אבדן הנאה אישית, מלנצל יצורים אחרים. בעלי חיים אינם מסוגלים לכל אלה. ומעבר לכל זה, מבחינה עמוקה ועקרונית האדם רוצה להיות טוב. הוא רואה את עצמו כאחראי מבחינה מוסרית ומעוניין אף לשפר את התנהגותו. הוא רוצה להיות טוב. לא נמצא את זה אצל בעלי חיים.
לחילופין, אם כל מה שמבדיל בני אדם מבעלי חיים הוא יכולתם של הראשונים לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה, מדוע אנחנו דורשים מהם שיתנהגו בצורה שאינה חייתית? בעוד שלמראה אריה טורף אנטילופה איש מאיתנו לא יביע אכזבה, אנחנו נתאכזב למראה אדם הורג ללא סיבה אדם אחר, או סוס, או אפילו ציפור. הסיבה היחידה לכך היא שמאדם אנחנו מצפים להתנהגות מוסרית, ומבעל-חיים אנחנו מצפים להתנגות חייתית. וזאת לא משום שהאדם "יודע לשתף פעולה", אלא משום שיש לו מצפון ויכולת בחירה. ולבעל חיים אין.
מהמסקנה המוזרה שיתרונו היחיד של האדם הוא יכולתו לשתף פעולה (ושוב, כאילו שאפילו היכולת הזאת לא באה משום שהוא חכם יותר, יודע לדבר, ויודע להגביל את עצמו מבחינה מוסרית) גוזר הררי מסקנות מרחיקות לכת:
זה מעמיד בסימן שאלה את קדושתו של האדם […] לא ברור מדוע זה מצדיק מתן קדושה יתרה לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. (136)
אני לא יודע מה באשר לקדושה, אבל אפשר בהחלט להבין כיצד זה קשור להענקת זכויות לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. הנחת המוצא של שיח זכויות האדם הוא שהן מוענקות ליצורים שיש להם עולם פנימי עשיר, כזה שיש בו מימדים של זהות וייחודיות ומודעות עצמית ותקוות לעתיד ויכולת בחירהבין טוב ורע – וכן, גם יכולת לשתף פעולה עם פרטים אחרים. את אלה יש רק לאדם. אין כאן שום דבר מסתורי, גם לא שום דבר "קדוש". זה עניין של היגיון פשוט: זכויות מוענקות ליצור שמסוגל להבין מה הן ולכבד את זכויותיו של זולתו. האדם מסוגל לאלה. השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה – לא. אנחנו דורשים מהאדם שיכבד את זכויותיהם של האנשים והנשים סביבו, גם אם הוא נתקף תשוקה עצומה לכפות עליהם יחסי מין או להרוג אותם. אנחנו לא דורשים מהבבון שיכבד את זכויות הקופים והקופות שעליהם הוא מעוניין לכפות יחסי מין או מיתה, ולא מתאכזבים כשזכר אלפא בג'ונגל הורג את יריביו וכופה יחסי מין על בנות זוגו.
התהוות
אם לסכם שוב, הררי יוצא מנקודת הנחה שהאדם הוא אלגוריתם ואינו אלא אלגוריתם. מתוך נקודת מוצא כזאת הוא לא יכול אלא להגיע למסקנה שכאשר נבנה אלגוריתמים מתוחכמים יותר האדם יאבד מערכו. הוא מבטל את המימד המוסרי של החיים האנושיים, או מרדד אותו לכדי מוסר תועלתני חד-מימדי, ומשום כך לא מזהה את התפקיד המכריע שיש למוסר בעיצוב הסובייקט האנושי.
אני רוצה כעת שוב לחזור ולתקוף את הגישה הרדוקציוניסטית של הררי (X מורכב מקבוצה של Y, ולכן X הוא בסך הכל כמה Y). יש למהלך הזה, בו אנו מפרקים משהו כדי לגלות את "האמת" עליו או "המהות" שלו, קסם אינטלקטואלי לא מבוטל. השיטה הזאת היא אחותה התאומה של החזרה בזמן על מנת לגלות את "המקור" או "השורש" של דבר מה, וכך לכאורה גם להבין אותו לאשורו. צריך להודות שמהלכים אנליטיים כאלה אכן יעילים פעמים רבות, ומצליחים לספק לנו הסברים מעניינים ומאירי עיניים על מושאיהם.
הבעיה עם שתי התפיסות האלה מתחילה כשחושבים שהן מספרות את כל הסיפור כולו, שאין מעבר לחלקים או למקור משהו נוסף בתופעה לפנינו. אז הן הופכות מכלים אנליטיים מצויינים למכשולים קוגניטיבים שנותנים לנו תשובה חלקית ומסתירים מאיתנו את התמונה השלמה. ואכן, השלמות כאן היא הסיפור: השלם שגדול מסכום חלקיו.
אחד הדרכים בהן ניתן להתייחס לרעיון שעל פיו השלם הגדול מסכום חלקיו הוא לדבר על תהליך שלemergence, שמוביל אל emergent properties. הכוונה היא לתכונות, מאפיינים וכישורים שלא ניתן לחזות על ידי התבוננות בחלקי השלם בלבד, או במילים אחרות הופעתן של תכונות ומבנים חדשים במערכות מורכבות, שלא ניתן למצוא בחלקיהן. מעולם לא חקרתי את הנושא הזה ואני לא בקיא בו, אבל ארצה להביא כמה דוגמאות פשוטות שלדעתי קשה להתווכח איתן.
אמרג'נס ("התהוות"? "התקבלות"?) ברמה הפשוטה ביותר אפשר למצוא למשל במולקולת מים. לזו יש תכונות שאין לאטום של חמצן ושני אטומים של מימן. החיבור יוצר משהו חדש. ברמה הבאה, למצבור של מולקולות מים יש תכונות שמתגלות רק כשהן יחד, ולא נחשפות כשכל מולקולה נבחנת לחוד. תכונות כמו עלייה בנפח מתחת לטמפרטורת האפס, או נימיוּת. אפשר לטעון שמדובר בלא יותר מאשר ביטוי מורכב של תכונות שנמצאות כבר ברמת הפרט, ואני חושב שבמקרים מסויימים זו אינה טעות. מה שחשוב להבין כאן הוא שבפרטיותם הפרטים אינם מפגינים את התכונות האלה, ויהיו שיטענו שגם אי אפשר לדעת שהם יפגינו אותן יחד.
Schistocerca gregaria, למעלה כחגב, למטה כארבה
סוג אחר של אמרג'נס אפשר למצוא אצל הארבה. הארבה הוא כידוע סוג של חגב, ויש מינים שונים של ארבה. בעוד שהחגב נע ביחידות, אוכל מנות קצובות, ובאופן כללי לא מזיק לאיש, הארבה הוא יצור אלים המגיע בלהקות, מסתער על כל בדל עשב או ציץ עלה ומחסל שדות שלמים ברעבתנות שאינה יודעת שובע. הנקודה היכולה ללמד אותנו דבר מה נוגעת לכך שלשני היצורים הללו מטען גנטי זהה בדיוק. כלומר מבחינה גנטית זו אותה חיה. אלא שתנאים סביבתיים מסויימים (שרב, בצורת, פגישת חגבים רבים אחרים) משנים את התנהגותו של האורגניזם, וגורמים לו להפוך לישות בעל מאפיינים שונים לחלוטין. למעשה, הסוג הנפוץ ביותר של ארבה, ארבה המדבר (Schistocercagregaria), אפילו משנה את צורתו כשהוא הופך מחגב לארבה. ושוב: המטען הגנטי נשאר זהה לחלוטין. דהיינו אך ורק תנאים סביבתיים, ברמת המאקרו, הם ששינו את אותו יצור. למעשה, לו היינו מתבוננים רק בגנים של Schistocerca gregariaלא היינו יכולים לומר אם השלם, הגדול מסכום חלקיו, הוא חגב חביב או ארבה מפלצתי.
ומה שנכון לארבה נכון שבעתיים לאדם. לא רק מטען גנטי, אלא גם נטיות מולדות מהווים רק חומרי גלם שאיתן תנאים סביבתיים שונים ואינספור משתנים שרירותיים בונים חברות ותרבויות שונות. מצד אחד, אני לא חושב שמגוון התרבויות האנושיות האפשריות גדול באופן אינסופי, ולכן אני לא מסכים עם הררי כאילו כל מוסד תרבותי או חברתי אינו אלא "דמיון", כלומר תלוי רק בהסכמתם של קבוצת בני אדם. לא סתם מתפתחות צורות חברתיות ותרבותיות מסויימות, ובוודאי שהמוסר האנושי אינו סתם מומצא או מדומיין, אלא מתפתח בהתאם לטבע האדם (כן כן), סביבתו, תנאי חייו והצורה החברתית הרווחת (שבט, עיר, מדינת לאום וכו').
מצד שני, ברור שכל דיבור על "אדם" כאילו ייתכן שייצור כזה גדל ללא בני אדם סביבו (בג'ונגל וכו') הוא שוב רדוקציה שלו לרמת הגנים, כאילו אם יש ליצור גנים של אדם הוא אדם. אלא שאינטראקציה עם בני אדם אחרים מיד משנה את המוח של אותו יצור, בוודאי בשנותיו הראשונות, כשהמוח גמיש. כל מוח, גם של בעל חיים, יכול ללמוד, בוודאי שמוח אנושי שלמד משהו (למשל, לדבר) שונה מוח אנושי שלא למד זאת. וזה לא נגמר ברמת אגירת האינפורמציה בלבד: אנחנו יודעים היום שמוח שלנו משתנה פיזית תוך כדי חיינו, ובהתאם למה שאנחנו לומדים. כלומר על אף המטען הגנטי המשותף, כאשר אנחנו מדברים על יצור אנושי שלמד לדבר ויצור אנושי שלא, אנחנו מדברים יצורים בעלי מוח שונה.
והעניין כמובן מזין את עצמו: יצור שיודע לדבר יודע לסמל, ויצור שיודע להשתמש בסמלים יוצר עולם שלם, מקביל, עשיר ומורכב. עולם כזה ממילא מביא לחוויות חדשות, עשירות ומורכבות כשלעצמן (למשל, תקוות, זכרונות, ציפיות ואכזבות, פחד מפני המוות, תחושת ניכור, תחושת אבסורד, אמונה בטוב של ההוויה, רצון ליצור אמנות, שמחה לאיד, אופוריה, תחושת אותנטיות, דיכאון, הערכה אסתטית, וכו' וכו' וכו'), שלעולם לא יהיו ליצור שלא מסוגל לדבר. כל אלה מפתחות עוד את המוח, בעיקר בהתאם לאופן שהוא מפעיל אותן ומטפח אותן. האדם על כן הוא יצור מופלא, ומתוחכם באופן אקספוננטלי יותר מהשימפנזה.
אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליה של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דבר לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון "אשלייה" ו"אמת". למעשה, הם כלל לא מסוגלים להבין מהו "מצב תודעתי" (כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי כמה פעמים להסביר מהו מצב תודעתי לכיתה של בני 14, וזה התגלה כאתגר רציני). אלו הבדלים עצומים, מהותיים, בין התודעה האנושית לתודעת בעלי החיים.
"… הוא גם כוח השולט באדם"
למרות הבעיות הקשות המנויות לעיל, הספר של הררי בהחלט חשוב. כאמור לעיל, יש בו תובנות טובות ואף מבריקות לדעתי, ובעיקר הוא מצליח לזהות את התהוותם של אתוסים חדשים בתרבות המערבית בזמננו. כך למשל, הדיון שלו במה שהוא מכנה "דת המידע" (פרק 11) מצליח לתפוס כיוון תרבותי שהופך פופולרי מאוד בזמננו, והוא הערצת המידע והציווי "לשחרר" מידע. כיוון זה נושא אתגר אמיתי לתפיסה הנוכחית, ההומניסטית, של האדם.
אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליו של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דרך לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון "אשלייה" ו"אמת". למעשה, הם כלל לא מסוגלים להבין מהו "מצב תודעתי" (כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי כמה פעמים להסביר מהו מצב תודעתי לכיתה של בני 14, וזה התגלה כאתגר רציני). אלו הבדלים עצומים, מהותיים, בין התודעה האנושית לתודעת בעלי החיים.
אסיים בעוד תחזית חשובה של הררי, והיא הצטמצמותו של החופש האנושי בעקבות התפתחות טכנולוגיה שתוכל לווסת את מצבי התודעה שלנו. הררי נותן כדוגמא מעין "קסדת ריכוז" שתוכל למקד את תשומת הלב שלנו:
קסדת הריכוז פועלת קצת כמו החבר חסר הסבלנות. מובן שיש מצבים – בפרט בשדה הקרב – שמחייבים קבלת החלטות נחרצות במהירות הבזק. אבל לא כל המצבים הם כאלה. אחת הסכנות בקסדת הריכוז היא, שאנו עשויים להשתמש בה לא רק במצבים שבאמת מחייבים זאת, ואז ככל שיחלוף הזמן, כך תפחת היכולת שלנו להכיל בלבול, ספקות וסתירות, כפי שפחתה היכולת שלנו להריח, לשים לב או לחלום. (381)
זו אבחנה חשובה, וחבל שהררי לא מפתח אותה הלאה, מפני שלדעתי כאן תמונה אחת הסכנות הגדולות שמביאה איתה הטכנולוגיה העתידית: לא שינוי או פירוק תפיסת האדם הנוכחית (אם כי גם זה יכול לקרות), אלא קיבועה של תפיסת אדםמסויימת. קסדת הריכוז, למשל, פשוט הופכת את האידיאל האנושי הנוכחי, את תמונת האדם שאנחנו מחזיקים בה בהווה, לבת השגה ושימור, וכך למעשה תקבע אותה ותכתיב כל קיום אנושי עתידי.
על הסכנה הזאת כבר עמד סי.אס. לואיס כבר ב-1944. על פי לואיס
אם דור אחד ישיג באמת, באמצעות השבחת הגזע וידע מדעי, את הכוח לעצב את צאצאיו כרצונו, כי אז כל בני האדם שיחיו אחריו יהיו נתונים למרותו של הכוח הזה. הם יהיו חלשים יותר, לא חזקים יותר, שכן אף שאולי ציידנו אותם במכונות מופלאות, גם קבענו מראש כיצד ישתמשו בהם. (ביטול האדם, עמ' 42)
כפי שכתבתי במאמר אחר בנושא דומה, כאשר נוכל לשלוט בצורה טכנית בתודעה שלנו ננתב את הקיום האנושי בכיוון אחד מוגדר וסופי. מתוך האפשרות לשנות את המציאות, ואף את עצמנו, כדי שיתאימו לאידיאל מסויים נימצא מנציחים את תפיסת העצמי שלנו כפי שהוא כיום, ואת התפיסה הנוכחית של מה טוב ומה רע. בדרך זו נביא להפחתת האפשרויות הפתוחות בפנינו ובפני ילדינו, נקטין את היכולת שלנו ושלהם לבחור באורחות חיים חלופיים ונקבע את התקן האחיד לכל קיום אנושי עתידי. נהיה משועבדים לכוח שגילינו.
לואיס הבין היטב ש"כל כוח חדש שמשיג האדם הוא גם כוח השולט באדם" (שם, 43). הספר של הררי משרטט היטב כמה מהכוחות האלה, וגם אם אני לא מסכים אם כל המסקנות שהוא מעלה מתוך הערכות אלה, יש בהם ערך רב, וראוי בהחלט להקדיש להן תשומת לב. כפי שכותב לואיס, "הטבע האנושי יהיה החלק האחרון בטבע שייכנע לאדם" (שם). צריך בהחלט להתחיל לחשוב ברצינות מה תהיינה ההשלכות לכך.
נשלח ב-10/5/2015 23:06
מיימוני כתב:
אני מדלג ישר לסוף כי זה מקום שבו יש לדעתי טעות מתודולוגית. טעות של מי שעיסוקו מדע וחסר לו קצת ידע בפילוסופיה של האתיקה. למעשה, אני דן אותו לכף זכות. לא הייתי רוצה לחשוב שהטעות היסודית שאצביע עליה הוכנסה בכוונה תחילה.
...
המחבר משווה בין דוגמיות מחוקי חמורבי להצהרת החירות האמריקנית. יפה מאד, מעניין מאד. באמריקה האמינו שכל בני האדם שוים. רעיון שהגיע, אני רוצה לקחת את הקרדיט לנו, היהודים, מן התורה. "כל בני האדם נבראו בצלם האלוקים", זוכרים? אצל חמורבי יש, כפי שהוא כותב, אדם נעלה, אדם נחות ועבד. לכן יש גם תגי מחיר שונים לפגיעה בכל אדם ומצד כל אדם. זה די מכעיס מנקודת מבטנו היום.
אני לא יודע אם זה יותר מקומם או יותר משעשע. על כל פנים, זה אירוני ביותר מרמה אחת.
נשלח ב-11/5/2015 22:33
תגובת המחבר ומענה. המשך להנ"ל:
תומר שלום,
קראתי בעניין רב את הביקורת שלך על ההיסטוריה של המחר. ניכר שגם אתה קראת את הספר בעניין רב, והקדשת לו מחשבה רבה ומעמיקה.
להוציא מספר מחלוקות הנוגעות להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים, אני מקבל את הטענות המרכזיות שלך, וחושב שאנחנו רואים עין בעין. אני מסכים שמידע בפני עצמו אינו תחליף לאתיקה, ושלכן בעייתי מאוד לראות במערכת חיצונית מקור לסמכות מוסרית רק מפני שהמערכת הזאת יודעת עלי הרבה יותר ממה שאני יודע על עצמי. אני מסכים שזו טעות לעשות רדוקציה
של טוב ורע לעונג וכאב, ולרדד את האושר לדרגת הרגשה פיזית ותו לא. מעל הכל, אני מסכים שהרדוקציה של האדם לאלגוריתמים ביוכימיים היא מהלך מפוקפק מבחינה מחשבתית ומסוכן מאוד מבחינה אתית ופוליטית.
אני מציג ומסביר את הטענות הללו בספר לא מכיוון שאלו הן דעותיי האישיות, אלא מכיוון שדעות אלו נהיות יותר ויותר מקובלות במדע, בכלכלה ובחברה. אני תופס את עצמי כהיסטוריון ולא כפילוסוף. משימתי העיקרית איננה לשטוח בפני הקוראים את השקפת עולמי האישית, אלא להציג לקוראים את הרעיונות והתהליכים שמעצבים את עולמנו, גם אם הם נראים לי שגויים ובעייתיים. כך למשל, אני מסביר באריכות את הרעיון ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" לא מפני שאני מאמין שזה נכון, אלא מפני שזוהי היום האורתודוכסיה במדעי החיים, ומפני שלר,
קראתי בעניין רב את הביקורת שלך על ההיסטוריה של המחר. ניכר שגם אתה קראת את הספר בעניין רב, והקדשת לו מחשבה רבה ומעמיקה.
להוציא מספר מחלוקות הנוגעות להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים, אני מקבל את הטענות המרכזיות שלך, וחושב שאנחנו רואים עין בעין. אני מסכים שמידע בפני עצמו אינו תחליף לאתיקה, ושלכן בעייתי מאוד לראות במערכת חיצונית מקור לסמכות מוסרית רק מפני שהמערכת הזאת יודעת עלי הרבה יותר ממה שאני יודע על עצמי. אני מסכים שזו טעות לעשות רדוקציה עיון הזה יש השפעה אדירה על החברה, על הכלכלה, ועל העתיד של האנושות. גם אם הרעיון הזה שגוי, זה לא בהכרח ימנע ממנו להשתלט על העולם. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לרעיונות חסרי שחר שכבשו את העולם, ודי לחכימא ברמיזא.
יותר חשוב לי להסביר את הרעיונות המעצבים את העולם, מאשר לבקר אותם. את העבודה הזו, אני מקווה, כבר יעשו הקוראים בעצמם. אני מאמין שהצגה בהירה של הרעיונות המעצבים את עולמנו תעודד את הקוראים לחשוב עליהם בצורה ביקורתית, ובמידת הצורך גם לדחות אותם ולהתנגד להם. קשה להתנגד לרעיון או לתהליך שאנחנו לא מבינים. הרעיונות הגדולים של הכלכלה, הפוליטיקה והביולוגיה מוצגים הרבה פעמים בצורה כה מסובכת ומעורפלת, שאנשים רבים מרגישים שאין להם סיכוי להבין במה מדובר, ושעדיף לכן להשאיר את הדיונים הללו ל"מומחים". אני מנסה להסביר את הרעיונות הללו בצורה בהירה וקלה להבנה, גם אם זה מחייב אותי לפעמים לפשטנות ולרדידות, כדי שכולם יוכלו לקחת חלק בדיונים שיעצבו את עתיד החיים בכדור הארץ.
התוצאה היא שלא פעם אנשים שקוראים את הספר, חושבים שאני אישית מאמין בכל הרעיונות שמופיעים בו. זוהי מחמאה גדולה עבורי. ספרים רבים מציגים רעיונות בעייתיים כדחלילי קש, ואז מפילים את הדחלילים הללו בקול תרועה. אני מעדיף להציג רעיונות בעייתיים כאנשי פח, ולהניח לקוראים להתעמת איתם. הביקורת שלך לספר היא בדיוק התגובה שלה קיוויתי, ואשמח אם קוראים נוספים ילכו בעקבותייך.
הנקודה האחת שבה אני חושב שיש בינינו מחלוקת יותר משמעותית היא בנוגע להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים. אבל גם שם סביר להניח שהמחלוקת היא סמנטית יותר מאשר מהותית. אתה אומר שברור כשמש שהאדם חכם יותר משימפנזה, סוס או חולדה. השאלה היא כיצד מגדירים ומודדים "חוכמה". כשיש לנו הגדרה ומדד ברור, קל לעשות השוואות. למשל, אם "חוכמה" פירושה היכולת לפתור תרגילים במתמטיקה, אז מי שיודע לפתור משוואות דיפרנציאליות חכם יותר ממי שמתקשה אפילו בפעולות כפל פשוטות, וברור שבני אדם חכמים יותר משימפנזים וחולדות. הבעיות מתחילות כשאנו מנסים להשוות סוגים שונים של חוכמה, למשל חוכמה מתמטית וחוכמה רגשית. לדוגמא, מי משני הפרטים הבאים חכם יותר?
א' יודע לפתור משוואות דיפרנציאליות בקלי קלות, אך מתקשה לזהות האם בן שיחו עצוב או שמח.
ב' מתקשה בפעולות חיבור פשוטות, אך מזהה על נקלה את רגשותיהם של בני שיחו.
האם א' חכם יותר מ-ב'? זה כמובן תלוי בהגדרה שלנו לחוכמה. האם לחוכמה מתמטית יש משקל רב יותר מאשר לחוכמה רגשית? בני אדם חכמים בהרבה משימפנזים בכל הנוגע למתמטיקה, אבל זה פחות ברור בנוגע לרגשות. יש שימפנזים מסוימים אשר טובים יותר בזיהוי רגשות מאשר בני אדם מסוימים. אני מניח שהרבה נשים, ולא מעט גברים, יעידו על כך.
אם על אי מבודד חיים בני אדם וקופים, סביר שבני האדם יצליחו לעזוב את האי ביתר קלות מקופי הלמור. אבל מנגד, סביר שהקופים יצליחו לשרוד לאורך זמן תוך פגיעה קטנה יותר בעולם החי והצומח של האי. מה מהשניים נחשב לחוכמה – היכולת לעזוב, או היכולת לחיות בהרמוניה? לפי מדד אחד, בני אדם הם היצורים החכמים ביותר בעולם. לפי המדד השני, הם כנראה בין הטיפשים ביותר.
דוגמא נוספת. אם חוכמה פירושה לכתוב ספרי היסטוריה, ודאי שהאדם חכם מכל יתר בעלי החיים. אבל אם חוכמה פירושה להתמצא במרחב באמצעות חוש הריח, ודאי ששימפנזים, סוסים וגם חולדות חכמים מאיתנו בהרבה. יש לציין ש"מפת הריח" שחולדות יוצרות כדי להתמצא בעולם היא בדרך כלל אובייקטיבית ואמינה הרבה יותר מהבדיונות והמיתוסים שמאכלסים את ספרי ההיסטוריה שכותבים בני האדם. אנחנו בכל זאת עושים ניסויים על חולדות ולא הן עלינו, כי המיתוסים בהם אנו מאמינים הופכים אותנו לחזקים בהרבה מהחולדות.
בני אדם, מטבע הדברים, נוטים להגדיר חוכמה על פי מה שהם יודעים לעשות טוב יותר, ולזלזל ביכולות שאין להם. אני לא חושב שיש הגדרה אובייקטיבית לחוכמה. לכן העדפתי להניח את שאלת החוכמה בצד, ובמקום זה להתמקד בשאלת הכוח.
קרי, להניח בצד את השאלה המעורפלת "מה הופך את בני האדם לחכמים יותר מבעלי חיים אחרים?" ולהתמקד בשאלה הבהירה "מה הופך את בני האדם לחזקים יותר מבעלי חיים אחרים?". בעוד שאין לנו הגדרה חד-משמעית ואובייקטיבית לחוכמה, כשזה מגיע לכוח, אין שמץ של ספק שהאדם חזק מהשימפנזים או החולדות. האדם מכפיף את השימפנזים לרצונו, בעוד שהשימפנזים מתקשים להכפיף אותנו לרצונם. אנחנו מחזיקים אותם בכלובים, ולא הם אותנו. אי לכך הספר מתרכז בלהסביר מה הופך את האדם לחזק יותר, ואם יש אנשים שירצו לקרוא למקור הכוח שלנו – יהא אשר יהא – בשם "חוכמה", זה מקובל עלי.
בברכה, יובל
תגובה:
אז ככה. אני חושב שהררי מיתמם פעמיים.
לגבי אמרתו שהדעות שהוא מביא אינן שלו, הרי שאפשר בכל זאת לזהות לאן הוא נוטה, או לפחות כך נדמה לי. למשל, כשהוא משתמש במילה "דת" כדי לתאר כל אידיאולוגיה או אתוס, ברור שהוא מנסה להנמיך את אלה, כפי שכל מי שקורא לקבוצה דתית מסויימת "כת" עושה כן. למילים יש את המטען הערכי שלהן, שכולנו מרגישים בו. ויש עוד דוגמאות רבות. למשל, די ברור שהוא לא מוצא בהומניזם ערך רב. הוא לא רק מספר מה מדעי הטבע סבורים כיום, אלא *מקדם* בכישרון רב עמדות אלה, בלי להביע כמעט פקפוק בהן, כך שלקורא קל מאוד להשתכנע שהן נכונות.
ההתממות השניה היא לגבי בני אדם, בעלי חיים וחכמה. אין ספק שאין לנו סונאר, חוש ריח מפותח או יכולת זיהוי רגשי כמו שיש לבעלי חיים שונים. אפשר גם לומר שאנחנו לא יודעים להתפצל לשניים כמו אמבות, וזה ודאי יכולת חביבה שיכולה להועיל. אבל מעבר לכישורים שונים פה ושם, ברור שהתודעה האנושית מפותחת ומורכבת הרבה יותר מכל תודעה של בעל חיים. שפה, שימוש בכלים, שיתופי פעולה, יצירתיות, הומור, הלחנת מוזיקה וכו' וכו' וכו'. מול אלה כל כישרון של בעל חיים דומה למעין idiot savant, שאכן יש לו תחום שהוא מצטיין בו בצורה מופלאה, אבל כמעט בכל קריטריון אחר הוא נופל מהאדם הממוצע. וזה עוד לפני שדיברנו על מצפון ומוסר.
נשלח ב-11/5/2015 22:53
בכל פעם שמישהו כמו פרופ' דוקינס או ד"ר הררי - במילים אחרות, אדם שאינו חרטטן מקצועי - כותב בצורה פשוטה ובהירה על אתיקה מתוך קומונסנס עמוק, זה תמיד יציק למי שאין לו היכולת לפעול בצורה מוסרית אלא אם כן מישהו הגדיר זאת במערכת כללים סכמטית ומאד ומתאימה בדיוק לרובריקה שלה הוא מצפה.
נשלח ב-12/5/2015 17:27
גם אם הררי אינו חרטטן מקצועי (כמו דוקינס), הרי הקטעים שפרסיקו מצטט ממנו בספרו השני (הראשון, להבנתי, די נצמד לעובדות וניתוחים, ללא חירטוטים רבים) הם בהחלט חירטוט, וליתר בטחון התשובה שלו חירטוט בריבוע, האדם אינו חכם כי הוא לא שומר על הטבע (כאילו שהקוף שומר על הטבע מתוך אידיאל, או שהוא מודע לכך בכלל, בפרט שבעלי החיים לא תמיד שומרים על הטבע, האם הארבה שומר על הטבע? יותר נכון להגדיר כי החלקים שבטבע ששרדו זה משום שהמינים שמשחיתים אותן לא שרדו).
נשלח ב-24/5/2015 21:43
הכשל הגדול בפילוסופיה של יובל נח הררי
קוראים כותבים: מיכה אנקורי טוען שמחבר הספר "ההיסטוריה של המחר" מתעלם מסוגיית הקשר בין גוף לנפש
מיכה אנקורי
במאמרו על ספרו של יובל נח הררי, "ההיסטוריה של המחר" ("ספרים", 8.5), תוקף מיכה גודמן את הפילוסופיה של הררי מצד הטיעון האבולוציוני: "וכאן אנו דורכים על אחד הכשלים הגדולים, המערערים על הפילוסופיה של הררי. אשמה היא רגש אנושי ולא יונקי".
לא בטוח שכלב אינו מרגיש אשמה על מעשיו, אולם הניסיונות להבין את האדם כתולדה של תהליך אבולוציוני רציף נתקלים בקשיים שכבר דרווין עמד עליהם. למרות הישגיה הרבים מספור של תורת האבולוציה בהסברת התנהגות בעלי חיים, תרומתה של האבולוציה לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה היא אפסית. היות בעל חיים פירושו לחיות ולפעול על פי הטבע. היות אדם, לעומת זאת, פירושו להתייצב מול טבענו. המונח השכיח כל כך בקרב צעירים — "תזרום עם זה" — טומן בחובו סכנות חמורות. כפי שהראה הררי בספרו הקודם "קיצור תולדות האנושות", ההומו ספיינס הוא יצור מורכב, שהצלחתו על חשבון גזעים אחרים של מין האדם באה לו בשל רצחנותו, שהיא חלק מטבעו. איננו מוכנים לזרום עם כל מה שטבוע בנו.
אולם נראה לי שהכשל הגדול בפילוסופיה של הררי ובתחזיות האימתניות שהוא מעמיד לפנינו נובע מהתעלמותו מאחת הסוגיות הנצחיות של הפילוסופיה — סוגיית הקשר בין גוף לנפש. כאן נוקט הררי עמדה ברורה לצד המטריאליסטים, שרואים את האדם כצבר של אטומים ומולקולות שמהם בנויים נוירונים, והתנהגות האדם אינה אלא תוצר של אלוגריתם שנובע ממערך כלשהו של חלקיקים ואנרגיות. הפילוסופים המחזיקים בדעה זו מכנים את התיאוריה הנגדית "רוח הרפאים שבתוך המכונה". לטענתם, המקובלת על הררי, הכל מכונה ואין כל רוח בתוכה.
מקובל שסוגיה זו היא נצחית. היא לא הוכרעה עד ימינו וייתכן שאין אפשרות לפתור אותה. אולם אף כי לא ניתן להוכיח שיש נפש, לא קשה להוכיח שכל אדם בטוח שלו עצמו יש נפש. שלילת האפשרות שיש נפש ורוח ושחלים עליהם חוקים אחרים מחוקי החומר, מביאה לאבסורדים ולסתירות שספרו של הררי רצוף בהם. לדוגמה: "הרי לפי מדעי החיים, גם את יצירות האמנות מפיקים אלוגריתמים ביוכימיים — ולא איזו נשמה או רוח ערטילאית" (עמ' 348).
אם כך הדבר, הרי גם ספרו של הררי הוא תוצאה של אלוגריתם ביוכימי ולא של בחירה חופשית של המחבר. על כן אין להתייחס בכבוד ליצירה ולמחברה כי מחר קונסטלציה אחרת במוחו של הררי תפיק ספר עם דעות מנוגדות לקודמות. גם לא נוכל לבוא בטענה להררי על סתירות במשנתו כי אין מקום לבוא בטענות לקונסטלציות ביוכימיות שכפויות על המחבר.
אמנם הררי בדרך כלל לא נוקט עמדה מוצהרת נגד התפישה הדואליסטית המכירה בנפש וברוח, אך בצטטו את "מדעי החיים" ומדעים אחרים ניכר שהוא מזדהה עם העמדה המטריאליסטית שעליה מבוססות כל תחזיותיו האימתניות.
הררי מטיל ספק בקיומו של רצון חופשי: "הקביעה שלאנשים יש רצון חופשי נשמעה אמינה במאה ה אולם תגליות חדשות של מדעי החיים מעלות ספקות רציניים לגביה" (עמ' 316). נכון הדבר שבעולם שכולו חומר אין מקום לבחירה ולרצון חופשי אולם ברור שכמו כל אדם חושב מאמין הררי שהחלטותיו נעשות מתוך שיקול דעת וחירות. בעולם שהוא רק חומר יוכל אדם להתייצב בבית משפט ולומר: אדוני השופט, לא אני רצחתי (אין כלל משמעות ל"אני" בתחום החומר) — האטומים והמולקולות שלי הם שעשו זאת — אותן תשפוט. השופט שמאמין באחריותו של אדם על מעשיו יאמר לו מניה וביה: האטומים והמולקולות שלי מחייבים אותי לשלוח את המולקולות שלך לבית סוהר.
דומה שהררי נלכד באמונה שאין באדם אלא מכלול החומרים שמהם עשוי גופו (שאותם, אמר מי שאמר, ניתן לקנות בבית מרקחת תמורת 100 דולר). כאמור, בלתי אפשרי להוכיח קיומה של נפש אבל קל להוכיח ששום אדם אינו מזהה עצמו רק עם החומרים שמהם הוא עשוי. הררי מביא באופן חלקי רעיון שהגה אבשלום אליצור: לאדם שמאמין במטריאליזם צרוף נוכל להציע שבחדר השני שוקדים ומרכיבים אדם זהה לו עצמו ומיד תושלם המלאכה (פיזיקאים קוראים לזה טרנספורטציה). עם השלמת המלאכה נוכל לומר לו למטריאליסט שבחדר השני נמצא עותק שלו, אשר לשיטתו זה הוא עצמו, כי במקור אין שום דבר שאין בעותק. "ועכשיו עליך להסכים שנהרוג אותך כי בעצם כל מה שקרה הוא שעברת מחדר לחדר ולזה אין סיבה להתנגד". מכיוון ששום אדם לא יסכים לכך, הרי שכל אדם מאמין בסתר לבו שבו עצמו יש "איזו נשמה או רוח ערטילאית".
האני החש, הבוחר, המחליט ומחפש משמעות לחייו, אינו קיים במשנתו של הררי, אולם כאשר הוא אומר: "המחשבים יהיו כל כך הרבה יותר טובים מאיתנו בקבלת החלטות, שיהיה זה טירוף לא להקשיב להם", הרי כאן ברור להררי שיש ישות שמחליטה אם להקשיב או לא להקשיב, וברור שיישות זו אינה אלגוריתם מתמטי. בדוגמה זו וברבות אחרות מכניס הררי למשוואה לא רק את הגוף אלא גם את בעל הגוף, ובעל הגוף הוא ישות נפשית רוחנית שבכל שלב של התפתחות עתידית תוכל לומר לרובוט "עד כאן".
בביקורתו על ספרו של הררי "ההיסטוריה של המחר" טוען גודמן שאם האדם סובל מרגשי אשם על כך שהוא משעבד את בעלי החיים, הרי זה מצביע על שונותו מהם, על כך שאינו בעל חיים בעצמו אלא בעל איכות אנושית המבדילה בינו לבין בעלי החיים, והיא היוצרת אשמה שמטפחות הדתות המובילות כיום. לא צריך להרחיק לכת כדי לעמוד על כך שכל אותן מצוות ביחס לבעלי חיים בהלכה, אין בהן מעבר למניעת התעללות, כלומר מניעת המתתן. ולא רק זאת, אלא שלא תבשל "גדי בחלב אמו", אין בה משום הגנה, לא על הגדי ולא על אמו, ואין יכולת בעלי החיים לסבול היא במרכז מעייניה של ההלכה (גם אם הוא זה שלא יעבוד בשבת), אלא היהודי ביחס לאלוהיו.
חיבורו רב המכר (הראשון) של פרופ' יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות" (להלן: קת"ה), סלל לעצמו את הדרך להיות מן הספרים הנקראים ביותר במדף הספרים העברי. אפשר היה לפגוש בו בכל מקום. המזכירה הביאה לי את הספר במתנה, הקרובה ממקסיקו שיבחה ושיבחה. שוב הרגשתי שאני לא מעודכן במה שהכול מדברים עליו. ניסיתי לומר לעצמי "נעבור גם את הרב–מכר הזה, ונשתדל כבר להתעדכן ברב–מכר הבא". ואולם, הצצה ראשונה בספר זיכתה אותי בהסבר מאיר עיניים מה זה בעצם בנק, נתנה משמעות מיוחדת לחיטה, סיכמה שביום אחד טבח האפיפיור יותר נוצרים ממה שטבחו הרומאים בכל רדיפותיהם את הנוצרים והציגה ניסוחים קולעים לסוציאליזם.
הררי הצליח לעשות מה שהרבה היו רוצים לעשות. הוא הצליח ללכת מעבר למרחבים של מגדל השן, להיות מעניין. מה שהפך את ניסיון ההתעלמות שלי לבלתי אפשרי הוא שעוד אני משתהה על הראשון הגיע גם רב המכר הבא מפרי עטו, "ההיסטוריה של המחר" (להלן: הש"ה). אין יותר תירוצים. הספרים אינם זקוקים להמלצתי, ויחד עם זאת נותרתי עם הרהורים שנראה לי שיש טעם לנסות לשתף בהם את הקוראים.
הספר קת"ה הצליח כי הוא נותן לנו תמונה כללית. פולחן המומחיות גזר עלינו התמקדות והתפרטות של הידע למשבצות משבצות ואנו רוצים לדעת מה דמות הפאזל שעולה ממעשה ההרכבה. העונג כאן הוא כמו למראה נוף. ואולם, במקרה זה זהו נוף שכולל גם את הצופה בו. הודות להיסטוריה העולמית, דיסציפלינה חדשה יחסית, ניתן לקשר בין תחומים בראייה רחבה. כך אנו מקבלים תמונה שבה נקשרת השאלה מתי הפך הכלב לידידו הטוב של האדם לשאלת טיבו של הסוציאליזם ולגורל האנושות.
ההיסטוריה מאפשרת להפוך ידע רב זה למרחב מאורגן בציר הזמן. זו לא רק אינפורמציה לשם אינפורמציה. אנחנו רוצים למקם את עצמנו, רוצים לדעת היכן אנחנו מונחים בזמן. המפץ הגדול נותן לנו נקודת התייחסות אובייקטיבית והודות לה אנו מבינים היכן אנחנו בתולדות היקום, היכן אנחנו מונחים מרגע הבריאה. זה בדיוק מה שעשו דתות ומורשות. ואולם, הרבה מאיתנו רואים סיפורים אלו כחלק מנרטיב, ואנחנו לא רוצים נרטיב סובייקטיבי, לאומי ואידיאולוגי, אנחנו רוצים את הדבר האמיתי. זו הסיבה שיש בסוגה הזו גם תחרות מסוימת עם מורשות ואידיאולוגיות רווחות.
הצימאון שלנו לתמונה מדעית ראוי בעיניי להערכה. ועדיין מוקדם לטפוח לעצמנו על השכם. שכן דומה שאנחנו רוצים בתוצאות המדע בלי שילאו אותנו בחשיבה מדעית של ממש. ליתר דיוק, אנו רוצים את התחושה של מדע ולא את המדע עצמו. זה מה שנדמה לי עולה מעיון ראשוני באופי החיבורים.
אכן, הספר הראשון עוצר נשימה. היו שהעידו שלא היו מסוגלים להניח אותו מן היד עד שסיימו אותו. זה בדיוק מה שמעלה את הרעיון שבקריאה של הספר אנחנו משהים את השיפוט, לא מהססים, בוחנים אפשרויות והסתייגויות, קוראים שוב את אותה פסקה, מעמתים עם אחרת וכדומה. למען האמת, בפרקים הראשונים בתיאור הלקטים–ציידים נראה שאנו מקבלים קצת פירוט והסבר, פוגשים בתיאוריות מתחרות, ואולם ככל שהספר מגיע לנושאים אידיאולוגיים ההישג אובד. האתיאיזם הבוטה מקלקל את השורה. אדגים זאת בעיון במספר פסקאות.
אנחנו קוראים בספר שיש אלפי דתות פוליתיאיסטיות המאופיינות כך: התובנה הפוליתיאיסטית הבסיסית (אשר מבדילה את הפוליתיאיזם מהמונותיאיזם) היא שהכוח העליון של היקום הוא חסר פניות לגמרי, ולכן הוא "אינו רלוונטי לענייניהם, לדאגותיהם ולמצוקותיהם היומיומיות של בני האדם" (עמ' 217). בניגוד למה שנאמר לנו ב"אלפיים שנה של שטיפת מוח" ביסוד הפוליתיאיזם עומדת תפיסה מטפיזית האומרת שיש אל יחיד אדיש.
טיעון זה יכול להיות אמיתי או שקרי, ולא זה מוקד הדיון שלי. הנקודה היא שאנחנו לא ממש מתעניינים במקורות של קביעה זו. אנו נותנים אמון: הררי עשה לנו את העבודה. אבל אפשר שיעלו הרהורים בלבנו: היכן האל היחיד בפוליתיאיזם היווני? לזה תבוא תשובה מעניינת: "זאוס איננו כל יכול. הוא וכל האלים כפופים לכוח חזק הרבה יותר – הגורל (אנאנקה, מוירה)". כמה מאיתנו התעכבו לחשוב על כך שגורל לא בדיוק נראה כמו אל? ומה בקשר ל"מוירה"? מסתבר שהיו שלוש מוירות אחיות ולא אחת כנדרש מן התיאור של הררי, והן שלטו… בגורל. שמע מכאן שניתן לשלוט על האל?!
הספר לא מלבן זאת אלא דוהר קדימה. ואכן, מכאן, עדיין בקריאה עוצרת נשימה, מגיעים להגדרה של היהדות. מסתבר שזו דת "זניחה" שדיברה על אל פרטיקולרי והיא שייכת לאותן דתות שיצאו מן הפוליתיאיזם אך "התקשו לעכל את משמעותו האוניברסלית של המסר שלהן" (עמ' 220). להבנתי, התיאורים החדים, לא פעם המבריקים, זוכים בהתפעלותנו וספק אם בכלל הועמדו בפני חוש הביקורת. המדע כל כך כבד עלינו, שאנו רוצים לצאת ידי חובתו בלי ממש לעמוד בדרישות שלו.
קסםפסידו–מדעי
האצטלה של מדע שעליה דובר לעיל חוזרת גם בהש"ה. ספר זה נותן מקום חשוב לשאלת האושר, והוא מוסיף את הקביעה הבאה שמנחה חלק חשוב של הדיון: "מה שבימי אפיקורוס נתפש ככפירה נוראית… הפך בראשית המאה ה לעמדה מקובלת במדע. על פי מדעי החיים, האושר והסבל אינם אלא מאזנים שונים של תחושות גופניות". לטענה זו לא מצאתי מראה מקום ואני מסופק אם מישהו רציני חושב שיש הגדרה מדעית לאושר.
ועדיין יש לקח יותר מעניין. שאלתי דוקטורנטית למדעי החיים ופילוסוף של מדעי החיים אם שמעו על ההגדרה שמציג הררי, ונעניתי בשלילה. במחשבה שנייה לא הייתי צריך לשאול. בכל טענה שמובאת בשם המדע עלינו לשאול את עצמנו האם אנו מכירים ניסוי שהיה מוכיח טענה זו. ובכן, איזה ניסוי היה מאשר מסקנה כזו של הררי? מה שדמיוני מצליח להעלות הוא מישהו הבודק "מאזנים שונים של תחושות גופניות" ומצד שני שואל בעת הניסוי אם האדם שעובר מאזנים כאלה מאושר. ניסוי כזה ודומיו נראה בעיניי כמניח הנחות מפוקפקות על אושר, וליתר דיוק משנה את מושג האושר כך שיתאים עם ניסוי מקרי. נובע ממנו למשל שאדם יכול להיות מאושר יום כן ויום לא כל ימי חייו – יום עסל ויום בסל – בזמן שנראה לנו שקטגוריית האושר חלה על פרקי חיים ולא על ימים.
הנה אתה עוד מנסה להתמודד עם טענה זו ואתה מוצא עצמך ניצב מול הטענה הבאה. לשאלה בדבר משמעות החיים, מסביר הררי, "יש למדעי החיים תשובה פשוטה אך מזעזעת. משמעות החיים היא סיפור בדיוני שאנו רוקחים בכל רגע מחדש" (הש"ה עמ' 335). האמנם?! לא זו השאלה. זה מעניין!
האם החמרתי עם הקוראים, עם הספר? האם מדובר בנקודה מקרית? כדאי גם להציע תופעות כלליות. ראו את הסיכום הבא: "התובנה הבסיסית של הפוסט מודרניזם היא שהשיחים השונים מתיימרים בדרך כלל לקדם את טובת האדם, אך בפועל 'מעוניינים' אך ורק להפיץ את עצמם" (קת"ה עמ' 246).
אני משער שגם כאן אנחנו סומכים על הררי שיעשה את העבודה עבורנו, ויגדיר לנו במשפט קולע מהו בדיוק פוסט–מודרניזם. זה נראה אמיתי, זה מצטייר אמיתי, אבל הדבר האחרון העולה בדעתנו הוא לבדוק את ההתאמה בין סיכום קולע זה לסיכום הערך פוסט מודרניזם בספר מכובד. למעשה, לא עולה על דעתנו לעיין אפילו בוויקיפדיה (מומלץ, דרך אגב). אנחנו רוצים לבלוע את הספר, וממש לא מעוניינים ללמוד אותו.
זה גם מה שקורה בהגדרה של הנאציזם כסוג של הומניזם (קת"ה עמ' 235), ובאנליזה של הסוציאליזם בלי לפנות למושג העבודה ולמעמד הפועלים. אנו רוצים תמונה של הכול ומהר. אני אפילו לא בטוח שאנחנו סומכים על הררי, אנחנו רוצים שהררי ייקח אחריות על התמונה שלנו. אין לנו עניין לעמוד על הקוהרנטיות של מה שנטען, אנחנו רוצים מישהו שיסחף אותנו, ירחיב את דמיוננו, אבל שזה לא יהיה עוד נרטיב, אלא מדע.
ראו למשל את ההכרזה שהנאציזם הוא הומניזם מסוג מסוים. הכרזה זו מבוססת על מציאת צד שווה בין נאציזם והומניזם (זוכרים את הצד השווה בין גורל עיוור ואל אדיש?), עניין באדם ובערך האדם העליון או משהו מעין זה, ומכאן אנו עוברים לזיהוי ולהגדרה של הנאציזם. הנה דוגמה אחרת שהמצאתי לצורך הדגמת הכשל. פשיזם הוא אלטרואיזם שכן אין הוא מקדש את היחיד. איראן פציפיסטית שוחרת שלום, שכן בהבנתה אם כולם יהיו שיעים לא יהיו מלחמות, ולשם היא חותרת.
האלגוריתם הוא זה: מצאת אנלוגיה בין א' לב'? בדוק אם האנלוגיה מרעישה. כעת, הפוך זאת לזהות של א' עם ב' או לחשיפת המהות של א'. אנחנו הקוראים רוצים להיות מוקסמים, לראות את העניין מזווית שונה, מעניינת, לא קונבנציונלית.
מה שתומך בתיאור זה עולה מעוד הקשרים. ראו למשל כמה מושכת הכותרת הזו: "ההיסטוריה אינה מעוניינת בטובתם של בני האדם" (קת"ה עמ' 244). יופי של טענה כללית, המסכמת את מגמתה של ההיסטוריה. אלא שבמרחק כשבע שורות מן הכותרת מגלים את האמירה הבאה "אין עדות לכך שההיסטוריה מקדמת את טובתם של בני האדם, בין השאר מכיוון שאין הגדרה אובייקטיבית ל'טובה' זו". כעת, אם אמנם אין הגדרה אובייקטיבית ל"טובת האדם", לא ברור למה הכותרת של הפסקה היא שההיסטוריה לא מעוניינת בטובת האדם.
אני מניח שאי קוהרנטיות זו קלה לגילוי, אלא שאנו לא ממש רוצים בגילויה. למען האמת, ספק אם עצם האמירה שאין עדויות לכך שההיסטוריה מקדמת את טובת האדם היא בעלת משמעות, אם "טובת האדם" אינה מוגדרת. והנה עוד אנו לא חושבים שמא אפשר בכל זאת ליישב תהייה זו, מופיעה במרחק שורות מעטות השורה הדרמטית הבאה: "ייתכן בהחלט שהנצרות והאסלאם הרעו את מצבם של בני האדם". בהחלט ייתכן, אבל ראו איזה סיכום של הנצרות והאסלאם, בכללותו, כאשר ברקע לא ברור שיש הגדרה אובייקטיבית ל"טובת האדם".
אנו מעוניינים בתשובות שיחסכו לנו את הטורח של החשיבה, שיאשרו את מה שאנו חושבים ממילא, כל עוד זה מעניין. זו בדיוק הוויה של קורא עיתון. בעוד שעיתון הוא צורך פסיכולוגי של איש ימין, שמאל, חרדי וכדומה, כאן התפקיד הוא לתמוך בנו בנושאים העומדים ברומו של עולם. הנה, בין ההגדרות הקולעות אנו מוצאים את ההגדרה לדת: "אפשר אם כן להגדיר דת כביסוס של מערכת חוקים וכללים אנושית על אמונה בסדר על אנושי". חשוב להררי להבהיר לנו בדבריו שגם הקומוניזם והליברליזם, שפונים לזכויות טבעיות, או הנאציזם, הם בעצם דתות. גם כאן פועל המנגנון מאנלוגיה לזהות מדליקה שתיארתי לעיל. הבעיה בהגדרה הזו אינה שהיא רחבה מדי ולא ממש מועילה, אלא שממנה משתמע שדת היא בהגדרה שקרית.
לזכותו של הררי ייאמר שמעמדה זו לא זז גם בחיבורו השני (הש"ה עמ' 199). יחד עם זאת, האם לא נכון היה להגדיר דת באופן שלא מניח את המופרכות שלה? הנה אפשרות טבעית. דת היא הטענה שמערכת חוקים, כללי מוסר, כללי הנהגה וחוקים מבוססים על יסודות אובייקטיביים. כעת, ניקח את הציווי "לא תרצח" ונניח שתי עמדות ביחס אליו: האחת שהוא סובייקטיבי, מוסכמה אנושית בלבד, והאחרת תאמר שהוא אובייקטיבי. את האחרונה נכנה דת, אם זה מה שמבין הררי, ואת הראשונה נראה כלא דתית. כעת נאמר שיש שתי דרכים ואחת מהן אמיתית, והוא, הררי, סבור שהראשונה אמיתית.
להטאנטי–דתי
קל מאוד לגלות שהספרים טעונים אידאולוגית. טענה זו כשלעצמה אינה ביקורת. האתיאיזם הבוטה שמוצג כאן אינו מחדש במיוחד, והכפירה כאן אינה עסיסית דיה. ביקורת הוגנת לספר תשווה אותו לספרים אחרים באותה סוגה וכיוון שהיסטוריה עולמית אינה תחום התמחותי אינני רואה את עצמי יכול לחרוץ משפט שלם וממצה על הספר.
ככלל, מושג המדע המקובל דורש שעמדותיו של החוקר לא יקבעו את מסקנות מחקרו. מדע ההיסטוריה באחת התפיסות שלו אכן מקיים סטנדרט זה, ודומה שהוא מצליח לעמוד מול הטענה שהכול כתיבה נרטיבית. ואולם, כאשר עוסקים בהיסטוריה עולמית, שאינה היסטוריה במלוא המילה, ספק אם אכן פיתחנו סטנדרטים שישמרו עלינו מפני הטיות כאלה. הפלישה של עמדות אישיות של החוקר באופן כל כך טבעי מעלה ספק לגבי מדעיותו של התחום.
הדברים אמורים גם על עתידנות. ראו את הטענה הבאה מן הש"ה: "אילו בישרתם לאנשי ימי הביניים שבעת החדשה אלוהים יגסוס וימות, הם היו ודאי מזדעזעים". כיצד אפשר לומר פסוק זה מאז שניטשה הפך לקלישאה (אני מכיר שתי בדיחות עליה)? או האמירה הבאה: "אנחנו לא ממלאים תפקיד בדרמה ענקית, כי אין דרמה, אין תסריט, אין תסריטאי, אין במאי, אין מפיק. אין כלום. על פי המדע, יש כאן רק תהליך עיוור וחסר תכלית עם הרבה רעש וצלצולים" (עמ' 225). האתגר המוצב כאן להררי הוא לוותר על הלהט האנטי–דתי ולראות מה מטענותיו המרכזיות עומד בעינו. אפשר להיות אתאיסט למהדרין בלי להיות אנטי–דתי.
בסופו של דבר ההמלצה שלי היא חד משמעית – לקרוא את הספרים של יובל הררי. הרבה אינפורמציה, הרבה מאוד תובנות מרתקות, מעוף ובעיקר עניין. יתרה מזו, אף שהררי די מתעלם מן הבעיות הכואבות של המזרח התיכון הוא מתריע מפני סכנות חמורות האורבות לפתחנו. התזות בחלקן אמיצות ומרהיבות, והן מפגינות ידענות המעוררת השתאות. עם זאת, גם הכשלים מפוארים, קלים לזיהוי ובולטים לקריאה הראשונה של הקורא המשכיל, אם הוא רק מחליט גם להתלהב וגם להחכים.
ד"ר מאיר בוזגלו הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ועוסק בלוגיקה, מטאפיזיקה ומחשבת ישראל
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015
שני ספריו של יובל נח הררי ("קיצור תולדות האנושות" ו-"ההיסטוריה של מחר") הם פרויקט מרשים של היסטוריה ופילוסופיה • אך בכמה סוגיות אנושיות מרכזיות נראה שהאידיאולוגיה גוברת על האמת • חיים נבון תר אחר מקומה של הדת והשפעתה בספריו של הררי ולא מצא
האם אפשר להסביר את העולם על בסיס חומרי בלבד? פלאש 90 אביר סולטן
בחנות ספרים בפראג ראיתי לפתע תרגום מקומי ל"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. לא הייתי צריך להבין צ'כית כדי לפענח את סרט הנייר שעטף את הספר. מתברר ש"קיצור תולדות האנושות" הוא רב-מכר גם במרכז אירופה. מצד אחד, תמיד משמח לפגוש מכּרים ותיקים בחו"ל, בטח בחנות ספרים. מצד שני, היה לי קצת חבל לפגוש שם דווקא את המכּר הזה.
"קיצור תולדות האנושות" ואחיו הצעיר "ההיסטוריה של המחר", הם לצערי ספרי עיון מעולים. הם כתובים היטב, מחכימים, מעניינים ולא שגרתיים. "קיצור תולדות האנושות" הוא ספר היסטוריה שאינו מדבר על מלחמות, קרבות ושליטים, אלא על תהליכים גדולים בהיסטוריה (ובפרה-היסטוריה). הוא מזהה שלוש מהפכות מרכזיות בתולדות האנושות: המהפכה הלשונית (שהתחוללה לפני 70,000 שנים), המהפכה החקלאית (לפני כ-10,000 שנים) והמהפכה המדעית (ממש אתמול - לפני כ-500 שנה).
עצם הבחירה בקנה מידה של רבבות שנים מכתיב הרבה מהתוכן של הספר. כאשר היסטוריון כותב ספר על אירועים שהתחוללו ביום יחיד, ויש כאלה, הרי שעוד לפני שנקראה המילה הראשונה כבר ברור שליום הזה יש (לדעת המחבר) חשיבות מיוחדת. מצד שני, כאשר מחבר סוקר בספרו 70,000 שנים, הרבה מעבר להיסטוריה המתועדת שלנו, עצם הבחירה הזו כבר מלמדת שבעיניו כל מעלליהם של בני האדם - כיבושים וממלכות, עמים ואומות, יוזמות ומרידות- כולם חשיבותם מעטה למדי, לנוכח הכוחות הגדולים באמת הפועלים בעולם. ובכלל, בני אדם הם בסך הכול עוד בעל חיים.
"ההיסטוריה של המחר" ממשיך לפתח את הרעיונות של אחיו הבכור, ומדגיש בעיקר את תחזיות המחבר בנוגע להתפתחות האנושות בעתיד. לדעתו, האנושות כנראה עומדת לקחת על עצמה שלושה פרויקטים: הבסת הזיקנה ואף המוות, גילוי המפתח לאושר, וכתוצאה משני אלו - שדרוג המין האנושי. העתיד צופן לנו לדעתו פיתוח טכנולוגי מואץ של יכולות על-אנושיות, אולי אף אלמוות; אולי אפילו נהפוך למין אחר לגמרי, לעל-אדם. כלומר, אלו מאתנו (או מילדינו) שיזכו לכך. נחיה ונראה.
פחמן ומים ותו לא
כאמור, לצערי אלו ספרים מצוינים. למה "לצערי"? הייתי יכול לציין את הרמיזות הפוסט-ציוניות או את הזלזול המופגן ביהדות (דומני שהמשפט היחיד בשניהספרים המפרגן לדתות מנוסח כך: "חבל להתעלם מחוכמה שנצברה במשך 2,500 שנה בידי מיליוני נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים, דאואיסטים, סטואים ואפיקוראים". נשמטה מהרשימה הזו דת אחת. קורה). אבל האמת היא ששני הספרים הללו מבוססים על תזה בעייתית עוד יותר.
מזווית מסוימת, אפשר לראות בהם מניפסט רלטיביסטי. הררי חוזר ומדגיש שכל מה שמעבר לביולוגיה הוא בסך הכול דמיון ואשליה. למעשה, אין באדם דבר מעבר לפחמן ומים (ועוד כמה מינרלים חשובים): "ככל שאנו בודקים את פנימיותו של האדם יותר לעומק, איננו מוצאים שם שום נשמה, אלא רק איברים, הורמונים, סינפסות וגנים" (מזכיר קצת את ההצהרה היהירה של הקוסמונאוט הסובייטי יורי גאגרין: "הייתי בשמים, ולא מצאתי שם את אלוהים"). דתות, אמונות, ערכים, מוסר - כולם אשליה ובדיון.
הררי מודה שגם אם על הנשמה ניתן להתווכח, ברור שיש לאדם תודעה. למעשה, כפי שלימד אותנו דקארט, הרבה יותר קל להוכיח את קיומה של התודעה מאשר את קיומו של העולם החיצוני. הררי אף מודה בקושי שמציב קיומה של התודעה בפני תורת האבולוציה; מדוע התפתחה התודעה? למה היא נחוצה לשרידתנו? הוא אף מכיר בקושי העצום להסביר באופן מדעי את הקשר שבין התודעה לבין הגוף, את הזיקה שבין תהליכים מנטליים לבין תופעות גופניות. אך הררי אינו עומד על כך שעצם קיומה של התודעה מערער את התפישה המטריאליסטית שלו. התודעה אינה ניתנת להסבר במונחים מטריאליסטיים, והקשר בינה לבין עולם החומר הוא תעלומה בלתי ניתנת להבנה. האם עצם העובדה הזו אינו מערער את היומרה להסביר את העולם על בסיס חומרי בלבד?
האדם הוא בסך הכול בעל חיים מפותח. מתוך תערוכת "קיצור ההיסטוריה האנושית" במוזיאון ישראל. פלאש 90 הדס פארוש
כוחו של "סיפור"
לזכותו של הררי ייאמר שהוא אינו מפלה: האלילות, היהדות, הנצרות, הקפיטליזם, ההומניזם הליברלי, "זכויות האדם" - כולם בעיניו דתות מדומיינות שבני אדם ממציאים לעצמם. התפישה הרלטיביסטית הזו, המתחזה לחדשה, היא למעשה נושנה מאוד. כבר ביוון העתיקה אפשר למצוא כמה טיפוסים שאמרו דברים דומים, ובטח היו כאלה עוד קודם.
ככל מניפסט רלטיביסטי, גם לגבי "קיצור תולדות האנושות" ניתן לתמוה מניין הוא מגייס להט אידאולוגי כנגד כל להט אידאולוגי באשר הוא. הררי מציג את הטענה שכל האמונות הן "סיפורים" מומצאים בהתלהבות מלאת עונג,כמי שחושף את האמת העירומה בפני התמימים הנדהמים. אבל הטיעון שלו מביס את עצמו. כי אם כל טענה שאי אפשר למשש היא רק "סיפור" שהאנושות ממציאה, הרי גם הטיעון הזה עצמו הוא רק "סיפור". ואם כבר, יש סיפורים הרבה יותר מוצלחים ממנו. במילים אחרות: צריך לנתץ גם את המטא-נרטיב הקורא לנתץ את כל המטא-נרטיבים.
יותר מכך: הררי עצמו טוען שהתקדמותו של ההומו-סאפיינס החלה ב"מהפכה הלשונית", לפני כ-70,000 שנה. בזכות יכולתו של האדם להמציא סיפורי-על ולהאמין בהם, נוצרה אפשרות לשיתוף פעולה בין אוכלוסיות ענקיות של בני אדם. למשל, לנו היהודים מכרו את הסיפור שאנחנו "עם"אחד, ובגלל הסיפור הזה אנחנו מוכנים לשתף פעולה, ואף להקריב קרבנות זה למען זה. לולא הסיפורים הללו, לא הייתה נוצרת שום חברה אנושית גדולה.
אם כך, הררי כנראה מניח שהספרים שלו לא באמת יצליחו. כי מה שהוא מכנה "סיפורים", כלומר: האמונות שלנו, יעבדו רק כל זמן שאנחנו מאמינים שהן אמונות אמיתיות ולא סיפורים מומצאים. באחד הסיפורים של אסימוב מגלה מדען שחוש ההומור של בני האדם הוא ניסוי שעורכים בנו חייזרים. באותו רגע מאבדים כל בני האדם את חוש ההומור שלהם. בדומה, הרי שאם נאמין להררי, מיד יפסיקו כל "הסיפורים" לשכנע אותנו, וממילא נפסיק לשתף פעולה, ונביא חורבן על המין האנושי. אם הררי מקווה שבכל זאת יש עתיד לאנושות, ומספריו נראה שהוא סבור כך, התקווה הזו כנראה נסמכת על ההנחה שקוראיו לא באמת יאמינו לו.
גם הררי עצמו מספר לנו "סיפורים" כאלו. למשל, הוא מטיף למען זכויות בעלי חיים. האמירה הזו עולה בקנה אחד עם הדגשתו, לאורך שני הספרים, שבני האדם הם בסך הכול בעלי חיים, עם יכולות שונות במקצת מאלו של חיות אחרות. מלבד הכשל הרגיל שבניסוח טענה אידיאולוגית מפיו של רלטיביסט, הטענה הזו מביסה את עצמה באופן עוד יותר אלגנטי; שהרי אין שום בעל חיים אחר המטיף לצמחונות אידיאולוגית. האריה טורף צבאים ללא היסוס. הצבי אינו טורף אריות, וגם לא חלזונות, אבל זאת לא מחמת שיקולים מוסריים, אלא בגלל אינסטינקטים, טכניקות שרידה ומבנה מערכת העיכול שלו. האם עצם העובדה שהררי יכול לנסח טיעון בדבר הזהות הבסיסית שבינינו לבין בעלי החיים, ולנסות לשכנע אותנו בהשלכות המוסריות שלו, אינו עוקר את הזיהוי המדומה שבינינו לבין החיות, שעליו מבוסס הטיעון הזה עצמו?
האיסלאם הקיצוני חסר חשיבות. האמנם?
אחת הטענות המרכזיות של הררי ב"ההיסטוריה של המחר" היא שהדתות המאמינות באלוהים סיימו את תפקידן ההיסטורי, ולא תהיה להן יותר השפעה משמעותית על הכיוון שאליו צועדת החברה האנושית. הוא שואל את השאלה המתבקשת: ומה לגבי האיסלם הקיצוני? ומשיב שאין לו חשיבות גדולה, משום ש"האיסלם הרדיקלי אינו מבין את העולם של המאה ה-21".
זוהי גישה משונה, לטעמי, עבור היסטוריון. להררי יש תיאוריה, איך אמור להיראות העולם במאה ה-21. בתיאוריה שהוא בונה אין מקום לדתות המסורתיות. עם זאת, הכוח הכי משפיע במישור הבינלאומי בעשור וחצי הראשונים של המאה הזו הוא דווקא האיסלם הקיצוני, שאין לו שום תפקיד במציאות העכשווית, כפי שמבין אותה הררי. ההשפעה של האיסלם הרדיקלי היא שלילית מאוד, אבל גם חזקה מאוד. איך מיישבים את התיאוריה עם המציאות? הררי מסביר שהמציאות מתעלמת מהתיאוריה, ולפיכך אין לה תוקף. ואולי דווקא הררי הוא זה שאינו מבין את העולם של המאה ה-21? אולי הדת בכל זאת תמשיך להיות כוח מרכזי מאוד בחיי האנושות (לטובה - בגילוייה החיוביים, ולרעה - בגילוייה השליליים)?
בניגוד לתפיסה של הררי, האיסלאם כאן כדי להישאר. פלאש90 מועטא אל חאטיב
תיאוריות נופלות
הררי מתעלם מעוד עובדה בסיסית לגבי ההיסטוריה של המאה ה-21: ההתאבדות הדמוגרפית של החברה המערבית. שיעור הפריון הממוצע במדינות ה-OECD הוא כ-1.7 ילדים לאישה. זהו שיעור נמוך בהרבה מזה הנחוץ לשמירה על גודל האוכלוסייה. במדינות רבות השיעור עוד נמוך מזה בהרבה. לאחר כמה דורות של ילודה נמוכה, רוסיה ויפן כבר הגיעו למצב שבו המספר הכולל של האזרחים הולך ומצטמק מדי שנה.
מדינות נוספות באירופה מתקרבות למקום הזה. לעת עתה אוכלוסייתן עדיין גדלה, אבל רק בזכות התפתחות אחרת, שאותה דווקא מציין הררי: הארכת תוחלת החיים. התקדמות הרפואה מבטיחה חיים ארוכים הרבה יותר לזקני המדינות העשירות. כך נוצר מצב חסר תקדים בתולדות האנושות, של מדינות שבהן התהפכה הפירמידה: אוכלוסייה ענקית של קשישים, שנסמכים על מעט מאוד צעירים שיפרנסו אותם (ובשעת הצורך גם יגנו עליהם, אם התחזית של כמה מומחים בדבר קץ המלחמות בעולם המפותח תתברר כאופטימית מדי).
לאחר שניים-שלושה דורות של ילודה נמוכה, יש מומחים שטוענים שהמצב אינו הפיך: גם אם צעירי אירופה יחליטו ללדת ילדים רבים, כבר אין מספיק צעירים בגיל הפוריות שיוכלו ללדת את הילדים הללו. מדינות אירופה יזדקקו ליותר ויותר מהגרים, שיבואו עם השכלה ותרבות שונות לגמרי. ויש גם גבול חברתי וכלכלי למספר המהגרים הזרים שמדינה יכולה לקלוט.
דווקא אלו ממדינות העולם שצועדות בכיוונים שמזהה הררי - שנוטשות את הדתות המסורתיות ומתמסרות לטכנולוגיה מתוחכמת - נוקטות בהתאבדות דמוגרפית. עתידן של החברות הללו עומד בסימן שאלה. יש רק מדינה אחת בעולם שהיא גם מערבית, טכנולוגית ומפותחת וגם נהנית משיעורי ילודה בריאים. ייתכן שכדאי לנסות ללמוד ממנה משהו על עתידה האפשרי של האנושות, אם אכן רוצים שיהיה לה עתיד. זו מדינה שהררי מכיר היטב, ושבה עדיין מאמינים ב"סיפורים" העתיקים שבהם הוא מזלזל. זו מדינה שאינה נוצרית, מוסלמית, בודהיסטית, דאואיסטית, סטואית או אפיקוראית. עוד רמז: לא צ'כיה.
