אורתופרקסיה

התבלבלתי.

מצד אחד מגדירים "היא בקבלת היהדות כאורח חיים גרידא, אולי כאורח חיים חברתי/מדיני, ללא תלות בנרטיבים העומדים בבסיסה"

ומוכיחים (ספק עד כמה זו הוכחה) כי רק בע"ז יש עבירה במחשבה

וזה מטה לחשוב שהכותב מעלה צד שבו כל עוד אין ע"ז אבל גם אין כלל אמונה ויש קיום דינים כאורח חיים חברתי – זה בסדר. כדרכם של פרשנים מסויימים בביאור המו"נ.

מצד שני היות ודי ברור שדרך כזו, חושבני גם בעיני הריא"ז, הינה תלושה ואין בה שום טעם, הדוגמה שהובאה אינה כה קיצונית אלא סדר פסח שאינו נובע מאמונה ביציאת מצרים, לפחות לא כפשוטה [רמז לגישתן של קנוהל?].

אז מהי אורתורפקסיה?

והערות אגב -  אם יציאת מצרים אינה כפשוטה אזי גם לא נאכלו שם מצות כפשוטן (ומי יודע אם היה מרור כפשוטו או שזכרו בערגה את השומים), מה טעם לכך שמי שלא אמר פסח מצה וכו' לא יצא ידי חובתו? ומה הדין במי שאמר ומיד (תוכ"ד) הוסיף הבהרה לילדיו שהכל פיקציה חברתית ולא היה ולא נברא? במחשבה שניה – האם יש כזה הבדל גדול בין גישה זו  לגישה המסתובבת בעולם הישיבות ולפיה גם אברהם אכל מצה בפסח ובכלל מצוות הפסח אינן בגלל יצ"מ אלא שיצ"מ היתה בכדי שיהיה מסד לקיום מצוות הפסח.

הטענה שכל התורה על ספוריה וצווייה הינה אליגוריה (וממילא אין חיוב לקיים, או שדי לקיים באליגוריה) שונה מהותית מתיאוריית האורתופרקסיה המחייבת, להגדרתך, קיום מצוות.

יש הבדל גדול בין ראיית חלק מהספורים כמשל או תיאור ספקולטיבי שהולעט בו העם לתלישת הנרטיב האמוני שבתורה והעמדת הכל על קיום ללא מקור חיוב וללא סיבה הגיונית מספקת. אני יכול להבין דעה כי העולם אמנם נברא אך לא בששה ימים ובכ"ז שבת היא אחת לשבעה, כי יש צורך במחזוריות. והנימוק התולה בהגבלת היצירה לששה אינו דווקני. כי העיקר היא המנוחה כסמל לבריאה. אולי באמת יש דמיון ואפשר לומר כך גם על מצה, שהעניין הוא זכירת היציאה, גם אם הפרטים (חפזון-מצה) אינם חשובים, אבל חושבני שיש הבדל רמה בין שתי בדוגמאות. בשבת רק הנימוק הטכני (שביתת ה' בשביעי) הינו אליגוריה, אבל המעשה יש בו טעם ובפסח עצם המעשה מנותק מהמציאות אם לא היה "שלא הספיק בצקם... להחמיץ".

על תקפותה של הגישה הישיבתית שהזכרתי חבל להכביר מילים, כפי שאתה בעצמך כתבת. והוא הדין על התיאוריה האורתורפקסית הקיצונית (שהכל הבל מלבד חובת קיום).

 העולם אמנם נברא אך לא בששה ימים ובכ"ז שבת היא אחת לשבעה, כי יש צורך במחזוריות. והנימוק התולה בהגבלת היצירה לששה אינו דווקני.

הבנתי -אבל למה לשבות בשבת מנוחת מרגוע- הרי אפילו אלוקים לא שבת מנוחת מרגוע- הוא היה צריך לנוח מהעבודה הקשה של השבוע? ולכן גם אנחנו?

ירוח

בין כך המנוחה אינה האקט המתאים, שהרי העניין ששבת מורה עליו הוא הבריאה. אלא שהיות ואיננו יודעים לברוא. ולחקות את הבריאה (העשיה היומיומית) אם זו תיעשה רק אחת לשבעה הרי נהיה כולנו אברכים, נקבעה המנוחה כמעשה לזכרון, כאנטי תזה.

בע"ב

הגישה יכולה להיות קיצונית. האמונה אינה מאומה, יתכן והיא הבל (הקצנת דברי האו"ז), אבל יש חובה לקיים. מדוע? אקט חברתי/מדיני.

ויכולה להיות "רכה". ללא אמונה במצווה אין טעם לקיים. אלא שהחלק הסיפורי או חלקו (תלוי כמה הגישה רכה) אינו בהכרח עובדתי.