לא מצינו אינה ראיה? הוכחות חיצוניות לקדמוניות התנ"ך.

ספר ראשית ישראל של פינקלשטיין הוא מהספרים הכי שטחיים שיצאו לאור בתחום הארכיאולוגיה, כל קורא ממוצע מבחין בסגנון המחורר והחסרת ביסוס, וכפי שמתחו עליו ביקורת רבים מהארכיאולוגים הבכירים, הספר נכתב מהנחת יסוד מוקדמת שאליו צריך המחקר להגיע. לכל אורך הספר ניכרת חד צדדיות וחוסר מקצועיות, טענותיו הן מבלי להתבסס על עובדות. 

לפני שאביא את הממצאים הארכאולוגים המדהימים של השנים האחרונות שהפילו את כל בסיס המחקר של פינקלשטיין, אתייחס לעצם צורת המחקר של פינקלשטיין, וכידוע שאלו הן טענות מהארכאולוגים הכי בכירים בישראל ובחו''ל. 

אלף-בית של המחקר הוא שאין מביאים ראיה מן החסר: העובדה שיש כתובות אשוריות המזכירות את אחאב   ואת יהוא – אין בה כדי להגיד דבר על היעדר כתובות המזכירות את דוד ושלמה, והעובדה שלא נמצאו ממצאים מונומנטליים מימי דוד ושלמה –  אין בה כדי להצביע על גודלה של ממלכתם. היעדר ראיה איננה ראיה – זהו בסיס לכל חקירת אמת, אך כיוון שהמחברים מתעלמים ממנו, אזכיר פרשה היסטורית בעלת לקח מאלף: ג'נגיס חאן  ושושלתו כבשו החל מראשית המאה ה – 13  ועד סוף המאה ה – 14 את סין הצפונית והדרומית, את קוריאה, את הודו ובורמה; הם מגיעים במערב עד מוסקבה, קייב, קרקוב ומחוזות הונגריה; במזרח התיכון הם מגיעים לבגדד, חלב, דמשק, עין חרוד. ואף על פי כן, בלוז האימפריה האדירה הזאת, כלומר במונגוליה עצמה, לא נמצאו שרידים לבנייה כלשהי מימי השושלת וגם לא מזמנם של דורות רבים אחר כך – להוציא מספר מנזרים. על פי הגישה של פינקלשטיין וסילברמן, הייתה האימפריה האדירה הזאת נדונה להיות ממלכה שולית חסרת חשיבות היסטורית!

זאת אף זאת, המחברים עצמם מודים שבימינו, בלתי אפשרי לחפור במקומות רבים בעיר העתיקה של ירושלים, ובעיקר בהר הבית, בשל הקדושה המיוחסת להן על ידי שלוש הדתות המונותיאיסטיות ובשל המבנים המונומנטליים הקיימים בלב האתרים הנדונים – וכתוצאה מכך אי אפשר למצוא כמעט אף זכר לבית המקדש הראשון, בית המקדש השני ובית המקדש המפואר שהקים הורדוס, כי שרידיהם מצויים מתחת לרחבת הר הבית ומתחת לאורוות שלמה. לכן גם אי אפשר לקבוע הנחות לגביהם, כל עוד לא מתאפשרות החפירות במקום. אז באמת כיצד ניתן להסיק מסקנות כל כך נחרצות מהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים? 

לקח טרויה היה צריך לעמוד לנגד עיניהם!: במשך מאות שנים האמינו היסטוריונים כי סיפוריהם של המשוררים היווניים והרומיים בדבר מלחמת טרויה אינם אלא אגדה דמיונית ללא כל בסיס היסטורי עד שבסוף המאה ה – 19 ותחילת ה – 20 חפרו בתל היסארליק  פ. קלוורט, ה. שלימן, ו. דרפפלד וו.ס. סמפל ומצאו שרידים המוכיחים את קיומה של העיר וכן חורבנה בימיו של פריאמוס (אמצע המאה ה – 13 לפה''ס), כמשתמע מכתבי הומרוס. הארכיאולוגיה באמת רק מסייעת לאמת סיפור או לשלול את אמינותו, אך היא לעולם איננה יכולה להחליף את הסיפור. הממצאים של הארכיאולוגיה לגבי טרויה מאששים את הבסיס לסיפורים האפיים – זאת, ותו לא. 

ועתה לממצא המדהים שהתגלה לאחרונה:

בספר שמואל ב', פרק ה', פסוק י''א, מסופר על בניית ארמון המלך דוד בירושלים. ''וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ, וחרשי אבן קיר ויבנו בית לדוד''. מיקומו של הארמון, אשר תואר כאחד המפוארים ביותר במסורת ישראל, לא נמצא עד כה. לפני ימים אחדים סיימה הארכיאולוגית אילת מזר לנהל את החפירות שנערכו למרגלות חומות ירושלים העתיקה. לטענתה, מצאה שם את שרידי הארמון שהוענק כשי לדוד המלך על ידי חירם מלך צור, לאחר שצבאות ישראל הביסו את הפלשתים.  הארכיאולוגי של אחת התקופות החשובות בתולדות עם ישראל. מובן שלגילוי מעין זה גם חשיבות דתית עצומה, ולא רק עבור היהודים. ברם, לגילוי שכזה גם חשיבות אחרת, אפילו מרתקת, בכל הקשור למלחמות האקדמיה שמנהלות ביניהן האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת תל אביב כבר שנים רבות. 

בינתיים הזדרזו החוקרים מתל אביב לפתח תיאוריה שלמה כיד הדמיון הטובה, שאינה מבוססת על הכתוב במקרא, אלא על מחשבות מנוגדות בהחלט. מבחינתם, את ההיסטוריה של עם ישראל לא ניתן למצוא בתנ''ך. חלק מן החוקרים אף מחקו ללא היסוס כמה מאות שנים מן ההיסטוריה של עמנו, ללא שום ביסוס מדעי. עתה, אם יאושש גילויו של ארמון המלך דוד, יוכרע סופית המאבק רב התהפוכות, ויוכרז ניצחונם של הירושלמים. גם אמיתותו של התנ''ך כמקור לתיאור ההיסטוריה תתחזק במידה רבה.

כמו בתגובה מותנית אוטומטית קפצו מיד אנשי אסכולת ''ראשית ישראל'' מאוניברסיטת תל-אביב ובראשם ישראל פינקלשטיין וזאב הרצוג וכמובן - הפריכו את תיארוך הממצאים, שיטות החקירה והחפירה וכמובן את האינטרפרטציה של הממצא.

התופעה הזו חוזרת על עצמה מדי שנה, בכל שלוש השנים האחרונות. אילת מזר חושפת ממצאים המעידים, לדבריה, על קיום עיר בירה גדולה של ממלכה איתנה בירושלים, בירת דוד ושלמה, ואנשי ''ראשית ישראל'' מפריכים. לטענתם, דוד ושלמה היו ראשי שבטים קטנים שלא הותירו תרבות חומרית רצינית והממלכה המאוחדת היא רק מיתוס מאוחר של שבט יהודה מימי יאשיהו.

בעבר הסתמכו אנשי ''ראשית ישראל'' על חוסר ממצאים. משחשפה אילת מזר ממצאים, הם חולקים על תיארוכם, על רמתה המדעית, על רמתה המוסרית (נכדתו של פרופ' בנימין מזר, שהעניק לה את התואר), על השתייכותה הפוליטית (חופרת בשטחים שנרכשו מערבים ע''י עמותת אלע''ד הימנית) ועוד. פינקלשטיין לא יסכים עם מזר אפילו לגבי תיארוך של חרס אחד. 

לפי שיטתו של פינקלשטיין שאם לא נמצא ממצא - סימן שהדבר הכתוב לא היה, היא שיטה אידואולוגית יותר ממדעית, והלא אלמלא נמצאה כתובת השילוח, למשל, היה ניתן לחשוב שגם ''דבר הניקבה'' של חזקיהו הוא סיפור מומצא של סופר מאוחר.

הדבר החורה מכל הוא הנסיון להציג את פינקלשטיין ואסכולת ''ראשית ישראל'' כ''אובייקטיביים'', כ''נטולי מניעים''. ונסיון להציג את הארכיאולוגיה של מזר כ''לא מדעית'' עקב האידיאולוגיה המוצהרת שלה. 

הטענות שמשמיעים זה זמן רב, חוקרי האוניברסיטה העברית כלפי פינקלשטיין ותומכיו באוניברסיטת תל אביב,  נתמכות על ידי ציבור רחב של מדענים. ישנם הסבורים כי בלהיטותם להתפרסם וימי מה, התעלמו  החוקרים מתל אביב ממספר ממצאים ארכיאולוגיים הסותרים את משנתם. נראה שפרסום מאמרים משמימים על חפירות ארכיאולוגיות לא עושה רושם על קהיליית המדענים בארצות תבל, ואולי בחרו בדרך מקוצרת כדי להגיע לתהילת עולם. ברם, בדרך הזו שכחו החוקרים הללו כמה דברים שיש להזכיר להם: עם ישראל היה מאז ומעולם עם קטן שאינו חובב כיבושי ארצות, ולכן גם לא ביקש להיות אימפריה. משום כך, אי אפשר להשוות את סדר הגודל של הממצאים המעידים על אימפריות כמו בבל, פרס, יוון העתיקה ורומי, שהתקיימו מאות שנים, לעומת העבר המפואר והקצר של הממלכה המאוחדת. 

ממצאים רבים בארץ נתגלו ונגנבו על ידי שודדי עתיקות, והם אינם מצויים עוד בהישג ידם של הארכיאולוגים. ממצאים אחרים הושמדו על ידי גורמי דת שונים, כדי שיתאימו לזיכרון ההיסטורי ולא יפריעו לקדם את דתם. האימפריות ששלטו על עם ישראל סבלו רבות בשל המרידות הבלתי פוסקות, ולכן חרשו, פשוטו כמשמעו, ערים שלמות, כי זו היתה אחת מצורות הענישה בימים ההם. אחרי כן היו מחפשים אם נותר זכר מן המבנים כדי להשמידו עד תום. בכל תולדות ישראל שרפו את את בתי המקדש שלנו, בתי הכנסת שלנו, את הספרים שלנו, את האנשים שלנו. עד היום לא ידועים שלושה מיליון שמות של קורבנות השואה. אין להם קבר ואין להם זכר.

כמו בממצאים המדהימים של עיר דוד, ניתן לשער כי בעוד זמן מחקר נוסף יתגלו ממצאים נוספים, הרי זה כבר קרה להם בעבר, לגבי מגילת אסתר, שטענו כי כל הסיפור לא היה ולא נברא, וגם לעגו לשם ''אחשורוש'' שלא נמצא כמוהו בשום כתובת, והתייחסו לכל הסיפור בשליליה מוחטת כידוע, עד שנחשף לפני למעלה ממאה שנים בידי חופרי עתיקות צרפתיים בסוסה אשר בפרס, כל הארמון על כלל חלקיו בדיוק מדהים כמתואר במגילת אסתר, וכך הכתובות שנתגלו בסוסה מדברים בפירוש על המלך ''חשביירשה'', היוונים שלא יכלו לבטא שם זה כינוהו ''קסרקסס'', ובפי העברים נהגה שמו ''אחשורוש'' ככתוב במגילה. ההריסות היו מכוסות במשך 2500 שנים כך שההיכרות המפורטת בארמון הזה כפי שידעוה כותבי מגילת אסתר הינו אפשרית רק ע''י אנשים אשר חיו בזמן הארמון, ובכך באה לקיצה עוד אחת מהעלילות אשר כזבו הכופרים בתורתינו הק'.

***

המשך המאמר באתר הדברות

http://www.hidabroot.org/CommunityDetail.asp?FaqID=33425

***

מחברי הספר ראשית ישראל סוברים, במידה גדולה של שכנוע עצמי, כי עיקר חיבורם של נביאים ראשונים אירע בימי יאשיהו, ושכלולם נמשך עד ימי נחמיה. 

הטענה הפנטסטית הזאת נסמכת על ידי המחברים על שתי ראיות, כדלקמן: ''ראיה'' ראשונה היא שאין ראיות ארכיאולוגיות על בנייה מונומנטלית בימי דוד ושלמה, וגם מה שנחשב עד לא מכבר כבנייה מימי שלמה (חצור, גזר, מגידו), מסתבר שהיא שייכת לימי בית עמרי. הסקרים הארכיאולוגיים מדברים על אוכלוסייה מעטה ביהודה במאה העשירית (כחמשת אלפים בירושלים ובחברון, ולא יותר מעשרים אלף בכפרים שמסביב). דוד ושלמה אינם מוזכרים בשום תעודה של המעצמות בנות הזמן, לעומת מלכי ישראל מהמאה התשיעית והשמינית המוזכרים בכתובות אשוריות. אין ראיה ארכיאולוגית כי שתי הממלכות היו מאוחדות, וירושלים לא הפכה לעיר של ממש אלא מהמאה השמינית ואילך. קודם היא דמתה לכפר קטן, ועובדה זאת איננה מתיישבת עם הפאר וההדר שספרי שמואל ומלכים מייחסים לירושלים מימי דוד ושלמה (שם, ע' 21, 135, 140, 146, 149,  163 - 164 191 – 192, 235, 315). כמו כן, אין ראיות ארכיאולוגיות שהייתה יציאת מצרים, נדודים במדבר, כיבוש הארץ בידי יהושע (שם, ע' ,75, 153); ובעיני המחברים האריכאולוגיה איננה רק קישוט להיסטוריה, אלא מרכזה (שם, ע' 11), על כן, היעדר ראיות ארכיאולוגיות – כמוהו כראיה!

לדעת המחברים, ספרי התורה נתחברו בתקופת יאשיהו המלך, ולכן הוא העניק לדמויות ולאירועי העבר את קווי דמותו של יאשיהו ושל הקורות בימיו. לכן יש אנכרוניזמים בסיפורי האבות: פלשתים, ארמים, אדומים, שהגיעו לאיזור הרבה יותר מאוחר לטענתם, לכן לגלות אברם במצרים, למאבק שבין יעקב לעשו ולשיעבוד מצרים יש קווים דומים לשיעבוד בבל ולשיבת ציון (שם, ע' 303 – 304); לכן למשה, ליהושע ולדוד יש קווי דמות דומים לאלה של יאשיהו (שם, ע' 271, 275); לכן ההתנגשות שבין משה לפרעה כל כך דומה להתנגשות שבין יאשיהו לפרעה נכה (!) (שם, ע' 83); לכן הכיבושים של יהושע דומים לכיבושים של יאשיהו (שם, ע' 279); לכן ''הוענקו'' לדוד ולשלמה מחוזות שליטה וממלכה מאוחדת, שהיו בעצם חלומותיו של יאשיהו (שם, ע' 172), כי ''באמת'' דוד ושלמה שלטו באזור שולי ודי מפגר ביחס לממלכה הצפונית (שם, ע' 235).

אילו היה איזה שביב של הגיון בכל שלל ''הראיות'' המובאות על ידי המחברים, ניתן היה להתמודד עם טענותיהם ביתר קלות, אבל שני אדני הבסיס לטענותיהם כל כך מופרכים, שממש קשה להחליט אם מדובר במחקר רציני, או שמא מדובר בבדיה ספרותית.

היסוד המחקרי הוא שחוסר ראיות לא מהוה ראיה. אי אפשר להכחיש את מציאותו של איש זה או אחר, מכך שלא נמצא כתובת על שמו. זאת בנוסף לכך שהמחברים מודים בכך שאין אפשרות לחפור במקום העיקרי לגבי הממלכה המאוחדת, קרי הר הבית. 

נשאל את המחברים מספר שאלות מתבקשות: אם הדויטרונומיסט חיבר את הטקסטים בספר בראשית, או למצער, העניק להם נופך של ימי יאשיהו, מה טעם ''איפשר'' לאבות לזבוח בכל אתר ואתר מבלי להתנצל, כפי שעשה לגבי שלמה הזובח בבמה הגדולה בגבעון (מלכים א' ג' 2 – 3)? איך ייתכן שאברם מאכיל את מלאכי האל בבשר בן בקר ובחמאה וחלב? ולא רק זאת, כיצד ''הרשה'' הדויטרונומיסט ליעקב לומר ''שטות'' כזאת על בית אל: ''אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי'' (בראשית כ''ח 16)? ואיך זה שהאל מתגלה ליעקב דווקא בבית אל, המקום הכי שנוא על הדויטרונומיסט, שכן שם הציב ירבעם בן נבט את העגל, מתחרהו של המקדש בירושלים? וכיצד הוא ''מרשה'' לאברם להתחתן עם אחותו החורגת וליעקב לקחת לו אישה ואחותה? אם, כדעת המחברים, ההתנגשות בין משה לפרעה היא רפלקציה של ההתנגשות בין יאשיהו ופרעה נכה, כיצד ייתכן שיאשיהו נהרג על ידי פרעה, ואילו משה מביא על פרעה ועל מצרים אסונות רבים, ובסוף מושיע את ישראל מעול מצרים? המחברים ''פוטרים'' את כל השאלות האלו בהתעלמות כמעט מוחלטת, ורק במקום אחד הם מציינים שהמחבר הדויטרונומיסט התחכם והשים עצמו כסופר קדום שאיננו מכיר את איסורי התורה (ע' 62); אבל אם כך, מה טעם לא התאפק מלפרוש את השקפת עולמו לאורך כל ספרי יהושע, שופטים ומלכים?

אבל ''גולת הכותרת'' של הטענה המופרכת בספר הזה היא ''הניתוח'' הארכיאולוגי-היסטורי של ימי מלכות דוד ושלמה. כאמור, לפי טענת מחברים לא הייתה כלל ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה (את שאול אין המחברים טורחים להזכיר!), וכל ההוד והתפארת הקשורים בשמם אינם אלא רפלקציה של ימי יאשיהו המאוחרים. לפי גירסתם, ודוד ובנו מלכו על ממלכה שולית, דלת אוכלוסין, העומדת בצלה של ממלכת הצפון. את כל הסיפורים על דוד ושלמה חיבר הדויטרונומיסט על פי המודל שעמד לפניו – מלכותו של יאשיהו.

אני מזמין את הקורא לעבור לאורכו ולרוחבו של הספר עב הכרס של פינקלשטיין וסילברמן, ולהיווכח שהמחברים כלל לא התמודדו עם הסיפורים של ספר שמואל. מסתבר הרי שספר שמואל הכי פחות ''נגוע'' בעיבוד דויטרונומיסטי, והכתוב בו ממש סותר את ההנחה שלהם, לכן הם פשוט התעלמו ממנו. אין ארכיאולוגיה – אין סיפור! סוף לימים בהם הארכיאולוגיה הייתה רק ''קישוט'' לסיפור המקראי – עתה הארכיאולוגיה היא המרכז, ואם דוד איננו מופיע בכתובות קדומות כמולך על אימפריה – אין לסיפור המקראי מעמד, ולכן פשוט מתעלמים ממנו! מזל ששמו של דוד נמצא על כתובת (מימי חזאל?) בתל דן, אחרת היו מכחישים את עצם קיומו של מלך בשם זה!

הבה נבדוק את ההגיון שבטענה ''המקורית'' הזאת: אם הדויטרונומיסט ''ברא'' את סיפורי ספר שמואל בדמות תקופתו של יאשיהו ובדמות הרפורמה שלו, מה טעם ''הרשה'' לדוד לשאת את בת שבע לאחר שהיה מה שהיה, ולמה בדה סיפור כזה על מייסד הממלכה של יאשיהו, שבגינו ולכבודו שוכתב וחובר כל ההיסטוריה הקודמת. ודווקא הבן שנולד ממנה יועד להיות יורשו, ולא אף אחד מבניו הרבים. 

אבל הטענות האלו הן טענות סרק, כי מחברי הספר ''ראשית ישראל'' בכלל לא נגעו בכתובים העוסקים בממלכה המאוחדת – הם קבעו כי מאחר שאין שרידים ארכיאולוגיים על תקופה זאת – אין טעם לנתח את הסיפורים לגופם ולבדוק את מהימנותם. 

סוף דבר, הטענה העיקרית של הספר כי ממלכת ישראל המאוחדת לא הייתה קיימת, וכי כל הציור על ממלכת ישראל תחת שלטון דוד ושלמה הוא פרי הדמיון של אנשי דת מימי יאשיהו, וכן הטענה כי האוריינות הישראלית החלה רק במאה השמינית, וכל תקופה קדומה לכך תוארה דרך הפריזמה של הדויטרונומיסט (מספר 1, או מספר 2) – כל הטענה הזאת נראית על פניה מופרכת לחלוטין.

מדהים איך אנשים מזלזלים באחד מגדולי הארכיאולוגים בארץ כאילו מדובר בסתם חובבן הזוי, לפחות הם לא מצליחים להסתיר את בורותם וחוסר הבנתם בארכיאולוגיה...
אינני חושב שפינקלשטיין צודק בכל מה שהוא אומר, אך לא ניתן להתעלם בזלזול מהטענות הקשות שהוא מעלה.

תוקן על ידי מקרא ב- 16/11/2011 11:55:03

 ערך הויקי בנושא: מתאר מה כ"א חושב על מה + קישורים.

מדהים!
הבאת טונות של מלל בלי כל קשר לליבת השאלה באשכול.

אחזור ואנסח שוב לטובת מי שלא הבין:

התורה ניתנה על פי המסורה באמצע האלף השני לפנה"ס. לפי אותה מסורת זה היה ספר קאנוני מקודש שהתקבל ע"י העם ככזה שניתן לו ישירות מהא-ל.

טקסטים מהספר הזה היו אמורים להמצא בהמוני קברים, בתי תפילה, ארכיוני מלך וכדו'.
למעשה, הטקסט הקדום ביותר הינו מהמאה השביעית לפנה"ס, ובו חלקים השונים זה מזה של ברכת כוהנים (נוסח מקוצר).

זהו אינו אשכול על אישים בתנ"ך, או סיפורים כלשהם בתנ"ך והתאמתם לארכאולוגיה. זהו אשכול על טקסט קאנוני והתמיהה על כך שבכל כך הרבה חפירות וממצאים מהתקופה, נעלם טקסט כזה, אשר היה אמור להיות מהות החיים שלהם בזמנו.