לא מצינו אינה ראיה? הוכחות חיצוניות לקדמוניות התנ"ך.

מחברי הספר ראשית ישראל סוברים, במידה גדולה של שכנוע עצמי, כי עיקר חיבורם של נביאים ראשונים אירע בימי יאשיהו, ושכלולם נמשך עד ימי נחמיה.

הטענה הפנטסטית הזאת נסמכת על ידי המחברים על שתי ראיות, כדלקמן: ''ראיה'' ראשונה היא שאין ראיות ארכיאולוגיות על בנייה מונומנטלית בימי דוד ושלמה, וגם מה שנחשב עד לא מכבר כבנייה מימי שלמה (חצור, גזר, מגידו), מסתבר שהיא שייכת לימי בית עמרי. הסקרים הארכיאולוגיים מדברים על אוכלוסייה מעטה ביהודה במאה העשירית (כחמשת אלפים בירושלים ובחברון, ולא יותר מעשרים אלף בכפרים שמסביב). דוד ושלמה אינם מוזכרים בשום תעודה של המעצמות בנות הזמן, לעומת מלכי ישראל מהמאה התשיעית והשמינית המוזכרים בכתובות אשוריות. אין ראיה ארכיאולוגית כי שתי הממלכות היו מאוחדות, וירושלים לא הפכה לעיר של ממש אלא מהמאה השמינית ואילך. קודם היא דמתה לכפר קטן, ועובדה זאת איננה מתיישבת עם הפאר וההדר שספרי שמואל ומלכים מייחסים לירושלים מימי דוד ושלמה (שם, ע' 21, 135, 140, 146, 149, 163 - 164 191 – 192, 235, 315). כמו כן, אין ראיות ארכיאולוגיות שהייתה יציאת מצרים, נדודים במדבר, כיבוש הארץ בידי יהושע (שם, ע' ,75, 153); ובעיני המחברים האריכאולוגיה איננה רק קישוט להיסטוריה, אלא מרכזה (שם, ע' 11), על כן, היעדר ראיות ארכיאולוגיות – כמוהו כראיה!

לדעת המחברים, ספרי התורה נתחברו בתקופת יאשיהו המלך, ולכן הוא העניק לדמויות ולאירועי העבר את קווי דמותו של יאשיהו ושל הקורות בימיו. לכן יש אנכרוניזמים בסיפורי האבות: פלשתים, ארמים, אדומים, שהגיעו לאיזור הרבה יותר מאוחר לטענתם, לכן לגלות אברם במצרים, למאבק שבין יעקב לעשו ולשיעבוד מצרים יש קווים דומים לשיעבוד בבל ולשיבת ציון (שם, ע' 303 – 304); לכן למשה, ליהושע ולדוד יש קווי דמות דומים לאלה של יאשיהו (שם, ע' 271, 275); לכן ההתנגשות שבין משה לפרעה כל כך דומה להתנגשות שבין יאשיהו לפרעה נכה (!) (שם, ע' 83); לכן הכיבושים של יהושע דומים לכיבושים של יאשיהו (שם, ע' 279); לכן ''הוענקו'' לדוד ולשלמה מחוזות שליטה וממלכה מאוחדת, שהיו בעצם חלומותיו של יאשיהו (שם, ע' 172), כי ''באמת'' דוד ושלמה שלטו באזור שולי ודי מפגר ביחס לממלכה הצפונית (שם, ע' 235).

אילו היה איזה שביב של הגיון בכל שלל ''הראיות'' המובאות על ידי המחברים, ניתן היה להתמודד עם טענותיהם ביתר קלות, אבל שני אדני הבסיס לטענותיהם כל כך מופרכים, שממש קשה להחליט אם מדובר במחקר רציני, או שמא מדובר בבדיה ספרותית.

היסוד המחקרי הוא שחוסר ראיות לא מהוה ראיה. אי אפשר להכחיש את מציאותו של איש זה או אחר, מכך שלא נמצא כתובת על שמו. זאת בנוסף לכך שהמחברים מודים בכך שאין אפשרות לחפור במקום העיקרי לגבי הממלכה המאוחדת, קרי הר הבית.

נשאל את המחברים מספר שאלות מתבקשות: אם הדויטרונומיסט חיבר את הטקסטים בספר בראשית, או למצער, העניק להם נופך של ימי יאשיהו, מה טעם ''איפשר'' לאבות לזבוח בכל אתר ואתר מבלי להתנצל, כפי שעשה לגבי שלמה הזובח בבמה הגדולה בגבעון (מלכים א' ג' 2 – 3)? איך ייתכן שאברם מאכיל את מלאכי האל בבשר בן בקר ובחמאה וחלב? ולא רק זאת, כיצד ''הרשה'' הדויטרונומיסט ליעקב לומר ''שטות'' כזאת על בית אל: ''אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי'' (בראשית כ''ח 16)? ואיך זה שהאל מתגלה ליעקב דווקא בבית אל, המקום הכי שנוא על הדויטרונומיסט, שכן שם הציב ירבעם בן נבט את העגל, מתחרהו של המקדש בירושלים? וכיצד הוא ''מרשה'' לאברם להתחתן עם אחותו החורגת וליעקב לקחת לו אישה ואחותה? אם, כדעת המחברים, ההתנגשות בין משה לפרעה היא רפלקציה של ההתנגשות בין יאשיהו ופרעה נכה, כיצד ייתכן שיאשיהו נהרג על ידי פרעה, ואילו משה מביא על פרעה ועל מצרים אסונות רבים, ובסוף מושיע את ישראל מעול מצרים? המחברים ''פוטרים'' את כל השאלות האלו בהתעלמות כמעט מוחלטת, ורק במקום אחד הם מציינים שהמחבר הדויטרונומיסט התחכם והשים עצמו כסופר קדום שאיננו מכיר את איסורי התורה (ע' 62); אבל אם כך, מה טעם לא התאפק מלפרוש את השקפת עולמו לאורך כל ספרי יהושע, שופטים ומלכים?

אבל ''גולת הכותרת'' של הטענה המופרכת בספר הזה היא ''הניתוח'' הארכיאולוגי-היסטורי של ימי מלכות דוד ושלמה. כאמור, לפי טענת מחברים לא הייתה כלל ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה (את שאול אין המחברים טורחים להזכיר!), וכל ההוד והתפארת הקשורים בשמם אינם אלא רפלקציה של ימי יאשיהו המאוחרים. לפי גירסתם, ודוד ובנו מלכו על ממלכה שולית, דלת אוכלוסין, העומדת בצלה של ממלכת הצפון. את כל הסיפורים על דוד ושלמה חיבר הדויטרונומיסט על פי המודל שעמד לפניו – מלכותו של יאשיהו.

אני מזמין את הקורא לעבור לאורכו ולרוחבו של הספר עב הכרס של פינקלשטיין וסילברמן, ולהיווכח שהמחברים כלל לא התמודדו עם הסיפורים של ספר שמואל. מסתבר הרי שספר שמואל הכי פחות ''נגוע'' בעיבוד דויטרונומיסטי, והכתוב בו ממש סותר את ההנחה שלהם, לכן הם פשוט התעלמו ממנו. אין ארכיאולוגיה – אין סיפור! סוף לימים בהם הארכיאולוגיה הייתה רק ''קישוט'' לסיפור המקראי – עתה הארכיאולוגיה היא המרכז, ואם דוד איננו מופיע בכתובות קדומות כמולך על אימפריה – אין לסיפור המקראי מעמד, ולכן פשוט מתעלמים ממנו! מזל ששמו של דוד נמצא על כתובת (מימי חזאל?) בתל דן, אחרת היו מכחישים את עצם קיומו של מלך בשם זה!

הבה נבדוק את ההגיון שבטענה ''המקורית'' הזאת: אם הדויטרונומיסט ''ברא'' את סיפורי ספר שמואל בדמות תקופתו של יאשיהו ובדמות הרפורמה שלו, מה טעם ''הרשה'' לדוד לשאת את בת שבע לאחר שהיה מה שהיה, ולמה בדה סיפור כזה על מייסד הממלכה של יאשיהו, שבגינו ולכבודו שוכתב וחובר כל ההיסטוריה הקודמת. ודווקא הבן שנולד ממנה יועד להיות יורשו, ולא אף אחד מבניו הרבים.

אבל הטענות האלו הן טענות סרק, כי מחברי הספר ''ראשית ישראל'' בכלל לא נגעו בכתובים העוסקים בממלכה המאוחדת – הם קבעו כי מאחר שאין שרידים ארכיאולוגיים על תקופה זאת – אין טעם לנתח את הסיפורים לגופם ולבדוק את מהימנותם.

סוף דבר, הטענה העיקרית של הספר כי ממלכת ישראל המאוחדת לא הייתה קיימת, וכי כל הציור על ממלכת ישראל תחת שלטון דוד ושלמה הוא פרי הדמיון של אנשי דת מימי יאשיהו, וכן הטענה כי האוריינות הישראלית החלה רק במאה השמינית, וכל תקופה קדומה לכך תוארה דרך הפריזמה של הדויטרונומיסט (מספר 1, או מספר 2) – כל הטענה הזאת נראית על פניה מופרכת לחלוטין.