מה בעצם קרה שם?

א. אני גם מרגישה שחזרתי למשהו אחר משעזבתי. זה וודאי בגלל החסימה...

ב. הבעיות שלי לא כאלה דרמטיות, אבל הן נובעות מחוסר הערכה משווע מצד ההורים שלי, בעיקר אבא. הוא דרש ממני הרבה יותר ממה שיכולתי לנפק ותמיד היתה לי הרגשה שהוא לא מרוצה ממני, מאוכזב, מצפה ליותר וכו'.

המשפט ששמעתי הכי הרבה בזמן השידוכים היה- רק שלא תחזרי לי הביתה אחרי חודש...

כמובן שכשאין הערכה מצד ההורים הדימוי העצמי נמוך מאוד והוא גורר איתו עוד ספיחים כמו התנהגות טפשית בחברה ודחיה כתוצאה מזה. 

אז אני אפיל את תקי הקט-
אני עושה את זה בכוונה לא מתוך הרבה מחשבה כי אני יודעת שאם אחשוב על כך אחזור בי מלספר ולפעמים הדחף לספר גדול על הרציונאל שלא
אני בת לאמא סכיזופרנית ואחות לסכיזו אפקטיבית ואחיינית למאנית דיפרסית וכו'
אוף!! למה סיפרתי?! למה?!

יש ויש. ישנם אנשים שזה נפל עליהם כרעם ביום בהיר. אין להם שמץ של מושג מאין זה בא ולאן זה הולך. היתה להם ילדות די נורמלית, משפחה שגרתית, אולי היה להם מה לשפר, אולי הם לא היו האנשים הכי מושלמים. אבל מכאן ועד להפרעה נפשית? לעומת זאת ישנם אנשים שיש להם כאלו קשיים בחיים, סאת צרותיהם לא נגמרת, ובכל זאת הם נשארים בריאים נפשית.
ויש כנ"ל עם סיפורי רקע מסמרי שער, ה"י.
ציפורעפה, את בטוחה במה שאת כותבת? סיפור ממש לא קל. כלומר, נורא. איך את מצליחה לנווט את הספינה?
אגב, אני רוצה להדגיש שבעיני מי שסובל מהפרעה נפשית, הוא גיבור לאומי. הרושם שהסובלים מבעיות נפש הם חלשים נפשית מוטעית ומטעה. אמנם הם רגישים יותר, הפתיל שלהם קצר יותר, יש להם סף גירוי כעסים נמוך. אבל בתמונה הגדולה, כשמסתכלים על כל חלקי הפאזל, מתגלים גיבורים אמיתיים ופייטרים רציניים, גדולים מהחיים, ששום בן אדם בריא נפשית לא מתקרב לקצה הקצה שלהם.

אתם מכירים את זה שלפעמים מסתכלים כמו לתוך עולם אחר, עם אנשים יפים ובריאים אדומי שפתיים ושחורי שיער מביטים בהם והם מהלכים להם באדנות ובשלווה, בטוחים שהם גדולים מהחיים
ואנחנו, מהעולם שלנו הסוער, גבה הגלים ושבור השגרה יודעים שדווקא אצלנו החיים אמיתיים...

אוף, נראה לי יצאתי מזה לא מובנת...