מה בעצם קרה שם?

צפור בודד, קראתי בהתרגשות את התיאור העצוב שתיארת, ואני רוצה לומר שלפחות בהיסטוריה שלך את לא ממש בודדת. אני חושב שאני יכול להבין אותך, לפחות קצת, כי באתי משם (או בערך משם). באמת קשה לי לספר, אבל אחרי שאת כתבת הרגשתי פתאום שאני גם יכול קצת, ובאמת היה מתאים להעתיק את מה שכתבת לכאן.
אולי זה ישמע כמו התבכיינות, אבל זו היתה המציאות. אני ואחי עברנו במשך כל הילדות מהאבא התעללות נפשית ופיזית, השפלות, צעקות, ביקורת איומה, האשמות, רדיפה נפשית כביכול על רקע "דתי", מתח נורא. כמעט אף פעם לא יכולת להשביע את רצונו, ולעולם לא ידעת מאיפה תנחות המכה, ולמה. מידי פעם חטפנו מכות רצח. כמעט ולא ידענו מה זה חום ומה זו אהבה, לעיתים נדירות שמענו מילה טובה, ולא זכורות לי הרבה חוויות טובות ונעימות בבית. רק הרבה אח"כ הבנתי שאמא היתה שבורה נפשית ג"כ. אני זוכר שבתור ילד בגיל 10 בערך ראיתי ילד שמנשק את אמא שלו, וזה היה נראה לי משונה.
כשהתחילה ההתמוטטות הנפשית שלי הרגשתי שמה שבעיקר הפריע לאבא שלי היתה הירידה הרוחנית שלי וה"מה יגידו", ולפי הטענות שלו אליי היה נראה שברור לו שאני סתם רוצה לפרוק עול והכל סתם תלונות. סחבתי את עצמי בכוח לפסיכולוג ולפסיכיאטר (אבי טען שהפסיכולוגיה היא עבודה זרה ששוללת את הבחירה וכו'), אבל לבד בלי תמיכה נשברתי, הייתי שבר כלי. שכבתי תקופה ארוכה במיטה מתגעגע למוות הגואל והמבורך, והמוח שלי מטורף ממחשבות בלי יכולת לשלוט בהם. הגיע מצב שהייתי מוכרח לכפור ב"אלהים" שעליו גדלתי, כי מבחינתי הוא היה השטן בהתגלמותו, למען ההישרדות הנפשית שלי לא יכולתי עוד להאמין במה שהאמנתי שהוא מייצג. נגזל ממני האלקים שהרגשתי כ"כ זקוק לו. כל העולם הפנימי שלי התמוטט והתרסק לחתיכות.
אני לא יודע מה אבי עבר ואיך הוא הגיע למצב הזה, כי הוא מאד סגור, מה שבטוח הוא לא "סבל" מעודף שמחה ובריאות נפשית. כיום אני לפעמים חושב עליו ברחמים רבים, אני מנסה להבין שכנראה גם הוא הרגיש בתוכו חורבן והרס.
עזבתי את הבית, אבל הוא לא עזב אותי, ההרס הנפשי נשאר אצלי. דיכאון, רגשות אשמה, חרדות, ערך עצמי מזעזע, תיעוב עצמי, אובדן זהות, ובושה בצרכים הגופניים שלי. לקח לי הרבה שנים רק לקלוט וכ"ש קצת להפנים שיש לי זכות לרצות, זכות לחיות, ליהנות, שיש לי לגיטמציה, להכיר בעצמי שאני שווה ערך ולא איזה חפץ חבוט ועלוב, שאני אדם צלם אנוש, ושגם לי מותר לאהוב ולהיות נאהב.
כיום אני אמנם עדיין מטופל בתרופות נגד דיכאון וחרדה, ואצל פסיכולוג, אבל ב"ה המצב הרבה יותר טוב, יש עליות וירידות אבל אני כבר פחות פוחד לחיות, ואני מרגיש שתודה לאל התקדמתי הרבה ביחס לנקודת המוצא.
לא האמנתי שאני ישתפך ככה, אני מקווה שאני לא אתחרט
בתקווה לטוב

תצמה
אני מצטרף לדברי כל האנשים היקרים שכתבו כאן, אתה לא לבד, איכפת לנו ממך. אל תאבד את התקווה, תאמין שיש רפואה ושהיא תגיע, וששווה לחכות למרות כל הסבל, אתה תעבור את זה בעז"ה. השלווה והשמחה מצפות לך.

צפור בודד
תודה רבה על שעזרת לי לפרוק את הלב. המשפט "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות אומללות הן כל אחת על פי דרכה" לא תמיד מדוייק.
הבנתי מאדם חכם, שחשוב לעבור את התהליך של הכעס כדי להשיג לגיטימציה לעצמך, לא לאפשר לחלק הבוגר להמשיך להתייחס לילד הקטן או לילדה הקטנה שבתוכך כמו שההורים התייחסו אליו ולעבור על זה בהסכמה ובשתיקה. אני מקווה שלא דילגת על השלב של הכעס כחלק מתהליך פנימי, לא דוקא מול ההורים הממשיים, זה לא סותר את ההבנה והרחמים שאפשר לגלות כלפיהם.
 
צפור עפה
ההזדהות והאיכפתיות והמילים הטובות מחזקות ומעודדות אותי. תבורכי. באמת קטונתי מ"התיק" שהפלת עלי.