אני מבולבל: האם אפשר לדעת בוודאות את האמת ואם לא איך מענישים על זה?

שותפי ,
עשיית דין לא מחזירה שום מצב לקדמותו, היא מיישרת מצב מעוות שנוצר לטובת עתיד מתוקן יותר.
בכל מקרה זה לא עונה איך סקילה במחלל שבת (נניח) עושה את זה.
כאמור זה דבר שמצריך לימוד, ובכל מקרה זה ודאי לא הנושא הראשון לדון בו, למי שעמדת המוצא שלו/ה היא "נניח שיש בורא..."

שותפי,איני מבין איזה מסר אתה רוצה להעביר בין השורות.."מעניין למה זה נועד". אכן אני כותב משנת 2005,אין לעובדה זו שום זיקה לעובדת היותי מתאר בהתרגשות ובדרמתיות את עולם החוכמה,ואם בכל זאת אינך מסתפק באמת פשוטה זו אז דע לך שעשיתי הפסקה של שנים מספר בכתיבה בפורומים והנה אני חוזר לכתוב אבל רק בפורום זה.

הברית שכרתו האבות עם השם?
למה שהיא תחייב\תזכה אותי?
אין סיבה שאנשים יקיימו ברית שנכרתה לפני אלפי שנים או עשרים שנה.
ירצה אדם? יכרות ברית מחודשת, אם יהיה לו עם מי. לא ירצה? לא יכרות.

והעונשים מחזירים מצב טבעי?
לא נראה לי.
שוב, אם הבורא הזה החליט שכתיבה בשבת מכעיסה אותו, ולכן הוא רוצה לסקול את מי שכותב, כדי שנפשו תחזור למצב הטבעי, למה שאני אקבל זאת? למה שכל העם יקבל זאת? כי היו שם עשן ואש וקול שופר ומושה דיבר והאלוקים ענה לו בקול? אז מה? לכן עלי לקבל בהכנעה ובתודה שמצב נפשי הטבעי הוא אי כתיבה בשבת, ואם אכתוב-אסקל כדי שתחזור למצבה הנפלא הבראשיתי? מה פתאום?

ולשיטה שהצעתם שהעונשים באו להרתיע, וכשאינם מרתיעים - חדלו,
זה עדיין לא עונה.
ראשית, מה עם כרת וגיהנום וכל חבריהם.
שנית, מה זכותו של הבורא לקבוע כלל שמחלל השבת יומת, ולהעניש בסקילה כדי להרתיע? כי ברא? אז מה?
למה שדיינים יגזרו סקילה על ידידיהם, או שכניהם, או סתם עמך נחמדים (או לא), כי הבורא רוצה להרתיע מלעשות משהו שלא מוצא חן בעיניו?
למה הבריאה ו\או מעמד הר סיני ו\או ברית האבות אמורים להביאנו להסכים\לרצות\לבחור\לחוש 'אשרינו'\למסור נפשנו על כל אלו?

לומדת,
את מניחה שתי הנחות לצורך השאלה: א. שיש בורא לעולם (קרי: שקיימת ישות שתכננה ויצרה ומנהלת את העולם), ב. שאותו בורא נתן לנו תורה בסיני.
עכשיו את שואלת מה מחייב אותנו לקיים את הוראותיו.
לצורך הענין, אני מסכים שההנחות האלו נכונות.

כעת, לאחר ההנחות האלו, מה זאת אומרת "מה מחייב"? הוא עשה אותנו, נכון? [זו אחת מההנחות שהקדמנו לשאלה] זה אומר שהוא יודע מה נכון לעשות ומה לא נכון, מסכימה? [זו תוצאה של ההנחה הקודמת. נראה לי שברור שמי שיצר יודע את טיב היצירה ואת מטרתה והאופן הנכון שבו היצירה שלו תמלא את מטרתה] אז הוא אמר לנו מה נכון לעשות ומה לא נכון לפי דעתו [זו ההנחה השניה שהוא נתן את התורה], ודעתו היא האמת [שהרי מי שיודע הכי טוב מה נכון ליצור לעשות - זה היוצר],
ולכן, אם חשוב לך לעשות את מה שנכון, את תעשי את מה שהוא אמר לעשות.
שום דבר לא מחייב אותנו לקיים את מצוותיו מלבד העובדה שאנו חושבים/מרגישים שנכון לעשות את זה.

השאלה השניה, למה הוא בחר לאיים בעונשים וכו', גם היא לא מובנת לי.
אם הוא אכן הבורא, והוא אכן נתן את התורה, אז הוא החליט לאיים. מה הבעיה בזה? את דורשת ממנו סוג של טקטיקה בהוראת הדרך הנכונה, טקטיקה שמוצאת חן בעינייך [אולי מוסרית יותר], למה נראה לך שהוא מחוייב לזה? הוא פשוט החליט כך וזהו. רוצה לומר שהוא לא מספיק חכם? זה ממש לא מסתדר עם ההנחה שהוא יוצר הכל. שהוא לא מספיק מוסרי? יכול להיות.

ואיך זה מסתדר עם הטענה שהוא אוהב אותנו, זו באמת שאלה לא פשוטה. כשאני שאלתי את מו"ר את השאלה הזו הוא ענה לי שאכן לפעמים נראה שהוא לא אוהב אותנו, אבל דבר אחד ברור: שהוא הראה לנו בתורה את רצונו שנסתכל עליו כעל אב אוהב.
האמת שאני לא כל כך מבין את התשובה הזו, אבל אני מצטט.

בקצרה, לאחר ההנחות שהוא היוצר והוא נתן את ההוראות ליצוריו, אז היצורים מבינים שמה שנכון לעשות זה מה שהיוצר אמר שנכון לעשות, כי מי שיודע הכי טוב מה נכון לעשות - זה היוצר.

חזק ואמץ,הסברת בטוב דעת מדוע קיום המצוות הוא חיוני לנו לקיימם אבל עדיין לא הנחת את הדעת בדבר מוסריות הבורא לאכוף את חוקיו באמצעות עונשים מייסרים. אני יכול לקבל על הדעת את העובדה שהבורא כיוצר הבריאה 'יודע' מה טוב ומה רע לנו כבני אדם,זאת לא הנקודה,תלונתה של 'לומדת' היא בדבר מוסריות הענישה.

יהי אור 

אין לי שום טענות כלפי הבורא. אני חושבת שהבעיות הן בתפיסתנו אותו ובתפיסתנו את רצונו מעמנו וברודנות שבה אנו תופסים זאת, ולכך מכוונות שאלותי.
אכילת רעל הורגת, נכון. נסיעה לא זהירה הורגת, נכון. אבל כתיבה בשבת אינה הורגת, אלא אם כן הדיינים יפסקו להרוג, כי השם צווה אותם כך. ועל כך יש בהחלט שאלה. 
ועכשו לחזק ואמץ-
אם אני - ולו לרגעים ולשעות - פותחת ראשי וליבי להסתכל על העולם ועל הנחות היסוד בתפיסה מאד רחבה, ללא כל פחד דין או גיהנום או פחד חריגה מהמקובל ומשחינכוני אלא בפתיחות ובצלילות, וזוכרת שגם נשמתי היא חלק אלוק ממעל ומנחה אותי, ושהאלוקים טוב ואוהב, ולא רק כי התורה אמרה לי לחוש כך אלא כי אני מאמינה וחשה בכך, שהוא מקור החסד, השמחה, הרחמים, האצילות, ההדר, וכדי להידבק במידותיו אנו מחזקים את הרחמים והטוב והשמחה והנתינה שבנו, ולא את הדין והכעס וההקפדה והענישה, ואם אני זוכרת את דברי הרמב"ם וחז"ל שהמצוות באו להיטיב ולעדן אותנו ולעשותנו טובים ומוסריים ובצלמו ובדמותו, אם אני  - ולו לרגעים - בתפיסה ובהשגת כל אלו, אני מבינה שהאלוקות לא שתלטנית ולא רודנית, ובוודאי לא מחייבת לצד הרודנות לומר ולחזור ולומר שהיא רכה ואוהבת ונעימה ונוחה, אם אני רואה ומרגישה את כל אלו, אז משהו במערכת האכיפה והחיוב הצפוף והענישה לא מסתדר. יותר ממשהו.
ההנחה שהבורא לבדו מבין מה טוב ולכן דורש בתוקף ובאיומים דברים נעלמים מעמנו, אינה סבירה בעיני. אני מספיק מחונכת לכך כדי לקיים כל דבר, ואפילו להדר בכל דבר, ולהשתדל לקיים ברצון ובשמחה, אבל בהשגתי ובהרגשתי יש משהו שלא מסכים ולא מקבל את זה.

ומכאן אפשר לעבור לדיונים ארוכים מאד. 
אני רואה את האיפשור הגדול המעשי שהשם נותן לברואיו, הרי גם העולם והחיים הם ביטוי לרצונו - לא רק התורה והמצוות. לזה לא צריך הוכחות כמו למעמד הר סיני, כי כל רגע ורגע הוא ביטוי לרצונו ואין אצלו אילוץ כלל וכלל.  ואני רואה את ההתפתחות השכלית וההרגשית שהוא מאפשר, את היצירה שהוא מאפשר, והסברה הנוקשה של 'הוא ברא, הוא יודע, זה הנכון, הוא מעניש, הוא מאיים, זה הכללים' - אינה מתקבלת על דעתי וליבי לצד היותו כל יכול, ומקור הטוב והאהבה, ולצד זה שהוא יצר בן אדם עם עצמאות מחשבתית והרגשית, ונשמה חופשית, שרוצה לדבוק בו ולעשות הטוב בעיניו והטוב לה.
וכאמור, אם מישהו יבוא היום בראש הר בהתגלות דומה וייתן מערכת כללים וענישה לא מוסרית בעינינו, לא נעלה על דעתנו לקבל זאת. 
וכאן זה באמת מביא לכל מיני מחשובת והרגשים והסתכלויות על העבר, על ההווה, על המקורות, עלינו, שרבים מהם מדוברים כאן באשכולות שונים.