כפי הנראה (ספק?) עקב מעשה טוב שעשיתי, או מחשבה טובה שחשבתי, או שמא ראה הקב"ה שספקנים מועטים עמד ושתלם בכל פורום, זכיתי ונתעטרתי על ידי כמה מהחברים החשובים, בתואר (המפוקפק? המכובד?) ספקן הפורום, ואף זכיתי שיקראו ספקות מסוימים על שמי "ספקות מהסוג אותן מעלה ייתכן".
כפי שכבר כתבתי, למרבה הצער, אינני יכול להיחשב כמחדש כל שהוא בתחום הספקנות. הספקות אותן אני מביע בפורום, הן קלאסיים לחלוטין ועל דעת רוב מנין ובנין של ההוגים.
מהו הספק?
עלי להקדים כי הדברים דלהלן אינם מבוססים על לימוד ועיון מפי ספרים וסופרים, אלא הם פרי מחשבותיי בעניין המבוססים, בין השאר, על מה שנקלט אצלי במהלך הזמן מכאן ומשם.
הסוגיה רבת אנפין, ארוכה מני ארץ ורחבה מני ים ואין בידי אלא לגעת בה.
באופן עקרוני ניתן לחלק את הספקנות לשני סוגים.
1. ספקנות אודות אמונות ודעות.
2. ספקנות אודות עובדות.
כמובן שיש תתי סוגים, כמעט עד אין מספר. אנסה להתמקד במה שנראה בעיניי עיקרי ומייצג.
רבים הם הספקנים.
יש את ההיבט הפסיכולוגי. אימון או ספקנות המבוססים על תכונות (מה זה?) ולאו דווקא על תפיסה פילוסופית. לא תמיד, אם בכלל, ניתן להפריד בוודאות, ללא ספק, בין השניים.
הפילוסופיה הולכת עם הטלת הספק עד הסוף. היא מפקפקת בעצם קיומנו ומנסה לבדוק אם ניתן להוכיח זאת כלל.
"הקיום" נכנס (גם זה רק לכאורה) תחת הקטגוריה של אמונה אינסטינקטיבית. זו הגדרה מינימלית. איננו אומרים "ידיעה" אינסטינקטיבית, אלא "אמונה".
בחיים אנו מכירים אנשים המאמינים לכל דבר (פתיים?) וכאלו המטילים ספק בכול (חכמים?)
יש המאמינים לכל דעה ו/או אמונה ומפקפקים מאד בכל טענת עובדה. מהם יש המפקפקים בעיקר בטענת עובדה הנסמכת על אימון במערכת ויש הנוטים לפקפק רק כאשר הם נדרשים לאימון באנשים בודדים. יש מהם החשדנים מאד בעיקר כלפי כנות כוונות של שכנגדם.
יש הנוטים באופן כללי לתת אימון באנשים (אולי מחמת שהם עצמם הגונים וכנים) אך בכל הנוגע לטיעונים שאינם קשורים במישרים לאימון, הם ספקנים קיצוניים.
במידה מסוימת ניתן לטעון כי כולם מטילים ספק בכול כל הזמן. כאשר מישהו מעלה טיעון הכולל בתוכו ספק בטיעון הנגדי (איזה טיעון הוא לא כזה?) קל מאד להטיח בפניו כי הוא מטיל ספק, במקום להתמודד עם הטיעון עצמו.
בעצם יש כאן פרדוקס כפול.
דחיית כל טיעון יש בה משום הטלת ספק בנכונותו של הטיעון ופקפוק בעמדה הנגדית. האם אין בכל הכרעה אלמנט של ספקנות בצד השני? יותר מכך. וכי עצם הטלת הספק בספקנות אינה ספקנות בפני עצמה?
עד כאן ברמה התיאורטית.
ברמה המעשית, בהתעלם מ"פרדוקס הספק", בכל הקשור לאמונות ודעות, יש מקום לתפיסה מרחיבה אודות אמונות אינסטינקטיביות. נכון, אפשר לערער ולטעון כי ניתן לזהות אמונה כאינסטינקטיבית, אם בכלל, רק בשאלות יסוד מצומצמות, ולהצביע עד כמה הידע משפיע על ה"אינסטינקט", אך עדיין יש לנוהים אחר החשיבה האינסטינקטיבית המבוקרת מה לומר.
בנוגע לטענות עובדה, יש גם מקום לספקטרום רחב של רמת הוכחה נדרשת. בכל מקרה אין מקום לתחושות ולידיעה אינסטינקטיבית אודות טענות עובדה (להבדיל מטענות אמינות).
כאן אני רוצה להצביע על תופעת ה"קפיצה".
נניח כי אנו מאמצים אמונה מסוימת העומדת לדעתנו, מכל סיבה שהיא, במבחן האי ספק. עכשיו אמונה זו גם "מספרת" לנו על עובדות.
עד כמה שאנו שומעים עובדות מפי מי שאנו מאמינים לו מסיבה כלשהי, אני מסכים כי נקבלן כאמת, למרות שהן יכולות להעלות אי אלו סימני שאלה. האמון הראשוני יש בכוחו לגרור אמון המשך, אם כי כמובן כדאי כל הזמן לשים לב אם לא התנתקה חוליה בשרשרת האימון.
אבל כאשר אנו מחליטים להאמין כי יש אלוהים ואנו גם מאמינים כי הוא רוצה מאתנו משהו ולשם כך עליו להתגלות אלינו בדרך כלשהי.
האם בגלל כך עלינו להאמין יותר בקלות לטענות עובדה אודות ההתגלות?
