האם יש הצדקה הלכתית/מוסרית לעמדה החרדית בעניין השתלת איברים

לאחר מותו: מתן בן סימון ז"ל הציל את חיי האברך • מרגש
החרדית מושתלת הריאה: "לא נחתום על אדי"

הרבנים החרדים אוסרים למעשה על תרומת איברים ואכן יהודים חרדים בדרך כלל נמנעים מכך.
לעומת זאת ארעו כמה מקרים בשנים האחרונות שבהם רבנים התירו להשתיל בגופם של חרדים איברים.
מכיוון שאיני חושד ברבנים בציניות הלכתית או ברצון לקיים בחילונים דין "מורידין ואין מעלין" אני מניח שההיגיון מאחורי הפסיקה הוא שמכיוון שהאיברים בכל מקרה יתרמו ניתן ואולי עדיף (בהלכה יש דיני קדימות בהצלת נפשות) שינתנו ליהודים חרדים.
לי הדבר גורם אי נוחות מוסרית רבה (בלשון המעטה) אשמח לשמוע את דעתם של הכותבים בפורום בעניין.

נ.ב.:
א. יש דעה רווחת אצל חרדים שמותר לקבל איברים מגויים במידה והיחס אליהם חורג מהיחס לתורמי איברים יהודים זה עוד נושא לענות בו.
ב. בני משפחתו של ר' משה פיינשטיין טוענים שהתיר לתרום איברים לאחר (סוג של) מוות מוחי, זו לא הפסיקה הרווחת.
נטען שלאחר ניסוי הכבשה ר' שלמה זלמן אוירבך קיבל עקרונית אם כי עד כמה שהבנתי לא למעשה כיום את האפשרות שמוות מוחי הוא מוות.

יש הבדל בין "מפזר שטרות ברחוב" מעשה לא בעיתי מבחינה מוסרית, לבין שימוש באברים של מי שלפי הגדרת ההלכה נרצח על ידי רופא ללא היתר.

מה בין זה למעשה שבת שנעשה על ידי חילוני לצרכו?

אפשר ליישב כי כאן זה פיקוח נפש.

מאידך יש חשש שזה יגרום לריבוי רציחות. האם ר"ח סייג את הפסק בבדיקה כי בכל מקרה יש חולה אחר הממתין להשתלה?

לכאורה כל מי שמשתמש באברים אלו הופך להיות חלק ממערכת הרצח לצרכי השתלה, גם אם הוא משתמש רק בדיעבד ואינו "מזמין" בפועל את הרצח.

בוודאי שזה מצטייר רע מאד (ולו רגשית) לומר מחד כי זה רצח ולהשתמש מאידך בטיעון כי בין כה וכה הוא כבר נרצח.

[שותפ,

מי יגיד זאת?
הרופאים? הם הרי לא חושבים שהם רוצחים.
הרבנים? אני לא מאמינה שהם יגידו זאת. עובדה שאינם אומרים כך גם היום - האם אתה יודע בוודאות שתורמי האברים בכתבות שלוננקו לעיל, תרמו אברים לכמה אנשים?]