|
|
| נשלח ב-20/11/2011 07:32 |
 |
| |
יהי אור
ירוקון (איקון ירוק) על הראיה להפך מדברי מן המדרש שזכו לקבורה.
אפשר שהסיבה שההשלכה לים אינה נחשבת לקבורה היא בגלל שהגוף מיטלטל. ויש אצל חז"ל או מקצתם תפיסה שהנשמה חשה לאחר המוות מה שקורה לגוף, כגון שאכילת התולעת היא דוקרת, ולפי זה בים יש זרמים וטלטולים.
לגבי הראיה מן המדרש "ממצולות אשיב" גם אם אין כאן ראיה שזו קבורה זו עדיין ראיה שאין זה מונע את תחית המתים, וכן משמע שזה מה שהפריע להם ונחה דעתם מן הפסוק.
לגבי השאלה מדוע מקשרים בין קבורת המת לבין אמונה בתחית המתים, גם לי זה לא ברור, אבל יתכן שיש כאן פשוט "חבילה". אותה תורה שמצוה על קבורה מבטיחה את תחית המתים. אם לא מקפידים אז הכל נחלש.
הראיה מכך שגם במקרא צריך לעשות איזה מעשה כדי שיתחולל הנס, ודאי צדקת. אבל האם תחית המתים היא בידי אדם או בידי שמים?
שנית, אנו מגיעים לשאלה החשובה מאד מה תורם הגוף לאדם. לפי התפיסה, שהיא אולי יותר מאוחרת, שהנשמה עיקר והגוף הוא לבוש, לא צריך לשמור חלק מן הלבוש הישן כדי להכין חדש.
לגבי עצם הלוז, והמקובלים הראשונים, בעיני מה שמקובלים סברו הוא השפעת כוח הדמיון, והדמיון נזקק למגיה מדעת ושלא מדעת. כמובן, אני מניח שתסבור אחרת. אבל לשיטתי שלי כתבתי.
אשר לטענה שמה לי אריות ונמרים (אם יש כאלו לאכילת הגופה) ומה לי תולעים, אין לך מה לשאול אותי. כך ביקש בעל המעשה...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2011 09:07 |
|
| |
תרגיל קטן
נניח שינסו, משיקולי מקום אקולוגיה וכו', לחדש את ליקוט עצמות שבימי חז"ל, איך הרעיון יתקבל?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2011 09:34 |
|
| |
| maxmen כתב: |  | אני למשל יכתוב בעזרת השם צוואה שיבטל רוב הלכות אבילות, בוודאי את השלושים והשנה ויום המיתה בכל שנה, ובוודאי עליה לקבר,
לגבי שאלה מצוות כיבוד אב ?! יש דרכים יותר מקוריות לכך ! כמו ללמוד רפואה וכדומה,
כי לדעתי מן התורה כל הלכות האבילות מריח לא טוב, עובדה שאין מצווה ישירה מן התורה לאבילות מה שיש זה דווקא מה אסור, |
|
למה אתה ממתין? כתוב היום!
וכמובן, ברור לך כי לו בניך נורמליים, וזכו ממך לחינוך יהודי טוב, הם יתעלמו לגמרי מצוואתך, שכן החובה על כבוד המת - שלהם היא, ולא שלך לבטלה כרצונך.
ומדוע ללכת רחוק? לו ציווך אביך לומר אחריו קדיש כל 12 חודש, ולא 11 בלבד, למרות שמשפט רשעים בגהינום 12 חודש, היית שומע בקולו משום כבוד אב, או דוקא לא שומע בקולו, משום כבוד אב?
אבא אוהב - לא מעמיד את בניו בדילמה כזו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2011 09:46 |
|
| |
מואדיב
זכותו של אדם לבקש שלא יספידוהו, וכן למחול על אבלות יב חודש.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2011 10:30 |
|
| |
ומה הדין לנשרפים ! למיליונים שנשרפו בשואה- על קידוש ה' -בטנקים- וכד'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2011 11:02 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: | | מואדיב
זכותו של אדם לבקש שלא יספידוהו, וכן למחול על אבלות יב חודש. |
|
זכותו לבקש, ולדעתי - חובת הבן שלא למלא את בקשתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2011 11:11 |
|
| |
מהי תיתי?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2011 12:19 |
|
| |
האבלות אינה חובת האב המת, היא חובת הבן, הבן המאמין שהוא מחויב בדיני אבלות על פי דין- אינו צריך לשמוע בקול אביו, כשם שאינו צריך לשמוע בקולו אם אביו מצוה אותו לחלל את השבת.
הבעיה היא רק במצווה לקיים את דברי המת-
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2011 09:11 |
|
| |
<לגבי השאלה מדוע מקשרים בין קבורת המת לבין אמונה בתחית המתים, גם לי זה לא ברור, אבל יתכן שיש כאן פשוט "חבילה". אותה תורה שמצוה על קבורה מבטיחה את תחית המתים. אם לא מקפידים אז הכל נחלש> הקשר הם הריפורמים: http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1146295&forum_id=1364 האם הטובעים לא יקומו בתחיית המתים מפני שכריש יבלע את עצם הלוז שלהם?
תוקן על ידי נישטאיך ב- 21/11/2011 09:14:31
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2011 14:37 |
|
| |
יש בהחלט לדון האם קבורת האדם היא חובת המת או היורשים האם בקשתו להיקבר בקבר מסוים או באגם מסוים כמוה כצוואתו לענין רכושו הממוני.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2011 15:10 |
|
| |
באד
בענין הקבורה- על מת לא חלים שום חובות. -למתים חופשי-
אם היורשים יכולים להרשות לעצמם לקבור אותו ליד האגם או בכל מקום מסוים אחר, אם הם רוצים, שיעשו.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2011 16:37 |
|
| |
שלום חברים! ראיתי את הדיון המרתק חושב שהמאמר המצ"ב יכול להוסיף עניין נוסף
כשמתים לא חייבים לעצור את הצמיחה
הנוהג להקים מצבות אבן מעל קברי הנפטרים יוצר בישראל "ערי מתים" עצומות שאין בהם כבוד לנפטרים, לחיים או לאדמה. למה לא להציב עץ מעל תלולית הקבר?
עודד גלעד | 3/6/2009 17:04 מקור: nrg
******* type="text/" src="/online/nrg/include/js/wmv_player_small.js">
******* type="text/" src="/online/nrg/include/js/slider.js">
*******>
אחד העקרונות האקולוגיים היפים בתרבותנו הוא קבורת המת באדמה - "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". אחרי שכל חיינו אמא אדמה מזינה ומקיימת אותנו, אין דרך יפה יותר לכבד אותה מאשר להחזיר אליה את הגוף שלנו "עם תום השימוש". אך מרבית בתי הקברות בישראל כל כך מלאים בכבוד המתים ואבניהם עד שלא נותר בהם אפילו חלקו הקטן של מקום לאדמה, ובעצם אין בהם כבוד גם לנו, החיים אחריהם.
הנוהג שהתקבל בדורות האחרונים הוא להציב מעל אדמת הקבר תיבות אבן כבדות במימדי אדם, שלפעמים נדמה שתכליתם האדריכלית היא להוות מעין בית פרטי לנשמות המתים, נדל"ן לעולם הבא. רבים מבין העולים לקבר יקירם, גם אם הם מבוגרים מכדי להודות בכך, מסוגלים ממש לדמיין את צלם הנפטר נח ומחכה בתוך התיבה.
ברוב בתי הקברות תיבות האבן מסודרות בשורות צפופות, ויוצרות סמטאות צרות שלעיתים ניתן רק בקושי לעבור דרכם על מנת להגיע לקבר הנפטר. הדבר כמעט בלתי אפשרי עבור נכים או זקנים, אך גם מי שאינם כאלה ויצליחו להגיע לקבר לא ייהנו בקרבתו מתנאים שראוי לקיים בהם טקס אזכרה והתייחדות. באין מחסה מפני השמש הישראלית הקופחת ובאין מקום לשבת קמעה, אין גם פלא שהמבקרים מחכים בקוצר רוח לסיום דברי הקינה, התפילה והזיכרון. כך יוצא שגם כבוד המתים יוצא בהפסד גדול, כולל אלו שמצבתם נעשתה מהשיש היקר והמהודר ביותר.
כשאנחנו אומרים אדמה אנו חושבים על חיים וצמיחה, פוריות והתחדשות, אך כשאני מרים את עיני מקברם של סבי וסבתי, עליהם השלום, בבית העלמין של חולון, כל שאני רואה סביבי הוא מדבר אבנים עצום ודומם, החוצץ בין האדמה והשמיים. אדמת המקום נקברה שם בחייה עם המתים, והיא תוכל להשתחרר ולשוב לתחייה רק כשהמשיח בכבודו ובעצמו יגיע, לא דקה לפני כן.
יער חי
אחת החלופות לקבורה המקובלות בעולם, אשר לאחרונה גם מוצעת בישראל, היא שריפת הגופה. ואולם בשיטה הזו, גם אם על התנור מותקנים המסננים היעילים ביותר נגד ריחות ועשן, התהליך הלוהט (1,200 מעלות) עדיין כרוך בשריפת דלקים גיאולוגיים רבים ושחרורם לאוויר, יחד עם הגופה, כגזי חממה. ירושה די רעה לשאר העולם ולדורות הבאים.
לכן הצוואה שלי היא אחרת. אחרי שתשיבו את גופי לאדמה אני מבקש שעל תלולית הקבר הטרייה תשתלו עץ צעיר ולא מצבת אבן. מראהו של העץ הגדל משנה לשנה, צילו ופרחיו יתנו נחמה למבקרים. שורשיו יעברו דרך גופתי שתתפורר בחשכה לכדי עפר ודשן, וישאבו מהם חיות וכוח מעלה חזרה אל אור השמש, אל נשימתה של הרוח הסובבת חופשייה בכל מרחבי העולם.
וכך העץ שיעלה מאדמת קברי יגיד את צוואתי המתמשכת לבני ולבנותי, הביולוגיים והרוחניים:
"אני כעת חלק מהאדמה שנושאת אתכם; זכרו כי שורשיכם, יקירי, נטועים בעפר שאני חלק ממנו, וגם אם העלה שלי קמל ונשר הרי שהאילן שלנו ממשיך ללבלב ולצמוח אתכם באדמת החיים".
אני מעדיף להיקבר באזור המיועד לייעור, כך שהעץ שלי בחורשת "גן עדן" יהיה גם פיצוי אישי קטן ליערות כדור הארץ, על כל הניירות והקרטונים למיניהם שהשתמשתי בהם במהלך חיי, ועל כל גזי החממה הרבים שפלטו תחנות הכוח ומנועי הרכבים ששרתו אותי כל השנים.
בהחלט אפשר שלוח לא גדול שיוצב בסמוך לאילן יציין את שמי, אך זה לא נראה לי כה חשוב. הן כעבור כמה מאות או אלפי שנים ימות גם העץ שלי מזקנה, כדרך הטבע, ואחרים יצמחו תחתיו. אני וכל אלו שהכירוני כבר נהיה עמוק בתוך העולם הבא, ורק אותו יער חי יישאר כמצבתנו היפה ביותר, מתנת נצח לדורות העתיד.
הכותב, עודד גלעד, עוסק בחינוך סביבתי. פעיל בארגונים לשינוי חברתי-סביבתי וחבר בתנועה הירוקה-מימ"ד. מוזמנים גם לקבוצה בפייסבוק: גם אני רוצה עץ במקום מצבה
|
|
|
|
|
|
