היתר נדרים בתקופת הרמב"ם

מתוך ההקדמה לספר המצוין והמקיף 'כל נדרי':

א. שנו חכמים בלשון המשנה [חגיגה י א], "היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמכו", והיינו שפרשת התרת נדרים נכתבה בתורה רק ברמיזה, ועיקרה נמסרה לחכמים בתורה שבעל פה. ומטעם זה כתב הרמב"ם [בסוף הלכות שבועות, ובפיה"מ נדרים סוף פרק י] שמי שנדר וליבו נוקפו להישאל על הנדרים והשבועות משום שלא נתפרשו בתורה, יש בכך "שמץ מינות", שהרי הוא כאינו מאמין בתורה שבע"פ. וכבר העיד הרמב"ם [בפירוש המשניות שם] שבמקומותינו נוהגים לעשות התרת שבועות מעשים בכל יום, משום שאין נובעים במקומות אלו המים הרעים דהיינו המינות. ועד"ז כתב הכוזרי [מאמר שלישי סוף אות מט] שהקראים אינם מודים בהתרת נדרים.

ובשו"ת חוות יאיר [סימן טו, בתו"ד שם] הביא קבלה שקיבל שכיון שאין היתר נדרים מפורש במקרא, לכן הנמנעים מלהתיר נדרי רשות שנדרו, הרי הם כמחוסרי אמנה בקבלת חז"ל ח"ו. והצפנת פענח [בהערותיו על "זוהר הרקיע" להרשב"ץ, אזהרה עא, עמ' 283] כתב שזהו מקור המנהג שעושים התרת נדרים ביום הכיפורים בפרסום ובפומבי, שכיון שאין הצדוקים מודים בהתרת נדרים, לכן התקינו לעשותה בפומבי, כדוגמת שאר הדברים שהצדוקים אינם מודים בהם שעושים בפרהסיא כדי להוציא מליבם של הצדוקים, כמו קצירת העומר [במנחות סה א], מצות ערבה [בסוכה מג ב] וניסוך המים [בירושלמי סוכה פ"ד ה"ו], עיי"ש. ועד"ז שמעתי טעם במנהג הקדמונים לאחוז בספר תורה בשעת אמירת "כל נדרי", [עי' מה שהובא בפרק פג סעיף ט והערה כט בנדון זה], שזהו כדי להורות ולהודיע ש"יש להן על מה שיסמוכו".
והמעיין שם ימצא דברים נוספים וחשובים בסוגיה זו.
(ספר 'כל נדרי' נמצא בהיברובוקס ובאוצר החכמה)