לומדתלומדת: האם יש אמונות בסיסיות מקובלות בפורום?

ללומדת ותורה ודעת
אני אכתוב לכבוד לומדת במקצב קצת אושואי
לתת מרווח נשימה מדיטטיבי בין משפט למשפט.
ולתת טעם וערך לדרך ולא למטרה
ללבן שבין לבין ולא למילים 
לגעת בחוסר הידע ולא בידע
כי נגענו כאן בויכוח בשרשי חיינו 
מה אנו יכולים לדעת ובאילו כלים אנו מגיעים לדעת ולהכרה 
האם רק בכח השכל או גם באינטואיציה ובהקשבה
ומה אנו עושים כשאנו בחסר ידיעה בעודנו בדרך
האם אנו יכולים להכיל בתוכינו את חוסר הידיעה
לחוות גם אותו כחלק מהכרת החיים
 או שנהיה בחוסר מנוח וננסה לכבוש את הידיעה לחיים או למוות
ואני חושב שחשוב יותר לראות את הרצון של האדם העומד מאחורי דעתו
כי השכל הוא כמו חץ היורה והרצון הוא מכוון למטרה 
[ולמשל אם אני רואה טענה האומרת א] האבולוציה אינה סותרת את הדת ב] האבולוציה שקר, אני נוטה לומר שכיון את חיצי וגאונות שכלו להצדקת הדת]
 והנה האדם עומד בפני ההכרה הנבואית שיש אכן לפניו מציאות קימת 
וכן עומד בפני ההכרה של חוסר אפשרות שתהיה מציאות קימת
ומתוך שתי ההכרות הבלתי אפשריות האלה קורה בתודעתו המפץ הגדול הנקרא אלוהים
מה הוא עושה עם תודעת האל
החלק היודע שבו מנסה להלביש לו צורה ודמות 
אב רחמן, בורא עולם ,אין סוף,מחויב המציאות יכולת לבוא בדיבור עמו 
והחלק הלא יודע שבו משאיר אותו ככה
כהויה הפלאית שהיא אכן קימת בתוך אי אפשרותה להתקיים
וכך דינו לחיות ברצוא ושוב
כי ברגע שכבר תפס דמות מסוימת 
כבר פספס כי ברח אל התשובה אל המנוחה 
והאל נמצא עדיין בסערה ובפליאה 

ללומדת ותורה ודעת
אני אכתוב לכבוד לומדת במקצב קצת אושואי
לתת מרווח נשימה מדיטטיבי בין משפט למשפט.
ולתת טעם וערך לדרך ולא למטרה
ללבן שבין לבין ולא למילים 
לגעת בחוסר הידע ולא בידע
כי נגענו כאן בויכוח בשרשי חיינו 
מה אנו יכולים לדעת ובאילו כלים אנו מגיעים לדעת ולהכרה 
האם רק בכח השכל או גם באינטואיציה ובהקשבה
ומה אנו עושים כשאנו בחסר ידיעה בעודנו בדרך
האם אנו יכולים להכיל בתוכינו את חוסר הידיעה
לחוות גם אותו כחלק מהכרת החיים
 או שנהיה בחוסר מנוח וננסה לכבוש את הידיעה לחיים או למוות
ואני חושב שחשוב יותר לראות את הרצון של האדם העומד מאחורי דעתו
כי השכל הוא כמו חץ היורה והרצון הוא מכוון למטרה 
[ולמשל אם אני רואה טענה האומרת א] האבולוציה אינה סותרת את הדת ב] האבולוציה שקר, אני נוטה לומר שכיון את חיצי וגאונות שכלו להצדקת הדת]
 והנה האדם עומד בפני ההכרה הנבואית שיש אכן לפניו מציאות קימת 
וכן עומד בפני ההכרה של חוסר אפשרות שתהיה מציאות קימת
ומתוך שתי ההכרות הבלתי אפשריות האלה קורה בתודעתו המפץ הגדול הנקרא אלוהים
מה הוא עושה עם תודעת האל
החלק היודע שבו מנסה להלביש לו צורה ודמות 
אב רחמן, בורא עולם ,אין סוף,מחויב המציאות יכולת לבוא בדיבור עמו 
והחלק הלא יודע שבו משאיר אותו ככה
כהויה הפלאית שהיא אכן קימת בתוך אי אפשרותה להתקיים
וכך דינו לחיות ברצוא ושוב
כי ברגע שכבר תפס דמות מסוימת 
כבר פספס כי ברח אל התשובה אל המנוחה 
והאל נמצא עדיין בסערה ובפליאה 

פרקים אישיים של הרוא"ה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק

רוחדשה,
אני חושב שאולי היה כדאי שתגדיר, מהו התימה והפליאה בהעולם, איזה חלקים מתמיהים, ומה מתמיה בהם.
אם תגדיר התמיהות הללו, אני יוכל ללכת בעקבותיהם ולומר לך מה דעתי בזה.

לומדת,

... ומכאן ואילך, למה תהילים דווקא ? בגלל הזמינות ? ("דת השכונה") מה רע בוידויים של אוגוסטינוס ? ונניח, טוב, תהילים, מה עם נגעים ואהלות ועד לסעיפי משנה ברורה הקטנים ? איך קוראים לכל זה הקראים: "סבל הירושה" (ואולי הם בכלל, צודקים ?) ואיך אפשר לענות על כל זה עם הגעגועים האוניברסליים של כל בן אנוש ?

לתורה ודעת 
כתבת יפה מאוד 
אני מתכוון לפלא הגדול של ההיות כי אני חושב שבבסיס ההכרה שצריך היה להיות האין
תעצום את עיניך ותעשה מדיטציה על האיין תחוש באיין שאין אחריו אין .תתמזג באין .תביא אותו לאצבעות ידך [אני צוחק]
ואחר תפקח את עיניך ותראה כבנבואה את כל היש 
ובתוך הסנה בתוך העולם הסתמי עצמו תשמע את דבר האל.

תו"ד,

באשכול הסמוך כתבתי לך את הדברים הבאים וכנראה נבלעו.

ראוי להבחין בין השאלות הגדולות ואפילו בין אלוהים פילוסופי ורצונו בישר וטוב, לבין דת משה וישראל.

האם אתה טוען כי מעמד הר סיני היה בפועל ואתה מוכיח זאת מהמסורת?

יש הסברים סבירים איך הדברים התפתחו לאט לאט.

אני משתמש כאן לעיתים קרובות במשל הגולם מפראג והפניתיך גם לאשכול פרדוקס טיעון המסורת.

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2899532&forum_id=1364

הכשל בטיעון התיעוד והמוטיב המרכזי.

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2919998&forum_id=1364

סיפורי המקרא - פרשנות אלטרנטיבית.

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2918723&forum_id=1364

מה המשמעות שהתורה שרדה, אם זה לא מה שאתה היית כותב?

חד גדיא, חד גדיא...

הלקח הראשון שיש ללמוד מחד גדיא, שהגם שיש רק גדי אחד, צריך לאומרו בכפילות, חד גדיא חד גדיא. כי באמת לכל דבר בעולם יש שתי מבטיים, וטוב שאנחנו מדגישים כל אחד את החלק גדיא שהוא רואה ב'חד' גדיא. כל העולם כולו מורכב משתי דברים הסותרים זה לזה, שמים וארץ, גוף ונשמה, הנאה וסבל, יש ואין, טוב ורע, אמת ושקר, וא"כ גם כאן, חד גדיא חד גדיא, אפילו המחיר שלו הוא תרי זוזי, רק נצטרך לשמור שלא יגיע לנו השונרא, ולא נצטרך לכלבא שאפילו יאכל לשונרא כבר לא יעזור כלום לגדיא.
אנו מדברים בשתי שפות.
הרי בפועל אנחנו מנסים להיבין אחד את השני, כי הרי בלא שכל אחד מיבין הצד שכנגדו בהוויכוח, נמצא הוויכוח לבטלה, כי אין לכל אחד הב' צדדים,
אני יאמר האמת, שאיני מבין מה בדיוק במה את חולקת עלי, (כי אני מביניך טוב, לדעיתי)  את נותנת משקל אמת למה שלדעתי הוא מענג, משחרר, מהנה, נותן דרור למחשבות, וכו' וכו' אבל כשדנים על המציאות גופא וההרגשיות בכללה, אין להם כל דעה והוראה על דבר אחר מלבד על עצמם ועל המתיקות שבהם. וכי תאמרי א"כ גם השכל וההגיון הוא מכלל המציאות, וגם הוא אינו יכול לומר כלום, כי גם הוא בכלל הנדון. זו באמת שאילה גדולה מאוד, ואני נבוך בה איזה זמן, מה תוקף כל המושכלות הראשונות ומה אייכות הכללי ההגיון, אלא שאין לי אלא מה שניתן לכלי ההגיון לדון על עצמו ועל העולם כולו, וכמו בכל מערכת משפט שהשאילה ומי ידון הדיינים עצמם? והרי הם נוגעים בעצמם אם יערערו עליהם בעצמם, והתשובה, כי כך הוא הדבר שהשופטים מייצגים הכללי משפט על פיהם נוהג הכול. ודעתם היא המוסמכת לשפוט ולהחליט על המקרים ולהתאימם לכללי המשפט. כמו"כ השכל וההגיון הם השופטים היחידים שיש לנו, אבל ההרגישות וודאי אינם מכלל השופטים ואפילו לא מכלל העידים, אלא הם אינם אלא הנידונים.


רק הערונת קטנה-גדולה.
כתבת על הגעגוע: "אבל הוא עובר מעצמו אחרי שפוגשים את החבר".
מה פתאום?!?!
אנשים במבנה נפש כמוני, אחרי שהם פוגשים - מתגעגעים יותר---

כן? עד עולם?, אני יודע שככל שהאהבה כמה שהיא נראיית לנו מושתתת על ההגיון והסברא אינה אלא תוצריות הורמונליית שמתרכבים בה עניני ופרטי הנאהבים, ובחסרון ההורמונאליים הללו תפחת האהבה, ובהגברתה תגבר האהבה, וטבע האהבה שאחרי פסגתה היא מתמעטת מעצמה (לא שהופכת לכלום, אלא שהשכרון והעוז שלה בא לכלל איזון והתפקחות, ונשאר בהגיון, שאז הזמן לבחון בפקיחות העיניים, מה טבעה של האהבה, מה הוא המושך בין שניים, ומה הוא המקרב ביניהם, הדברים כלל וכלל לא פשוטים, יש לי בזה כמה מערכות, אבל ברור לי שהדבר קשור בעניניים גשמיים)'אהבה אפלטוניית' היא לדעתי טעות למי שחושב ששייך באמת אהבה שכליית בלא הרגשיות,האפלוטוניות (היינו אהבת החכמה וההערצה לעניני שכל וחקירה) היא המביאה לרגשיות, כמו שלאחרים מביא הרגשיות מראה או נשיאת חן או הרבה דברים אחרים, אבל האהבה עצמה היא רגשיית והיא מביאה רצון לקרבה וכל שאר הרגשיות האהבה,והם מאוד מורכבים מפעילויות המוח וההרמוניים,ואם כי דברים אלו נוגעים כבר בהקשר שיש לגוף והמוח עם הנפש וההרגשיות והמחשבות, מ"מ צריך לדעת היטב במחשבה מעמיקה מה לפנינו, מה היא האהבה ומה היא כל הרגש אחר.

עכשיו כבר יש לנו נושא חדש לוויכוח בשפת חד גדיא חד גדיא (בצחוק).ומי שחיפש עונה חמישית, היא נפתחה כרגע.

והנה לנו בדיוק דברי הרב קוק שציטטתי:
כי זאת היא תכונת העריגה הנצחית, שיסודה הוא הצמאון האלוקי, אשר כל דבר אחר שבעולם לא ירווה אותו, כי אם המבוקש לבדו, הצמאון לבדו, שיחשף תמיד יותר ויותר ויוכר תמיד יותר ויותר. הוא בעצמו הוא מתהפך למקור כל עונג, למכון כל העדנים הרוחניים, לזיו ש-די.

כל דבריו מצידי, ביטויי ערגה מיסטיית שאני יודע היטיב את טעמה, גם לי דרכים משלי להגיע אליהם. אבל אין להם כלום עם אפשרות מידע כל שהוא, הם רק מעידים שיש העניין שלהם בעולם, וכמו שיש הרגש אהבה או קנאה או שנאה או עונג או געגוע או פחד או שמחה או צער, יש גם עניין של רגשיות ה'ערגה' וה'כיסופין' וה'מיסטיות' והדמיון המשתחרר מכל כבל האוסרו, מה זה מראה? שיש בעולם הרבה מיני רגשיות, כמו שיש הרבה מיני הגיון, ועל כולם יש לדון מה הם ומנין הם, וכנ"ל השופטים הם רק ההגיון והשכל, וההרגשיות הם הם בכלל הנדונים (עם החלק הנידון של ההגיון והשכל).

סוף דבר, אני רוצה לומר לך כמה מילים, אני מחזיקך לפיקחיית ביותר, ונבונה נדירה(לפי מה שאני מכיר, ואני מכיר הרבה חכמים) ושיודעת אייך להסביר עצמה בצורה נפלאה ביותר (את לויערית?) ואני נהנה מהוויכוח איתך ביותר (ואין צריך לומר שאני מייחל שתשארי כאן להביא מחכמתך ובינתך ומתק דברייך וטענותייך,גם יש עוד הרבה דברים ששאלתיך בעבר כגון על ערך האמונה ממי שתולה דעתו באחרים ואינו בוחר בעצמו ועוד, שעדיין לא השבת לי)אני חושב שאני מיבין אותך, כי גם אני עברתי הרבה חוויתיות, ואפילו מיני 'הארה', אלא שבדקדוק הגיוניי, אני מבין שהכול הוא תוצאת ההרגשיות, ואין אותם ההרגשיות על אף העוצמתיות האדירה והעמוקה והעזה שבהם יכולים ללמד כלום על מה שהוא, חוץ מעל היותם דברים נפלאים ממש, והאדם בשכלו יכול לבחון, ולהגדיר מה הם ההרגשות ולתת להם שם וגדר (גם אם ההארות הללו הם פורצים כל גדר ומביאות האדם למחוזות אין סוף של ערגה וכיסוף ונעימיות ואהבה ותשוקה עזה) הם עוד חלק מההרגשיות שבעולם, שעל כולם ועל כל השאר בעולם, אנחנו מבקשים תובה מה זה ןעל מה זה, לצערי אין כלום תשובה, יש רק נסיונות הגדר וציור של כל דבר במה שניתן לציירו והגדירו, אבל מהותו ועצמיותו אינו בכלל מה שניתן לנו כלל, צאולי לעתיד לבוא ואולי לעולם לא. איני מזלזל כלל בתשוקיות והאהבה והערגה וכלות הנפש (ואני חושב שהם הכוחות היותר גדולים שמחזיקים האדם בעולם, לפחות אותי. וראיתי שהרב סעדיה הגאון הביא בסוף ספרו האמונות והדיעות, שיטה האומרת שבשביל התשוקה והאהבה העזה נברא העולם, והיא הנעליית מכל מה שיש בהעולם) אבל אני חושב שאינם יכולים להביא כל ידיעה על מה באמת קורא כאן, גם לא חוטמי הפילים, וגם לא כללי ההגיון, אבל בכל אופן באלו השניים האחרונים אני רואה כשופטים (ההגיון) וכעידים (החוטמי הפילים), ובכל השאר הם רק כנידונים.

זה מוקדש למי שחושב כמוני בליבראליש שצריך ליתן לילדים, ואינו צריך לזה פרס נובל כדי להבין, שמה טוב להורים לא בטוח טוב לילדים http://www.themarker.com/tv/1.1622894 .

לרוחדשה
לתורה ודעת 
כתבת יפה מאוד
רק עכשיו? (בצחוק), ואף אחד לא הגיב לי כלום על דרישתי לשבת זו, אני פתוח יותר לביקרתיות מלדברי שבח, אני רוצה לדעת עד כמה אני מרחיק לכת, או שאולי דברי פשוטים. מה אנשים חושבים על שיטת ניצ'ה ועל חידושי שענווה שכליית היא גדלות האדם כולו (בעזרה והחזקת איש את חבירו) וענווה רגשיית היא אמנם מחשבה אמיתית שאין ערך עצמיי לאדם כי הוא ברוא ונסמך במציאותו ואין לו מציאות עצמיית מוחלטת, אבל המסקנה הצריכה לבוא מזה, הוא אינו נדכאות ושפליות רגשיית אלא אדרבא, התעלות ועליונות ושאיפה לגדלות, והיא הייתה דרגת משה שכבר בקטנות יצא לראות במעשי אחיו, ומיד הפך לשר ושופט, כי היא הענווה האמיתיית, לראות בצרת הזולת ולעוזרם ולהצילם, וזה מה שעשה לבנות יתרו, עד שהגיע לדרגת 'למה הרעותה' ובעיקבותיה הגאולה. ולדרגת 'סלח להם ואם אין תמחק אותי מספרך' (איזה עצמה של אדם לומר לבורא או שאתה ממותר לגמרי למי שפשע נגדך, ואם לא -אותי תוציא מהכתבים שלך ומההיסטוריה שלך, וזה נקרא עניו מכל האדם)עד שאמר לו סלחתי כדבריך. וזה מה שהסביר הקב"ה למרים ואהרון, גם אתם נביאים, אך רק במשה 'תמונת ה' יביט' הוא רואה הגדלות הבלתי נתפסת של הקב"ה, ואליה שואף להביא האדם. ולכן הוא יכול לקחת אשה כושית, והבן.
אני מתכוון לפלא הגדול של ההיות
הסבר, הכוונתך היות המציאות הריאליית, או היות ה'אני' האישיי של כל אחד. כי במציאות עצמה מה יש לנו לחקור, מה מהותה, מה יש לנו ידיעה בה כלל, אין לנו אלא היא כמות שהיא. בין תניח בורא וממציא לה, בין תניח אותה כמות שהיא (בכוח או בפועל)מעולם ועד לעולם ועד. וממילא גם ה'אני' האישיי, מה יש לנו לחקור עליו, הוא פאקטישע עובדה כמות שהוא , ואין לנו אלא לחשוב המחשבות ולהרגיש ההרגשיות שהם הם ה'אני'. בספר מוח ונפש (לכריס פריית) יש פרק על 'הומונקולוס' (שהוא דמיון האנשים לה'אני' שלהם שבוחן מרחוק אף את עצמיותם ו'האני' שלהם, ואינם משימים לב שגם התחושיות הזאת היא מכלל המחשבות וההרגשיות, והבוחן הוא הנבחן. (ואם כי במבט שטחיי כל אדם נוטה להרגיש עצמו כאיזה עניין נשגב ועצמיי, ואף המחבר שם מודה שהוא לא מציח להשתחרר מזה, אבל בעיון הייטיב מגלים ש'האני' אינו כי אם הרגשיות מכלל ההרגשיות ומחשבה מכלל המחשבות, אלא שתחת להרהר בדבר אחר שחוץ ממנו ולהרגיש הרגשיות אחרת, כאן יש ההרהור וההרגש בו בעצמו, ואם כי וודאי ההרגש של אדם בעצמו הוא שונה מהמחשבה בנפש חבירו, אבל בדקדוק היטיב הוא רק אותה מחשבה בצירוף איזה תחושיות סודיית של הרגשת העצמיי, ואם כי מהות אותה ההרגשה היא נעלמת לגמריי, ואין לנו בה שום השגה ותפיסה עליה, אבל להסיק מזה שלכך הנשמה (אותה ההרגשה הסתומה) היא חלק אלוק ממעל, זהו דמיוניות והמצאה מוחלטת, שאין לה בסיס כלל, וכי כל תימה שיש בעולם, וכל העולם כולו הוא תימה מה מהותו ועצמותו באמת(כמדובר כאן פעמים הרבה) נאמר שהוא חלק אלוק ממעל.? 

כי אני חושב שבבסיס ההכרה שצריך היה להיות האין
אז אתה מדבר מאיזה סברא ומושכל ראשון. ולמה נראה לך שהיה צריך להיות אין ולא יש, ומה ידיעה יש לך במשהו שעל פיו תידע מה הוא צריך להיות או לא להיות, אלא אתה מדבר מבחינה לוגיית, אולי מסברתי שלא יכול להיות יש מוחלט שהוא מוגבל ומוגדר (כי זה תרתי דסתרי) או מאיה סברא אחרת (הלוואי תכתבנה ואחכים עוד), אבל וודאי לא ממהרגש. ואם מההרגש בבקשה תגדירו, ואל תאמר סתם -אני מרגיש, כי אני לא מרגיש כך, ולמה אקבל הרגשותיך יותר מהרגשותי.


תעצום את עיניך ותעשה מדיטציה על האיין תחוש באיין שאין אחריו אין .תתמזג באין .תביא אותו לאצבעות ידך [אני צוחק]

האמת היא שבררתי אצל מישהו שמיבין במידטצייעס, מה עניינם?, והוא הסביר לי היטיב, ואמר לי שהיום אפילו פסיכולוגישא דוקטורים שזילזלו בזה כשזה היגיע מאינדיא, מודים שיש בזה תועלתיות מרובה. אבל אחר ביאורו אני מיבין שהיא דרך נכונה להוציא אנשים מחרדותיהם ופחדיהם ודיכאנותיהם וצעריהם, ונותן להנפש מעמד של צופה מן הצד על כל הצערים והיגונות (ולדעתי הוא המקנה בסופו של דבר כמעט את מה שאני דרשתי בשם ניצ'ע) אבל לא הצלחתי להבין אייך יש בזה אפשרויות לגלות מאומה על העולם ועניין מציאותו וכדומה, גם אותו מומחה הבין את מבוקשי ואמר לי שאין נראה לו שהוא קשור.
ואחר תפקח את עיניך ותראה כבנבואה את כל היש
אצלי בהגמרא כתוב, חכם עדיף מנביא, ופשוט הוא
ובתוך הסנה בתוך העולם הסתמי עצמו תשמע את דבר האל.
מעמד הסנה היה רק לגרות משה לסור ולראות אבל משם והילךהיה במראה ולא בחידות, ולכך אני שואף שאראה ולא שאסתבך בחידות ופתרונותיהם.