הדרשה שנשאתי לפרשה זו (כבר היפסקתי להביאם, אבל מישהו ביקש, אקווה שיהיה לתועלת, כי אני מקצר מאוד בהבאת הדברים, ורק רומז על הענין)
עה"פ ט וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. י וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. יא וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
השאלות
1. מי הם ה'אצילי בנ"י', על האבות שמענו גם על משה גם על הזקנים גם על אהרון ונדב ואביהו, אבל מי המה האצילים הללו, פעם אחת הוזכרו במקרא ברמז כאן, ושוב לא נודעו מה ענינם.
2. אם משה ואהרון ראו, למה האצילים חזו? אם משה לא אכל ארבעים יום בהיותו לומד מה', מדוע האצילים אוכלים ושותים.
3.מי לא שלח ידו, ולמה שישלח.
4. ותחת רגליו כלבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, מה זה.
(זה פירוש הרמב"ם במורה, אני מביא ממהדורת שוורץ, שהיא ניקראת ביתר הבנה:
חלק א פ"ד
כל לשון ראִיה הבאה לגבי האל יתעלה היא בהתאם להשאלה זאת, כגון שנאמר: ראיתי את ה' (מלכים א', כ"ב, 19); וירא אליו ה' (בראשית י"ח, 1); וירא אלהים כי טוב (בראשית א', 10); הראני נא את כבֹדך (שמות ל"ג, 18); ויראו את אלהי ישראל (שם, כ"ד, 10). כל זאת השׂגה שׂכלית ובשום פנים לא ראיית עין, שהרי עיניים אינן משיגות אלא גוף ובכיוון3 כלשהו, וכן כמה מן המקרים שלו, כלומר, את צבעי הגוף ואת תבניתו וכיוצא בהם. כמו כן הוא יתעלה אינו משיג4 באמצעות איבר5 כפי שיבואר6. וכו' . על דרך השאלה זו היא כל לשון הבטה הבאה לגבי האל יתעלה: [כי ירא] מהביט אל האלהים (שמות ג', 6); ותמֻנת ה' יביט (במדבר י"ב, 8); והביט אל עמל לא תוכל (חבקוק א', 13). כמו כן חזה נאמר על ראיית העין: וְתַחַז בציון עינינו (מיכה ד', 11), והושאל להשׂגת הלב אשר חזה על יהודה וירושלים (ישעיה א', 1); היה דבר ה' אל אברם במחזה (בראשית ט"ו, 1). ועל דרך השאלה זו נאמר: ויחזו את האלהים (שמות כ"ד, 11). ודע זאת.
חלק א' פ"ה
אצילי בני ישראל (שמות כ"ד, 11) התפרצו, הפליגו במחשבותיהם והשׂיגו. אלא שהשׂגתם לא היתה שלמה. ולכן אמר עליהם: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו [כמעשֹה לבנת הספיר וכעצם השמים לטֹהר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו] (שם, שם, 10-11), ולא אמר רק: ויראו את אלהי ישראל, מפני שהדברים לא נאמרו אלא להטיל דופי בראייתם, ולא לתאר כיצד ראו. הוא בא אפוא להטיל דופי בצורת ראייתם על כל הגשמוּת הכלולה בה, שאותה חייבה התפרצותם טרם הגיעו לשלמות והיו ראויים לכליה. [משה] עליו השלום דיבר עליהם סניגוריה, ולכן נדחה עונשם עד שנשׂרפו בתבערה (במדבר י"א, 1-3) ונשׂרפו נדב ואביהוא (ויקרא י', 1-2) באהל מועד על-פי מה שנמסר במסורת האמיתית10.
אני הערכתי לבאר (מה שכבר הבאיתי כאן פעמים) שהרמב"ם היה בדיעה שיש איזה קשר בין ה'הבנה' וההשגה האנושיית לאלוקות, ורק חוסר ידיעה ברורה הוא המבדיל ביניהם,עיין כאן חלק א פ"ס
בהתאם להבהרה זו תדע שמי שאינו משיג את האלוה כראוי והרחוק מלהכירו הוא זה אשר לא התבררה לו שלילת עניין מן העניינים אשר הוכחה לזולתו בהוכחה מופתית. ולכן כל מי שמעטות יותר שלילותיו יכולת השׂגתו פחותה, כפי שהבהרנו בראשית פרק זה. ואִילו מי שמייחס לו תואר חיוב אינו יודע זולת השם גרידא, ואִילו הדבר אשר דימה שחל עליו שם זה הוא עניין שאינו נמצא, אלא הוא המצאה כוזבת; והוא כאילו החיל שם זה על עניין נעדר19, שכן אין במציאות דבר שהוא כזה. משל למה הדבר דומה? לאדם ששמע את שם הפיל, ידע שהוא בעל-חיים וביקש להכיר את תבניתו ואמיתתו; ואמר לו הטועה או המטעה: "הוא בעל-חיים בעל רגל אחת ושלוש כנפיים במעמקי הים, אשר גופו שקוף ולו פנים רחבים כפני אדם וצורתו ותבניתו, והוא מדבר כמו האדם; לפעמים הוא עף באוויר ולפעמים הוא שוחה כדגים". אני לא אגיד שזה צייר לעצמו את הפיל בשונה ממה שהוא, ולא שהוא חסר-יכולת להשׂיג את הפיל, אלא אוֹמַר שאותו דבר אשר דימה אותו במתכונת זו הוא המצאה שקרית ואין במציאות דבר כזה, אלא הוא דבר נעדר19 שהוא החיל עליו את שמו של דבר הנמצא, כגון העוף חול20 והקנטאורוס21 וצורות דמיוניות מעין אלה אשר החיל עליהן שם דבר מן הנמצאים, אם שם אחד ואם שם מורכב22. וכן העניין גם כאן כי האל, ירום שבחו, הוא נמצא; הוכח בהוכחה מופתית שמציאותו מחויבת23, ומה שמתחייב מחיוב המציאות הוא הפשטות הטהורה כפי שאוכיח בהוכחה מופתית24.
אך שהעצמוּת הזאת הפשוטה, מחויבת המציאות, כאמור, היא עצמוּת בעלת תארים ועניינים אחרים הדבקים בה - הרי זה דבר בלתי-מצוי בשום אופן כפי שהוכח בהוכחה מופתית25. לכן אם נאמר שעצמוּת זאת המכונה אלוה, למשל, היא עצמוּת שיש בה עניינים מרובים, אשר בהם היא מתוארת, הרי שאנו נחיל מונח זה על הֶעְדֵּר מוחלט26.
התבונן אפוא כיצד יש סכנה בייחוס תארים חיוביים לו. לכן מה שראוי להאמין באשר לתארים המופיעים בספרי ההתגלות או בספרי הנביאים - הוא, שהם כולם לשם הדרכה אל שלמותו יתעלה ולא יותר, או תוארי פעולות הנובעות ממנו, כפי שהבהרנו27.
אלא שמשום מה הרמב"ם כ"כ אחז וניתלהב מהשכל האנושיי, שנתן לו הקרדיט להשיג האלוקות באיזה השגה, עד שנתן בתחילת הפרק הנ"ל עוד משל,ממנו עולה שיש איזה ערך בין ההשגה האפשריית לבין האמיתות האלוקית, רק שצריך להתקרב עוד ועוד, זה לשונו במשל האניה
בפרק זה רוצה אני להמשיל לך משלים אשר באמצעותם תיטיב יותר לתפושׂ1 את החובה להרבות תאריו על-ידי שלילות ותרבה לסלוד מלהאמין בתארים חיוביים לגביו יתעלה.
הנח שהתברר לאדם שהספינה נמצאת, אך הוא אינו יודע על איזה דבר השם הזה חל, האם על עצם כלשהו או על מקרה2. אחרי-כן התברר לאדם אחר שהיא אינה מקרה. כן התברר למישהו אחר שאין היא מחצב. והתברר למישהו אחר שאין היא בעל-חיים. למישהו אחר התברר שאין היא צמח המחובר אל הארץ, ולאחר התברר שאין היא גוף אחד המחובר חיבור טבעי. לאחר התברר שאין היא בעלת תבנית פשוטה כגון הלוחות והשערים. שוב למישהו אחר התברר שאין היא כדור, ולמישהו אחר התברר שאין היא חרוט. לאחר התברר שאין היא עגולה ולא שוות-צלעות. שוב למישהו אחר התברר שאין היא אטומה.
ברור שאחרון זה כמעט הגיע לתפושׂ1 את הספינה כפי שהיא באמצעות תוארי שלילה אלה, והרי זה כאילו הוא שווה, למי שתפשׂ1 אותה בתוארי חיוב: שהיא גוף חלול ומוארך מעץ המחובר ממספר לוחות-עץ.
ואִילו הראשונים במשל שלנו, כל אחד מהם רחוק מתפישׂת1 הספינה מזה אשר אחריו. עד שהראשון במשל שלנו אינו יודע אלא את השם גרידא.
כך מקרבים אותך תוארי השלילה אל ידיעת האל יתעלה והשׂגתו. השתדל אפוא כל השתדלות שתוסיף לשלול דבר על-פי הוכחה מופתית, ולא תשלול באמירה בלבד. כי כל אימת שמתבררת לך בהוכחה מופתית שלילת דבר שסוברים שהוא נמצא לאל - יתעלה מזאת - אתה מתקרב אליו, ללא ספק, בדרגה אחת.
מבחינה זאת הגיעו אנשים קרוב מאוד אליו, ואִילו אחרים בתכלית הריחוק. לא שיש קרבת-מקום כך שיהיה מישהו קרוב אליו או רחוק ממנו, כפי שחושבים עיוורי-התובנה3.
הבן זאת אפוא מאוד, דעהו ושמח בזאת, כי התבררה לך הדרך שאם תלך בה תתקרב אליו יתעלה. לך בה אפוא אם רוצה אתה.
ואִילו בכך שמתארים אותו יתעלה בקביעות חיוביות יש סכנה גדולה, כי כבר הוכח בהוכחה מופתית שכּל מה שאנו עשׂויים לסבור שהוא שלמות - אף אִילו היתה שלמות זו מצויה לו, כדעת הדוגלים בתארים, היא לא היתה ממין השלמות שאנו סוברים, אלא נאמרת בשיתוף בלבד, כפי שהבהרנו4. לכן יוצא אתה בהכרח אל משמעות השלילה. שכן כאשר אתה אומר "יודע בידיעה אחת, באותה ידיעה שאינה משתנה ולא מתרבה, יודע דברים שונים המתחדשים תמיד מבלי שתתחדש לו ידיעה, וידיעתו את הדבר לפני היותו ואחרי שהוא מגיע לידי מציאות וגם אחרי שהוא נעדר מן המציאות - (כל זאת) ידיעה אחת שאין בה שינוי5 " הרי שאמרת מפורשות שהוא יודע בידיעה שאינה כמו ידיעתנו. כמו כן [אם אמרת] "מתחייב שהוא נמצא אך לא במשמעות המציאות שלגבינו", הרי שבהכרח הבאת שלילות6 ולא עמדת על אמיתת תואר עצמוּת, אלא הגעת לידי ריבוי ולידי האמונה שהוא עצמוּת כלשהי בעלת תארים בלתי-ידועים. שכן מתארים אלה אשר אתה טוען לייחס לו על דרך החיוב אתה שולל את הדַמְיוּת לתארים הידועים בינינו ומכאן שאין הם ממינם ואז יביא אותך עניין ייחוס תארים חיוביים להגיד, כביכול, שהאל הוא נושׂא7 כלשהו אשר יושׂאו עליו נשׂואים8 כלשהם, אשר אין אותו נושׂא דומה [לאותם נושׂאים, ואין אותם נשׂואים דומים]9 לאותם נשׂואים. ואז מרב השׂגתנו באמונה10 זו יהיה שיתוף11 ולא שום דבר אחר, שכן לכל נושׂא יש בלי ספק נשׂואים והוא שניים מבחינת הגדרתו אף כי הוא אחד במציאות, כי משמעות הנושׂא שונה ממשמעות הנשׂוא עליו. בפרקי הספר הזה תתברר לך12 ההוכחה המופתית שההרכבה נמנעת לגביו יתעלה, אלא [הוא] הפשטות הטהורה בתכלית גמורה.
איני אומר שהמחייב תארים לאל יתעלה אינו משיגו כראוי, או שהוא משתף13 או שהשׂגתו היא בשונה ממה שהוא, אלא אומר אני: הוא שלל את מציאות האלוה מתוך אמונתו14 מבלי להבחין בכך. הסבר לדבר זה הוא שמי שאינו משיג כרhttps://mail.google.com/mail/?shva=1#drafts/13592388e10623b7אוי את אמיתת15 דבר-מה הוא מי שמשיג חלק מאמת זו ואינו יודע חלק אחר שלה, כגון מי שמשיג מעניין האדם את המתחייב מן החייתיות ואינו משיג את מה שמתחייב מן השׂכל, ואִילו באמיתת מציאותו של האל יתעלה אין ריבוי, באופן שיהיה אפשר להבחין ממנו דבר ולא לדעת דבר אחר16.
כמו כן המשתף דבר-מה הוא זה אשר תופשׂ1 עצמוּת מסוימת כפי שהיא, אך מחייב מהות15 כמותה לעצמוּת אחרת17. ואִילו תארים אלה, לפי דעת מי שסובר אותם, אין הם עצמוּת האלוה, אלא עניינים נוספים על העצמוּת.
כמו כן מי שמשיג דבר בשונה מכפי שהוא, משיג בהכרח משהו ממנו כפי שהוא. - [מי שלמשל משיג את המר בתור ההפך ממה שהוא ודן עליו שהוא מתוק, הרי הוא כבר השׂיג שזאת איכות. הוא השׂיג אפוא משהו מן הדבר כפי שהוא]18. אך מי שמצייר לעצמו1 שהטעם הוא כמות - איני אומר שהוא מצייר לעצמו1 את הדבר בשונה מכפי שהוא, אלא אני אומר שאין הוא מכיר את מציאות הטעם, ואינו יודע על מה חל מונח זה. זה עיון דק מאוד והבינהו.
עפ"יז הוא מסביר את מעלת משה, בפרק הקודם
השואל רשאי לשאול ולומר: אם אין תחבולה להשׂיג את אמיתת עצמוּתו, וההוכחה המופתית מלמדת שמה שמשיגים הוא רק שהוא נמצא, ושתארים חיוביים בלתי-אפשריים כפי שהוכח בהוכחה מופתית - אזי באיזה דבר מתבטא ההבדל-במעלה בין המשיגים? שהרי אם כך, מה שהשׂיגו משה רבנו ושלמה הוא מה שמשיג אחד מן התלמידים, ובזאת אין מקום לתוספת1. והנה מפורסם בין אנשי התורה, ויתרה מזאת בין הפילוסופים, שהבדל-המעלה בזה רב.
דע, אפוא, שהדבר הוא כך, שההבדל במעלה בין המשיגים הוא גדול מאוד, שכן כל כמה שמוסיפים על תוארי המתואר, הוא מתייחד2 יותר, והמתאֵר קרוב יותר להשׂיג את אמיתתו. וכן3 כל כמה שאתה מוסיף לשלול לגביו יתעלה, אתה מתקרב להשׂגה, ואתה קרוב יותר ממי שלא שלל את אשר התבררה לך שלילתו בהוכחה מופתית. לפיכך יש שאדם מתייגע שנים רבות להבין חוכמה כלשהי ולעמוד על המשמעות האמיתית של הנחות-היסוד שלה עד שהוא קונה אותה מתוך ודאות. והתוצאה של כל החוכמה הזאת היא שנשלול מן האל עניין אשר נלמד בהוכחה מופתית, שלא ייתכן לייחס לו אותו עניין4. ואִילו אחר, שהתרשל בעיון, לא התברר לו זאת בהוכחה מופתית, כך שיהיה לו ספק אם משמעות זאת מצויה לאל או לא נמצאת לו. ושוב אחר, עיוור בתפישׂתו, יחייב את העניין הזה אשר שלילתו הוּכחה מופתית. כגון שאוכיח בצורה מופתית שאין הוא גוף5. ואחר יטיל ספק ולא ידע אם הוא גוף או אינו גוף. ואחר יפסוק שהוא גוף ויקדם את פני האל מתוך אמונה זו. מה גדול ההבדל בין שלושה אנשים אלה! הראשון הוא בלי ספק הקרוב ביותר לאל. השני רחוק ממנו. והשלישי רחוק יותר. וכן, אם נניח רביעי שהתברר לו בהוכחה מופתית שלא תיתכנה היפעלויות מלפניו יתעלה, ואִילו לראשון אשר שלל את הגופניות דבר זה לא הוכח בהוכחה מופתית - אזי הרביעי בלי ספק קרוב יותר אל האל מן הראשון. וכן הלאה. והיה כאשר יימצא אדם שהתבררה לו בהוכחה מופתית אי-האפשרות לגבי האל יתעלה של דברים רבים, אשר לדעתנו אפשר שיימצאו לו או יבואו ממנו, לא כל שכן אם נאמין שזה מחויב - הרי אותו אדם שלם יותר מאתנו בלי ספק.
הרי שהתברר לך שכּל אימת שהוּכחה לך בהוֹכחה מופתית שלילת דבר-מה לגביו - אתה שלם יותר, וכל אימת שאתה מחייב לו דבר נוסף - אתה מדמה6, ורחוק מלדעת את אמיתתו7.
מבחינה זאת ראוי להתקרב אל השׂגתו בחקירה ובלימוד עד שיודעים את נמנעות כל מה שנמנע לגביו8, ולא על-ידי כך שתחייב לו דבר מבחינת שזה עניין נוסף על עצמוּתו9, או מבחינת שהעניין הזה הוא שלמות לגביו מכיוון שאתה מוצא אותו שהוא שלמות לגבינו. שהרי כל השלמויות הן סגולות10 כלשהן, ולא כל סגולה נמצאת לכל מי שיש לו סגולות. דע עוד שכאשר אתה מחייב לו דבר אחר, תהיה רחוק משתי בחינות: אחת, מכיוון שכּל מה שאתה מחייב הוא שלמות לנו [ולא לו יתעלה]; ושנייה, שאין לו דבר אחר, אלא עצמוּתו היא שלמויותיו, כפי שהבהרנו11.
ומכיוון שכּל אחד מודע לכך שאין להגיע אל השׂגת מה שבכוחנו להשׂיג אלא על-ידי השלילה, והשלילה אינה מלמדת שום דבר מאמיתת הדבר שממנו נשלל מה שנשלל - אומרים האנשים כולם, אלה שחלפו ואלה שיבואו, במפורש שאת האל יתעלה אין השׂכלים משיגים, ורק הוא משיג מה הוא, ושהשׂגתו היא חוסר היכולת להשׂיגו השׂגה גמורה12. כל הפילוסופים אומרים, "סנוור אותנו יופיו, והוא נסתר מאתנו בגלל עוצם גילויו כמו שהשמש נסתרת מן העיניים החלשות מכדי להשׂיגה"13.
הרבו לדבר על נושׂא זה ואין תועלת לחזור על כך כאן. הדבר הקולע14 ביותר שנאמר בעניין זה הוא מה שהוא אמר בתלים (תהלים ס"ה, 2): לך דֻמיה תהִלה שפירושו: לגביך השתיקה היא השבח. זה ביטוי קולע15 מאוד למשמעות זאת, שהרי כל דבר שנאמר מתוך כוונה לרומם ולפאר בו, נמצא בו פגיעה כלשהי כלפיו ונראה בו חיסרון כלשהו. לכן ראוי יותר לשתוק ולהצטמצם בתפישׂת השׂכל, כפי שציוו השלמים ואמרו: אִמרו בלבבכם על משכבכם ודֹמוּ סלה (תהלים ד', 5)16.
הרמב"ם מבאר שמשה טרם הבין וידע שאין תוארים לבורא אפילו אחר שהיה בסיני, וגם לא השיג עדיין שאין אפשרות בידי אדם להגיע לידיעת מהות האלוקים. פרק נד
דע כי אדון החכמים1, משה רבנו עליו השלום, ביקש שתי בקשות2 ובאה לו תשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא שביקש ממנו יתעלה שיודיענו את עצמוּתו ואת אמיתת מהותו. הבקשה השנייה - והיא זו אשר ביקשה ראשונה - היא שיודיענו את תאריו. וענה לו יתעלה בכך שהבטיח להודיעו את תאריו כולם ושהם מעשׂיו. כן הודיעו, כי אין להשׂיג את עצמוּתו כפי שהיא. אך הוא העיר לו על מקום עיון שממנו ישיג את מרב מה שיכול אדם להשׂיגו. מה שהוא, עליו השלום, השׂיג, לא השׂיגו אף אחד לפניו ולא אחריו.
בקשתו לדעת את תאריו, היא מה שאמר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך [למען אמצא חן בעיניך...] (שמות ל"ג, 13). התבונן אֵילו דברים מופלאים3 כלולים באמרה זאת! שהוא אומר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך הוא ראיה לכך שהאל יתעלה נודע בתאריו, כי כאשר ידע את הדרכים ידע אותו. דבריו: למען אמצא חן בעיניך הם ראיה לכך שמי שיודע את האל הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם ומתפלל בלבד4. יתר על כן, כל היודע אותו הוא הרצוי והמקורב, וכל שאינו יודע אותו הוא השנוא והמורחק. לפי מידת הידיעה ואי-הידיעה יהיו שביעות הרצון והשנאה, הקרבה והריחוק5.
הנה חרגנו ממטרת הפרק. אחזור אל המטרה: כאשר ביקש אפוא לדעת את התארים וביקש מחילה לעם, אז נענה באשר למחילה להם. אחרי-כן ביקש להשׂיג את עצמוּתו יתעלה שנאמר הראני נא את כבֹדך (שמות ל"ג, 18). ונענה באשר לבקשה הראשונה, דהיינו, הודיעני נא את דרכיך ונאמר לו: אני אעביר כל טובי על פניך (שם, שם, 19). ונאמר לו בתשובה לשאלה השנייה: לא תוכל לראֹת את פני [כי לא יראני האדם וחי] (שם, שם, 20).
ואִילו דבריו: כל טובי רומזים שהציג לפניו את הנמצאים כולם, שעליהם נאמר: וירא אלהים את כל אשר עשֹה והנה טוב מאֹד (בראשית א', 31). ב"הציג לפניו" כוונתי שהשׂיג את טבעם והתקשרותם זה בזה, כך שהוא ידע את הנהגתו [של האל] אותם, כיצד היא בכלל ובפרט. אל עניין זה הצביע באומרו: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב, 7). כלומר, הוא הבין את מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית בת-קיימא שהרי לדעות הלא-נכונות אין קיום מתמיד6. השׂגת מעשׂים אלה היא אפוא [השׂגת]7 תאריו יתעלה אשר מבחינתם הוא יתעלה נודע.
והראיה לכך שהדבר אשר השׂגתו הובטחה הם מעשׂיו יתעלה, היא שהדבר אשר בו נודע (הקב"ה למשה)8 הוא תוארי פעולה גמורים: רחום וחנון ארך אפַיִם (שמות ל"ד, 6)9.
התברר אפוא שהדרכים אשר ביקש לדעתם, והובאו לידיעתו, הם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה. החכמים קוראים אותם: מידות ואומרים: שלוש-עשֹרה מידות10. שם זה ניתן בשימוש הלשון שלהם לתכונות-אופי: ארבע מידות בנותני צדקה... ארבע מידות בהולכי לבית המדרש11... זה תדיר. המשמעות כאן אינה שיש לו תכונות-אופי, אלא הוא עושה מעשׂים הדומים למעשׂים הנובעים אצלנו מתכונות-אופי כלומר, מנטיות נפשיות12, לא שהוא יתעלה בעל נטיות נפשיות.
מכיון שכל ענין התורה היא ההשגה הזאת, והיא הכרת האמת, רק יחידים הניקראים אצילי בני ישראל שהם לא 'רואים' את אלוקי ישראל(ולא , אלא רק 'חוזים' כלומר חוזים אותו כחזון שהוא לא קשור כלל למציאות, אלא הבנה שהנחזה הוא בחישוב ולא בראיה(אפילו שכליית בו) הם יכולים לחזות וגם לאכול ולשתות, אין הקשר לעוה,ז מזיקם ומונעם כלל, מהבנת הענין בעומק. כי הם מבינים בשכלם הענין הזה שאין לנו כל השגה אמיתית בבורא, רק מיפאת עצמינו(וכמו שכבר הארכתי רבות, כאן בפורום), ולכן לא נזכרו עוד במקרא אלא ברמז ובהעלם גדול. וא"כ הפשט הוא הפוך, שהאצילי היו ברגה שכליית לוגיית גבוהה ביותר והבינו שאין אפשרות כלל לדבר בבורא או להשיג בו משהו, ואפילו מציאותו הוא רק בגדר 'חזיון' לוגי, ואפילו לא 'ראיה' שכליית כל שהיא. ולכן אין בהם כול משלוח יד, וכו'
תוקן על ידי תורה_ודעת ב- 18/02/2012 23:38:34
 |
|
|
