(הנה לכם תובנה מהתקופה הדי אחרונה...:))
"כולם"
כשנולדנו ערכנו הכרות עם ה"כולם"
אכלנו ואיך שכולם אוכלים.
מחאנו כפיים כי כולם מוחאים
בכינו, צחקנו, אהבנו- כמו כולם.
לכולנו אבא ואמא.
לכולנו בית ואחים.
כולם הולכים לבי"ס.
גדלנו קצת- וראינו שיש דברים שיש לכולם- ןלנו לא...
הרגשנו מקופחים.
הרגשנו שחיבים לנו.
לא יתכן שלכולם יש ולי לא...
ואיכשהו השתווינו בסוף---
כולנו למדנו בכל הכיתות
לכולנו היו מורות טובות- וגם לא טובות
לכולנו לפעמים היה דמי כיס/חפצים נחמדים- ולפעמים לא.
ולמדנו להתחלק- המשוואה עדין שוה-כשלי יש לה אין, ומתחלקים.
ובפעם אחרת לה יש ולי אין.
ומגיע הזמן שהמשוואה לא הוגנת.
וזה כבר לא נגמר בבובה או במורה.
פתאום מדובר בחלומות שלנו.
באיך שראינו את עצמנו עוד מהגן.
בדמיונות על שמלת כלה...
במשחקי "אבא ואמא"...
היא התארסה...
יש לה בעל...
יש לה ילד...
יש לה עוד ילד...
ועובר הזמן.
ואני לבד.
עדין...
סופגת אכזבה אחר אכזבה.
כואבת עוד חתך בלב...
ועוד אחד...
צמאה לאהבה.
לבעל..
לבית...
לילד..
רואה את החלומות חולפים ליד.
מרגישה מעט... והם בורחים.
משאירים כמיהה חזקה יותר...
ויאוש שמחלחל...
סופרת עוד יומולדת אחד.
משלימה עם עוד שנה שעברה.
חושבת על שנים שאולי חלילה יעברו...
ואין שוויון....
זה הזמן להתנתק מ"כולם"
זה הזמן שה"כולם" מזיק.
מתסכל.
מסתיר את חצי הכוס המלאה...
זה הזמן להתרגל לראות את עצמי כדוגמא יחידה למה שצריך להיות לי.
ואת כולם כדוגמא למה שצריך להיות להם..
ולומדים את זה...
פשוט מתרגלים לחשוב אחרת...
החלק שלי לא אמור להיות דומה לחלקם של אחרים.
החלק של אחרים לא מתאים לי.
ולכן הוא לא גדול יותר.
החלק שלי מכיל את כל מה שצריך להיות לי-
ולכן הוא הכי טוב לי בעולם!
אמנם הרצונות ישנם.
תחושת החסר קיימת.
כואבת.
צורבת.
פוצעת.
אבל הכאב הזה הוא חלק מתמונת החיים שלי עכשיו.
שמכילה דברים רבים שמהנים ונחמדים...
וגם את הכאב...
רק לא לתת ל"כולם" להוסיף כאב... על הכאב האמיתי...
והחיים הם לא סטטים.
ומובטח לי שאי שם ישנו האדם שכל כך חסר לי...
ומחכה לרגע המתאים ביותר...
ואלוקים גדול...
אפשר לסמוך עליו!
