אמונת חכמים של חכמים ואמונ"ח של ההמון

המונח "אמונת חכמים" מופיע לראשונה, עד כמה שידוע לי, בפרקי אבות, בפרק "קנין תורה". הפרק מונה תנאים הנדרשים לתלמיד, כדי שיזכה להיות לתלמיד חכם. התנאי של אמונת חכמים מופיע במקום ה-47 מבין 48 תנאים שנקראים כאן "קניני תורה".
אם הפרק פונה לתלמידים, ברור שאין כאן הכוונה לאמונת ההמון, אלא לאמונת חכמים של חכמים.
והנה דוגמא מהגמרא (חגיגה כב/א-ב), שממחישה את אמונת חכמים של חכמים, למרות שהמונח עצמו לא נזכר בה. הסיפור מתחיל בדין מסובך ביותר מדיני טהרות. אם אינכם מבינים את הדיון, אפשר לדלג ישר לסיפור על ר' יהושע בלי רגשות אשמה...

תנן (=למדנו במשנה)
כלי חרס מציל על הכל, דברי בית הלל (=דברים הנתונים בתוך כלי חרס סגור באהל המת, אינם מקבלים טומאה. וכן אם היה כלי חרס מכסה על פתח בגודל כזית בין קומה ראשונה לקומה שניה של הבית, ובאחת מהן מת, אין הטומאה עוברת מכאן לשם).
בית שמאי אומרים: אינו מציל אלא על אוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס. (=אבל שאר דברים, כגון כלי מתכת שהיו בתוך אותו כלי חרס, לא, וצריך לטבול אותם כדי לטהרם).
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: מפני מה? (=מה ההבדל בין שאר דברים לאלו שמניתם?)
אמרו בית שמאי: מפני שהוא טמא על גבי עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ (גזירה משום עם הארץ, שכליו טמאים, והרי כלי חרס טמא אפילו בטומאה קלה אינו חוצץ בפני טומאת מת).
אמרו להם בית הלל: והלא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו (הרי גם לעם הארץ הרשיתם לאכול מהאוכלים והמשקין שבכלי החרס, ואם לדעתכם יש לגזור על כל כלי חרס של עם הארץ משום שאינו יודע לשמור על טהרתם, מדוע התרתם לו לאכול ממה שהיה באותו כלי חרס? הלא זה תרתי דסתרי=סתירה מיידית. השוו מידותיכם!).
אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו, לעצמו (=לעם הארץ) טהרנו, אבל נטהר את הכלי שטהרתו לך ולו (ולכן, חברים תלמידי חכמים לא יאכלו מזה).

אותה קושיא שהקשו בית הלל לבית שמאי מופיעה בברייתא כשאלתו של רבי יהושע. ורבי יהושע הוציא ממנה מסקנה מרחיקת לכת.

תניא (=למדנו בברייתא)
אמר רבי יהושע: בושני מדבריכם, בית שמאי! (=לשון חריפה מאד אצל התנאים. לא רק שהוא חולק על בית שמאי, אלא שהוא סבור שדברים כאלו אסור היה להם להיאמר).
אפשר, אשה לשה בעריבה - אשה ועריבה טמאין שבעה ובצק טהור?
לוגין מלא משקין, - [לוגין] טמא טומאת שבעה ומשקין טהורין? (איך יתכן שבמקרים כאלו לפי הגזירה של בית שמאי האוכל וכלי החרס טהורים ומותר לאכלם והאדם שעסק בהם יהיה טמא, הלא עם הארץ יראה כאן סתירה מיידית ויבוז לדברי חכמים?!).
נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי.
אמר לו: אומר לך טעמן של בית שמאי?
אמר לו (רבי יהושע): אמור.
אמר לו (התלמיד): כלי טמא חוצץ או אינו חוצץ?
אמר לו (רבי יהושע): אינו חוצץ.
(חזר ושאל התלמיד:) כלי של עם הארץ טמא או טהור?
אמר לו (רבי יהושע): טמא.
(חזר התלמיד ושאל:) ואם אתה אומר לו טמא, כלום משגיח עליך? (הלא לפי דבריך כלי חרס של עם הארץ, שהוא בחזקת טמא – למרות שטומאתו היא מספק - אינו יכול להציל מטומאה. זאת אומרת שכל מה שבתוכו טמא. אבל עם הארץ לא ישמע לנו).
ולא עוד, אלא שאם אתה אומר לו טמא, אומר לך שלי טהור ושלך טמא!
וזהו טעמן של בית שמאי (שגזרו במה שניתן היה לגזור, כלומר בכלים שניתן לטבול לאחר שנטמאו, ועם הארץ יקבל זאת בגלל שאין זה הפסד גמור, אבל בדברים שהולכים לאיבוד, בהם עם הארץ לא ישמע לנו).
מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי (=כפי שמחייבת ההלכה את מי שצריך לבקש מחילה ממי שכבר נפטר)
אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי.
ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה.
אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו.

אני חוזר: גם אם המחלוקת של רבי יהושע ובית שמאי אינה מובנת, מובן מה שקרה ביניהם. תחילה עמד ר' יהושע, מגדולי התנאים, על דעתו. לא רק שפסק כבית הלל, רבותיו, ולא כבית שמאי. אלא שהתייחס שלא כרגיל בביקורת חריפה מאד אל בית שמאי, ואמר על דבריהם שהם צריכים להתבייש בהם.
מה שהחמיץ ר' יהושע הוא שדברי בית שמאי נאמרו מתוך סברה עמוקה, שהוא לא השכיל לחדור אליה בגלל שפסל אותה. לאחר שהתבהרה לו הסברה, הוא עשה תשובה. ביקש מחילה מבית שמאי, ואף החמיר על עצמו בסיגופים כדי להעניש את עצמו על מה שנראה כפזיזותו.

למרות שהמונח "אמונת חכמים" לא נזכר כאן, ברור שר' יהושע מצא את עצמו לקוי במידה זו. אילו היה מהדר יותר באמונת חכמים, היה מתאמץ יותר להבין את דברי בית שמאי. וגם אם לא היה פוסק כמותם אלא כבית הלל, בכל זאת לא היה ממהר לפסול אותם אלא עומד, לאחר העיון, על הכוונה העמוקה שמאחוריהם.

זוהי אמונת חכמים של חכמים.

אולי ראוי להוסיף ולהבהיר:
מה היה ר' יהושע צריך לעשות בקשר לדברי בית שמאי אילו היה זהיר יותר באמונת חכמים?
האם הוא היה מקבל אוטומטית את דבריהם?
ודאי שלא! הוא היה פוסק כבית הלל.
אז מה רבי יהושע היה משנה בהנהגתו? – הוא לא היה מבזה את דבריהם בלשון "בושני מדבריכם". הוא היה מביע את המחלוקת שלו בצורה מתונה יותר, כפי שעשו בית הלל תמיד, שהיו שונים (מזכירים בלימוד) דברי בית שמאי קודם לדבריהם, (ואין צריך לומר שלא היו מבזים אותם).
למדנו שאמונת חכמים מחייבת שלא לזלזל בדברי חכמים, אבל אינה מחייבת להסכים עמהם.
אני חוזר:
אמונת חכמים מחייבת שלא לזלזל בדברי חכמים, אבל אינה מחייבת להסכים עמהם.
וזוהי אמונת חכמים של חכמים.

עיון במקורות שמעלה שאילתא בפרוייקט השו"ת מגלה תופעה מעניינת. אמנם, מדובר בבדיקה חלקית. פרוייקט השו"ת של בר-אילן (השתמשתי בגרסה 10) אינו מכיל את כל ספרות התורה וההלכה. אבל הוא מכיל חלק מכובד ממנה, ולמעשה החלק העיקרי.
המונח "אמונת חכמים" מופיע כמה פעמים במשנה ובמדרשים, כפי שהוא מופיע בפרקי אבות. הוא מופיע עם הסבר פעם אחת בראשונים (מחזור ויטרי: אמונת חכמים, שמאמין בדבריהם, לא כצדוקין ובייתוסין). והוא מופיע מספר גדול יותר של פעמים בשו"תים של האחרונים.
וכאן הוא מופיע בשני הקשרים, בשני שימושים לשוניים, בדיוק כפי שהצעתי קודם. יש כאלו שמתייחסים לאמונת חכמים של חכמים, ויש כאלו שמתייחסים לאמונת חכמים של ההמון.

עין יצחק (לר' אלחנן ספקטור, המאה ה-19), אבהע"ז סי' ל"ב. לפי הנראה מתוכו, מדובר באדם שהשתכנע לגרש את אשתו כיון שהגירושין יועילו לו באופן סגולי, כביכול על פי הבטחת רב מסויים, לזכות בשלום בית. לאחר הגירושין הבטיחה האשה להינשא לו מחדש, אלא שגם מכתב ההבטחה וגם הבטחת האשה לא היו אלא שקר כדי להחלץ מנישואין שלא חפצה בהם.
ר' אלחנן דן שהגירושין חלו ללא פגם, כי הם התבססו על אמונת חכמים של המגרש בסגולה (שכמובן לא היתה ולא נבראה).
זוהי, כמובן, אמונת חכמים של ההמון.

בעל ה"שרידי אש" (ר' יחיאל יעקב וינברג, המאה ה-20), מציג גישה אחרת לגמרי. בתשובה למי שהקשה לו על פירוש שנקט נגד "גדולי האחרונים", הוא מסביר (שו"ת שרידי אש חלק א סימן קיג עמוד שלז)

"מה שכתב להקשות על סברתי ... מדברי גדולי האחרונים... לא נעלם ממני ... אבל מה בכך, הלא כן היא דרכה של תורה, לפלפל ולחדש גם נגד גדולי האחרונים -
ורק בנוגע להלכה למעשה אסור לנו להעלים עין מדברי הגאונים ז"ל, שדעתם רחבה מדעתנו והננו כולנו כקליפת השום נגדם,
אבל בנוגע לסברא ולהסברת המושגים יש לנו רשות לחדש ולאמר דברים שלא עמדו עליהם, כי כל איש מישראל שנשמתו היתה במעמד הר סיני קבל חלקו בתורה ובחידושי התורה ואין לערער נגד זה.
ורגיל אני לפרש מה שמנו חז"ל בפרקי אבות פ"ו מ"ה בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: פלפול התלמידים ואמונת חכמים.
ולכאורה הם סותרים זה את זה. ובכלל מה שייך אמונת חכמים לקנין התורה?
אבל זהו הדבר: אם אינם מאמינים בחכמים, אז עוברים על דבריהם בקלות דעת וביהירות של שטות, לומר בזחיחות הדעת: הם לא הבינו, ונמצא שאין אדם יגע כלל להתעמק ולהעמיד דבריהם ז"ל.
וסוף הדבר מתברר שאנחנו טעינו ולא הם.
ולכן מדרכי החכמה הוא להאמין שהם לא טעו, ח"ו, ורק אנחנו קצרי ראות ומעוטי דעת.
אבל להאמין סתם ולא להוגיע את המוח בעיון ובמחשבה, אלא לומר סתם: הם ידעו ויכולים אנחנו לסמוך עליהם בלא מחשבה - ג"כ לא נכון.
אלא צריך לפלפל בסתירה ובספיקות כאלו היו אנשים משלנו, ועל ידי זה באים להעמקה יתירה ולחדירה עיונית.
נמצא ששתי המידות יחד, אמונת חכמים ופלפול עד קצה האחרון, מביאים לקנין התורה."

זוהי אמונת חכמים של חכמים!

(בפרוייקט השו"ת יש עוד תשובות מעניינות שמהן נראה השימוש בסוגים שונים של אמונת חכמים, ואם יימצא לי הזמן ארחיב בזה בל"נ).

באחד האשכולות בפורום סמוך הובא סיפור שיוחס לאחד מגדולי דורנו, לפיו צעק על אברך שאשתו ביקשה לתת לבתה שם מודרני (יחסית...). לאחר שהאברך ואשתו לא הקשיבו לרב, האשה חלתה במפתיע חולי לא מוסבר. רק בשעה שקיבלו על עצמם את השם שקבע הרב, האשה הבריאה.
אמנם, לא ברור אם הסיפור הזה אמיתי, אך גם אילו הוא היה אמיתי, כיצד היה עלינו להתייחס אליו?
לפי שיטתי, אמונת חכמים של חכמים מחייבת אותנו לומר את האמת: אין שום הצדקה לצעוק על אדם בגלל שבחר שם מודרני, ובוודאי שאין לקנוס על אשתו חולי משונה.
אמנם, בגלל אמונת חכמים, עלינו לחפש הסבר לסיפור – אם הוא אמיתי. וההסבר הסביר הוא שהרב ראה באותו אברך זילזול ונטיה למודרניזציה, ועל זה צעק עליו.
ומה שהאשה חלתה, ודאי לא היה מפני כעסו של אותו הרב, אלא בגלל שנכנסה לפאניקה מחמת הפחד מן הרב – תופעה מצויה אצל קלי הדעת ואצל נשים. ברגע שהרגישה האשה כי הסירה מעליה את הקפדת הרב, החולי עבר לו.
יש גם מקום לשער כי האברך וזוגתו, למרות שחפצו בשם המודרני, הרגישו בתוך תוכם כי אין זו הנהגה ראויה לבית תורני, ולכן חיפשו לשאול עצה, ולכן חשו רגשות אשמה גם בגלל השם המודרני בעיניהם וגם בגלל שעוררו את הקפדת הרב.
זו שיטתי.

לעומת זאת, מי שהביאה את הסיפור טענה שחייבים להאמין בו בגלל שזו אמונת חכמים, וגם אם העונש נראה מופרז, זו אמונת חכמים!
נראה לי שאפשר לזהות באיזה סוג של אמונת חכמים מדובר לפי מה שהתבאר עד כה.

יישר כוח מיימוני,

יש לציין הבחנה נוספת בין אמו"ח של חכם לזו של המוני, הוא קנה המידה לדעת מי חכם באמת או מי שרק נקרא חכם מפני שהוא נושא ספרים, קשור לתקשורת [לאו דווקא העיתונאית, אלא הרחובית], בן מי שטיפס גבוה בכולם החברתי וכד' כפי שצויין באשכולות העדר ומלך העדר.
אכן מניין ידע ההמוני להבדיל מעבר להשתקפות הגסה, בפרט שגם חכמים נכשלים בזה.

עצם העובדה שאתה מוכן לשוחח עמו בפורום כאחד הגולשים, הרי כבר לא יביט עליך כחכם [כפי שכבר עלה הטיעון "אתה רוצה להגיד שגולש יהיה חכם יותר מחכם באשי?"].

תוקן על ידי - ווטו1 - 1/24/2003 2:58:37 AM

נו, ברור שלא כל מצטט חכם, לא כל מזוקן אמין ולא כל מפורסם ערכי.

וטו ומיימוני, חבל על אנרגית הויכוחים!

מיימוני

יישר חילך, הדברים נפלאים ואינם צריכים חיזוק.

רציתי לעורר על נקודה נוספת בענין זה, האם יש צורך באמונת ההמון בכדי להגיע לאמונת חכמים, או שאפשר לטפס ישר באמונה האמיתית.

כתבתי בקיצור, אך המבין יבין.

יש צורך בהתנתקות מאמונת ההמון בשביל להגיע לחכמים האמיתיים.

יהוסף.

פשיטא.

עבודה קשה היא מנשוא, יותר מעבודת אמונת ההמון וד"ל.

עוד יש לדון מהיכן נגמר ההמון ומאיפוא מתחילים החכמים