אמונת חכמים של חכמים ואמונ"ח של ההמון

מ

אני מחכה לתשובתך על דברי הקודמים, אבל אני מוסיף עוד משהו על דבריך החדשים.

כתבת

מיימוני,

לדעת הרב יעקב משה חרל"פ, בתורה ההתחכמות כלי לקבלה ולא הקבלה כלי להתחכמות. כלומר הסברא נועדה על מנת לקבל תורה כראוי. על-כן רבי שנה את המשנה בדרכו של רבי מאיר, שרבי מאיר היה חריף בדורו, ודווקא בגלל חריפותו שמועתו היתה מדויקת כפי שקיבל מרבו רבי עקיבא, ורבי מאיר נקרא חכם, זה שהיו שואלים אותו הלכות בבית המדרש. כתב רב שרירא גאון: (לתנאים) היה לב רחב ולא היו צריכים אלא עיקרים (כללים) (ואת הפרטים הבינו מדעתם), אולם כאשר נסתיימה המשנה ומת רבי, נתמעטו הלבבות והצטרכו ללקט את תלמודיהם ולגרוס (בנוסח אחיד) והתווספו בו כמה דרכים אחרות. לסבר לך את האוזן, ההבדל בין תנא לאמורא הינו כמו ההבדל בין פתחו של אולם לבין מלא נקב מחט דיסקית, בין ים לנחל, בין הר לתלולית עפר.

בדוגמא שהבאת היתה מחלוקת תנאים בין רבי מאיר, רבי יהודה, ורבי יוסי, והאמוראים הכריעו מה ההלכה כל אחד לפי הבנתו. כתב רב שרירא גאון: אם חלוקים תנאים, מפרשים את עקרון מחלוקתם, ואת הסברא של כל אחד מהם, מחפשים בריתות ידועות שיכולות לברר הענין, או לדייק מהן את פתרון הבעיה.

מיימוני,

באשר לדבריך האחרונים, גם דברי רש"י פשוטים, ובכל זאת כשלומדים אותם בעיון מגלים שהינם מופלאים בעומקם ודקותם ותבונתם. אחת על כמה וכמה דברי אמוראים ותנאים.

תוקן על ידי מם80 ב- 27/07/2014 14:33:24

מ

אני קורא את דבריך וקשה לי למצוא קשר בין מה שאני כותב לבין מה שאתה כותב.

מה שאני כותב נראה לי פשוט ואני מנסה לסכם בקיצור, בפעם המי יודע כמה באשכול:

אמונת חכמים מחייבת אותנו להתייחס בכבוד לדברי קודמינו החכמים, להתאמץ להבין דבריהם, ואם הם סובלים כמה פירושים הרשות בידנו לבחור את הנראה כנכון. אם דבריהם מוקשים, יש להבדיל בין התוכן לבין האומר. התוכן יכול להיות שגוי אבל האומר הוא עדיין אדם חכם שיש לכבד. ובכל מקרה, אין עלינו לבטל את ידיעותינו מחמת העקרון של אמונת חכמים, למרות שיש מי שחושב כך.

כיצד ניתן לרכוש את הידיעות הנצרכות כדי להבין את דברי חכמים, והאם אדם יכול להגיע למצב שבו הוא ידע בוודאות שהוא צודק, יותר מקודמיו, אלו שאלות הטעונות בירור. אבל אני כותב על העקרון.

ומה אני מבין מדבריך?

כמדומה שאתה מזהיר מפני הפרזה ביכולת דורנו להגיע לחכמה הדרושה כדי להבין את דברי קודמינו. אבל בשעה שאני בודק את התכנים שאתה מביא, אני מוצא שלפי מיעוט הבנתי הם מתחלקים לכמה סוגים.

א. אמירות כלליות על חכמת הדורות הראשונים ועל זהירות שלא לחלוק עליהם ולא לזלזל בהם ואפילו לא להכריע בניגוד למסורות קדומות. (למשל: הר"י מיגאש שציטטת). אמנם אמירות אלו, כיון שהן כלליות, יכולות להתפרש כאיסור כללי על הכרעה נגד העבר תוך קביעה מעין אונטולוגית שהקודמים חכמים ואנו לא (אם הם מלאכים אנו כבני אדם ואם הם כבני אדם אנו כחמורים).

ואמנם אמירות כלליות אלו עולות בקנה אחד גם עם מה שכתבתי אני.

ב. משלים שאינם מוסיפים - לפחות לי - הבנה חדשה. כגון ההשוואה בדבריך האחרונים

מיימוני,

כתב הרמב"ם:

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ענין זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם לא תהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המדות בשום פנים, ואם תהיה תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי למודם בכל מה שהיו לומדים אותו באחת המדות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני. וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשואה לשמאי והלל רבותיהם נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו.

לפיכך, כאשר הגמרא או ראשונים או אחרונים מדברים על הבדל משמעותי בין דורות, כגון בין בית שמאי ובית הלל לבין רבותיהם, או בין האמוראים לתנאים, או בין הראשונים לסבוראים, או בין האחרונים לראשונים, הרי שהכוונה שיש הבדל איכותי בלימוד: בהבנה, בעיון, ובידיעת הכללים. בהבנה, מה שאלה מבינים מדעתם, לאלה קשה ונדרש הסבר. לדוגמא, קושיות האמוראים על המשנה. בעיון, הבדלים  ביכולת ההתמדה והריכוז ועומק העיון. לדוגמא, הנחיית הגר"א לתלמידיו מה שלומדים פחות ממאה פעמים ואחד לא נקרא עדיין לימוד, הנחיית הראי"ה קוק לתלמידיו - ללמוד כל דבר לפחות עשר פעמים. בידיעת הכללים, ידיעת כללים הדרושים לפסיקה. לדוגמא, הפשטות בה הרמב"ם מסביר את הכללים וההלכות הנגזרות בעזרתם, לעומת הלימוד המורכב של האחרונים בפסיקת הלכה.

תוקן על ידי מם80 ב- 29/07/2014 03:22:23

מ

תודה על המקור ועל הניתוח.

סבורני שיש כאן דברים שאנו מסכימים עליהם ויש דברים שאני מייחס להם משקל אחר.

אותו הרמב"ם גם כותב (באיזה מקום שאיני זוכר) שאין כוח העיון שווה אצל כל הבריות.

גם אצל אותו אדם עצמו יש טעויות כלומר יישום לא מדויק של הכללים הלימודיים שהוא כן יודע. אני כותב זאת מנסיוני עם עצמי.

ובוודאי שיש דברים שהיו ידועים בעבר ונשכחו או שלא נמסרו בכלל או שנמסרו לא נכון בגלל השערה מוטעית.

יש לנו דוגמאות של משניות שקובעות דין לגבי מצב ענינים מסויים, ונחלקו מהו טעם הדין. זו דוגמא לאי ידיעת הטעם.

יש לנו דוגמאות של הסבר שנשלל בגמרא עצמה  מפני שהשומע טעה במסורת או בגלל שהרואה המדווח טעה בהבנת הדברים.

יש לנו דוגמאות של משניות או ברייתות שיש מחלוקת בפירושן, ולמרות שלגבי אלו לא ידוע לנו מי צדק היסטורית, ברור שלא יתכן שכל הדעות נכונות.

אמנם - על מנת כן ניתנה תורה.

בוודאי שצריך הלומד להיזהר לא להחשיב את עצמו יותר מדי.

אבל איני סבור שצדק ר' יוחנן אם בא לטעון עקרונית שיש הבדל אונטולוגי בין דורות, והאחרונים לעולם נחותים מן הראשונים בכשרונותיהם. (אני חוזר כאן על טענת בוגי מן העבר שכבר הזכרתי). החסרון המרכזי בין העבר להווה הוא שבני העבר הכירו את המציאות ויכלו לדעת את טעמי הדברים.

האם זה מחייב לקבל דברים שנאמרו כפי שהם בלי הזכות להציע פירוש שנראה טוב יותר?

הבאתי ראיה מהנהגתו של ר' יהושע שאין חובה להחזיק בדעה רק בגלל שהיא מיוחסת לגדולים. צריך להיזהר בכבודם, אבל למעשה יש לעשות לפי האמת שנתבררה לנו.

כל זה כאשר האדם בעל כישורים מתאימים (שצריך לאפיין מה הם) ומתוך יראת שמים, וכבוד למסורת ולחכמים. אבל ברגע שהתקיימו תנאים אלו, אין לשים מעצור בפני המחשבה.

יש עוד בעיה עקרונית, של מניעת זיעזוע של המערכת. של "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין להתירם בפניהם".

כלומר, כאשר תלמיד חכם מוצא שיש לו הסבר שונה מזה שקבוע במערכת ההלכה וממנו השלכות להחמיר או להקל שלא כפי שהציבור מאמין, יש כאן מספר בעיות:

האם הוא יכול לסמוך על עצמו והבנתו.

האם הוא רשאי לחשוף את הציבור לטעות שנשתגרה.

והדרך הנכונה לנהוג תלויה בתשובה שהוא מוצא לשתי נקודות אלו.

אבל מה שאינו יכול להגבילו הוא ההנחה העקרונית שיש מיגבלה בעצם ירידת הדורות. זה כבר לא נכון.

כך הדברים נראים לי. אבל, כמו שאמר התנא בפרקי אבות, אני יכול רק להציע את הבנתי. כל אחד יבין ויחליט לעצמו, כי זהו האדם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,

כתבת דברים נבונים, אולם לענ"ד עליך להיזהר ולדייק יותר בהכללותיך. מה למדים מרבי יהושע? לדעתו מותר לחכם לחלוק על חכמי הדור הקודם, אולם עליו לעשות זאת תוך כיבוד דבריהם. ואמנם זו היתה גם דרכו של רבי עקיבא, שהירבה לחלוק על רבותיו תוך שמירת כבודם. אולם אי-אפשר ללמוד מרבי יהושע על רבי יוחנן, כי רבי יהושע תנא ולתנא מותר לחלוק על תנא, ואילו רבי יוחנן אמורא ולאמורא אסור לחלוק על תנא, למה? כי אחרי רבי עקיבא נסתתמו מעיני חכמה ונתמעטו הלבבות ונולדו ספקות, וכתב רב שרירא גאון: כאשר בא הדור הבא, התמעט הלב; הדברים האלה שהיו פשוטים לחכמים הראשונים האלו, והיו מפרשים בפשיטות לתלמידים, בלי צורך לגרוס אותם ולקבוע אותם בגמרא, עכשיו הם ראו שנתעוררו ספקות בענינים האלה, והיו צריכים לקבוע אותם בגרסא. כך הגמרא הלכה והורחבה. וכתב רב שרירא גאון: גם דיוקים ודיונים חדשים שהוסיפו הרבנים האחרונים, זה לא משום שלא ידעו אותם הרבנים הראשונים, אלא הם מה שהשאירו למי שיבוא אחריהם, כדי שיתגדלו בהם, כיון שלא היה בהם צורך בימיהם. לפיכך, כאשר רבי יוסף אבן מיגאש כתב שאין בדורו  אדם הראוי לפסוק הלכה מהתלמוד, כוונתו שאין לומד שבאמת מבין כראוי את כל הסברות של האמוראים, ועל-כן נדרש להסתמך גם על פסיקותיהם של הגאונים.

אמנם בדורות האחרונים הרוגוצ'ובר, סיני ועוקר הרים, כתב (צפנת פענח, סימן קד): אין אני רק (אלא) כמברר  ומסיק לשיטה עפ"י ש"ס וירושלמי לפי דעתי. וכתב (סימן קה): אין לנו להוסיף על דברי רבותינו הגמרא והירושלמי והתוספתא רק להבין דבריהם ולא נשא פנים לשום אדם בעולם. אולם בל נשכח שהרוגוצ'ובר קיים בתלמודו הוי מתאבק בעפר רגליהם כלפי תורתו של הרמב"ם בכל המובנים של המאמר ממסכת אבות. רוב הפוסקים האחרונים, היו רחוקים בבקיאותם מבקיאותו ובחריפותם מחריפותו, ועל-כן הסתמכו על פסיקת פוסקים ראשונים ועל עיון בפסיקת פוסקים ראשונים ואחרונים.
ועיין דברי פתיחה של הגר"ע יוסף ליביע אומר. 

 

כתב הראי"ה קוק (אורות הקדש, שפעות המחשבה הכוללת):

"מה אנחנו רואים בחזון, אנו רואים את המחשבה העליונה, המחשבה הכוללת כל, המחשבה שכל העצמה וכל המילוי של כל בה הוא. רואים אנו, שכל הפלגים הגדולים ממנה משתפכים, ומהפלגים יוצאים נהרים, מהנהרים נחלים, מהנחלים שטפים, מהשטפים זרמים, והזרמים מתחלקים גם הם לצנורות קטנים, והצנורות מתחלקים ולהמון אלפי ורבבות לאין קץ של קנוקנות, מריקים שפעות, רצון חיים ומחשבה.

לפעמים צר מאד המקום לשוט בין הקנוקנות, נאחזת אז הנשמה בשרשיהם של הקנוקנות הדקים, בצנורות, ואם הצנור גם הוא צר, נאחזת היא בזרם, ואם הזרם צר הוא לפניה, הרי היא נאחזת בשטף, ואם השטף הוא צר, הרי היא נאחזת בנחל, ואם צר הנחל, נאחזת היא בנהר, ואם גם הנהר יצר לה, נאחזת היא בפלג א-להים מלא מים, המחובר למחשבה של בלי מצרים, ששם הוא מקום יאורים רחבי ידים.

והשפע האחרון המזל מהקנוקנות נובע בדרך זה מהמקור של המחשבה העליונה, שלמעלה ממעלה תלא כל עין לצפות, וד' אמר לשכון בערפל."

ביאור דבריו:

קנוקנות - אחרונים. צנורות - ראשונים וגאונים. זרמים - סבוראים. שטפים - אמוראים. נחלים - תנאים. נהרים - זוגות ואנשי כנסת הגדולה. פלגים - נביאים. יאורים רחבי ידים - זקנים ויהושע. מחשבה של בלי מצרים - התורה שמשה קיבל מסיני.
 
לפיכך, ככל שמחשבה מוקדמת  יותר, כן הינה איתנה ורחבה וכללית יותר ביחס למחשבות תולדותיה. על-כן נדרש לדעת שככל שלומדים דברי התורה הרחוקים יותר בזמן מתקופתנו, כן מחשבות אומריהם הינן מופשטות ומרחיקות ראות ועמוקות יותר ביחס למחשבותינו.

אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. אם צר לו המקום בתלמודו, הרי יכולות להיות לכך שתי סיבות עיקריות.
האחת, שאיננו מבין באמת את ערך הדברים שלמד. אזי יש ללמוד שוב ושוב את הדברים בעיון עד שמתגלה לו טעמם.
השניה, שהפנים את מה שלמד ושואף לתורה נעלה יותר. אזי, ילמד בענוה ובאורך-רוח את המקורות, וימצא כי התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכוללת את מחשבתו.

 

תוקן על ידי מם80 ב- 31/07/2014 19:36:42

מ

תודה על המקור המעניין.

חוששני שהביאור שלך אינו מספיק. כוונתי לביאור המשל על הקנוקנות. יש להסביר גם לפי הבנתי שלי מה בין הנחל לנהר ולמקור.

(אני יכול לנחש אבל מה שאני מנחש אינו תואם את התיאור ואני חושד שאולי יש כאן הטעיה עצמית שכאילו ניתן הסבר ואין לו באמת תוכן מעבר לאמירה עצמה של ייקור הקדמונים).

כדי שאוכל להבין, הטוב ביותר הוא לתת דוגמא.

אני מציע להביא דוגמא של מימרה מדברי אחרונים, להראות כיצד היא עמוקה יותר ו"עשירה יותר" (או כל פרדיקט=תואר מקביל) אצל הראשונים, ושוב אחורה לגמרא, לתנאים, לתורה, וכיצד בכל שלב אפשר לראות שכל שלב בנוי על קודמיו וכן שכל מה שחוזרים אחורה הדברים אכן "מופשטים, מרחיקים ראות ועמוקים", וכן שכל אחד מתארים אלו אומר משהו אחר לגבי התוכן.

מבחן של משמעות הוא הכרחי כדי שהאמירות שלנו על גדולת הקדמונים תהיינה משמעותיות ולא דיקלום בעלמא.

גם העצה האחרונה שלך, שהיא יפה מאד, טעונה הדגמה. אני מבין זאת באופן שדבריך מתאימים מאד לדברי, אבל אני מעדיף שנלך לפי סדר וקודם תדגים את הרעיון של הרב קוק על ידי דוגמא מן התורה ועד לאחרונים.

מייחל לקרוא את דבריך המרתקים. נראה לי שאוכל ללמוד כאן משהו שלא שיערתי מימי ולא גיליתי עד היום הזה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");