איסור בשר בחלב ועיקר חוקי התורה

בתמצית המסקנה שלו שם היא כדלהלן
"נציין עובדה אחת, את העדרם של החזירים אצל העמים הנוודים. החזיר, בניגוד ליונקים אחרים, אינו יכול לרעות על-פני מרחקים גדולים, ולכן הימצאותו במשק החי של שבטים מסוימים מעידה על היותם יושבי קבע. נוודים רועים אמיתיים לא גידלו חזירים מעולם, וכיוון שעמים אלה ראו את עצמם כעליונים על תושבי הקבע, הרי הבוז לחזיר כחית-בית של התושבים, גרם לדחיית החיה והכרזתה כטמאה. ביזויה של חית-הבית, שזוכה להערכה של יושבי הקבע, מתוארת אצל הרודוטוס בהתייחסות לסקיתים. אולם, תופעה זו מוכרת בייחוד אצל הרועים הנוודים השמיים והחמיים. אצל אלה היא אף קיבלה כסות דתית ונותרה כאיסור אכילה, גם כאשר הגיעו הנוודים לישיבת קבע [...]. איסור אכילת החזיר, כאיסור דתי, הוא תולדה של סלידתם של הרועים הנוודים מיושבי הקבע. (תרגם מגרמנית: גדעון אילת)"

יתכן שההסבר הזה הוא נכון במידה מסוימת גם על פי דברי התורה כיון שהיא אכן באה להרחיק את ישראל מיושבי הארץ כמו שהיא מזהירה בצורה מפורשת בכמה מקומות אלא שבכל זאת לא סביר להניח שהאיסור מבוסס על דבר כזה לחוד אלא על חילוק מהותי יותר שיש בו טעם רעיוני עמוק יותר שבו אפשר להסביר את האיסור איך שהוא ניתן

ההסבר שהתורה עצמה נותנת הוא שהוא דומה במקצת לבעלי חיים שהם ללא סימני טהרה כיון שלו יש רק סימן טהרה אחד ולכן הוא דומה לשפן ולארנבת שגם הם נאסרו על אף שאין להם את ההסבר הנ"ל אלא שהם קרובים יותר בצורת גדילתם לשרצים ולכן הם אסורים מדין החוק המרחיק

כך בניגוד למה שמשתמע מדבריך שלא ברור לך האם התורה מנמקת את העילה לאיסור נראה לי שהתורה דווקא מאוד מאריכה ומפרטת בדיוק את כל הנימוקים שעומדים מאחורי האיסורים שם

[אגב, על דרך הלומדות, עלה לי ברעיון שאולי מכאן למדו חכמים את הכלל של ספק דאורייתא להחמיר שהוא כלל שמובא ללא נימוק נוסף וגם ללא הוכחה מפסוקים [עד כמה שזכור לי] וזה לעומת איסורים דרבנן ונראה לי שאפשר ללמוד אותו מתוך שהתורה אוסרת את החיות עם הסימן האחד שהוא מהסיבה שיש להם סימן טומאה אחד ועל אף שיש להם גם סימן טהרה ההכרעה היא להחמיר כיון שבכל דין שהוא איסור מהתורה ההתייחסות היא לאיסור הוא כמו שהוא מציאות וכמו שחמירא סכנתא מאיסורא ותמיד ספק בו להחמיר כמו כן באיסורי תורה אלא שבהם יש הלכה של רוב וחזקה שהם כמו בירור מציאות רק בדרך הלכתית

וההסבר בזה הוא שהיחס לדיני התורה צריך להיות כאילו הם קדמו לעולם ובלשון למדנית יותר הספק הוא יותר באדם ואילו המחויבות לתורה היא יותר במציאות כך שהמציאות קודמת ולכן גם מספק אי אפשר להתיר על אף שאין ציווי ודאי שתעקור אותנו מזכות השימוש שיש לנו בדבר ומאידך באיסור דרבנן הדבר מותר מספק בדיוק מהסיבה הזאת כיון שהציווי בא רק אחרי המציאות כיון שכל החובה היא רק לשמוע לדברי חכמים ואם הדבר הוא ספק הדבר לא יכול לעקור מציאות ואכמ"ל]

באופן כללי הרעיון שלי להסביר את איסור בשר בחלב נראה קרוב להיות מתבקש כיון שהוא מבוסס על דברי תורה מפורשים שכל איסורי האכילה מבוססים על איסור שיקוץ הנפש

ואם כן כך מסתבר שהוא גם באיסור הבישול של בשר בחלב שמדברי חז"ל שחילקו בין איסור בישול בשר טהור לטמא שמותר נראה שהם הבינו שהבישול מזוהה לחלוטין עם מעשה של תיקון האוכל כיון שאין שום מציאות לבישול בלי שיש בה מטרה של אכילה

ואם ההנחה הזאת נכונה שהבישול עומד על תיקון האכילה אם כן קל מאוד להבין שהתורה אם היא חוקקת חוק בשביל להרחיק בישול מסוים שנשמע כמו האיסור של שילוח הקן ואותו ואת בנו כיון שיש כאן הקפדה כל האם ובנה

אם כן ברור שהיא באה ליצור והכניס את המקום לרחמים דווקא בתוך אכילת הבשר על ידי האדם

והיינו כיון שבמעשה הזה עצמו יש יכולת להגיע לאכזריות והדבר לא מובן מאליו שמותר בכלל לאכול מן החי וכמו שמפורש בפרשת התר אכילתם לנוח

ואם כן ברור התורה באה לעורר כאן את  מקום הרחמים על ידי החוק של ההרחקה הזאת

 והוא דבר שלא מתבקש באופן טבעי אלא שהתורה רוצה ליצור כאן מציאות חדשה שהאדם בה יהיה קדוש יותר ומובדל יותר ממה שהרגש הטבעי - גם הוא עדין - מטה אותו אליו והמטרה היא להרחיק מהרע כמו שהתורה מצווה עליו במקומות רבים

ואמנם שמסתבר שהייתה גם עבודה זרה בזמנו בה הונהג הבישול בחלב האם כקרבן ובכל זאת נראה שודאי לא הוא עיקר הדין כאן שממנו התורה באה להרחיק

אלא שהחוק הזה שיש בו הקרבה חדשה הוא מה שצייר את האיסור הזה והתורה קבעה אותו על הפכו

והיינו שכל קרבן הוא אכזריות מסוימת [גם בתורה - "כאילו הקריב את עצמו"] והיא אכן הייתה המטרה של הקרבן ההוא שהייתה במטרה למהר את הגידול החקלאי אלא שהתורה הפכה אותו לחוק בל יעבור ולכיוון ההפוך