בדירת הוריה, בראיון ראשון מאז האסון, משחזרת אסתר-מלכי: "הוא התחיל לצרוח ?מי אני? תגידי לי מי אני', ואיים שאם לא אגיד לו, ירצח אותי. יצאתי למרפסת וצרחתי ?הצילו'. הוא לא נתן לי להיכנס הביתה". בינתיים, הבת הגדולה שמעה את הצעקות ויצאה לסלון. "ביקשתי בבכי שיפתח לי", ממשיכה האם, "הוא לא הסכים. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות, הצלחתי לפתוח את הדלת".

כשהבת נצמדת אליה, הצליחה אסתר-מלכי לחמוק ולצאת מדלת הכניסה. היא רצה לשכנים, מתחננת לעזרה. "כל הזמן שמעתי את בכי התינוקת מעבר לדלת", היא נזכרת בכאב. "השכנים קראו לעזרה, אבל הוא נעל את הדלת ולא רצה לפתוח. הוא צעק כל הזמן, כנראה החזיק אותה. ואז אני שומעת ?בום בום בום'. והוא צועק שהתינוקת בידו, שחוטה כתרנגולת".

מתנדב של המשטרה ושכן ניסו לפרוץ את הדלת. אסתר-מלכי אומרת שלא היו להם כלים מתאימים. "הם לא הצליחו לפרוץ את הדלת. שמעתי שהיא חיה. הם יכלו להציל אותה. ביקשתי משכן שיעלה למעלה ויפתח את החלון בדירה, אבל הוא (בעלה) סגר את התריסים". בסופו של דבר הצליח השכן להיכנס לדירה, ופתח את הדלת לשוטרים.

לפי כתב האישום שהוגש נגדו בינואר, לאחר שהאם והבת הגדולה נמלטו מהדירה, אנשין הוציא את התינוקת ממיטתה והחל לפסוע עמה בבית. לשמע זעקות אשתו ובקשות השכנים שיוציא את התינוקת מהדירה, הוא נתקף אמוק, הטיח את ראש התינוקת בעוצמה ברצפת הדירה כמה פעמים, וכך הרגה. לפני שהרג את התינוקת, נאמר בכתב האישום, נשמע אנשין אומר את פסוק התהילים "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע".

כשנחקר מאוחר יותר, הכחיש אנשין את המעשה ורק בדיון בבית המשפט הודה לראשונה ברצח. בשחזור הרצח, הסביר לחוקריו שבאותו ערב היה נתון בסערת רגשות.

לא כשיר לעמוד לדין

"כמו שמספרים על אמהות בשואה שהתינוקות שלהן נרצחו מול עיניהן, גם אני שמעתי אותה נרצחת במו אוזני", מקוננת אסתר-מלכי. "אחרי המקרה, התחלתי לחשוב: למה לא הוצאתי אותה, למה לא זכרתי אותה. חשבתי שאם היתה יכולה ללכת, היתה יוצאת, מסכנה. אבל אני חושבת עכשיו, שאם הייתי נכנסת הוא היה הורג אותי ואותה ביחד. לא חשבתי על מה הולך לקרות, לא חשבתי מי משתי הילדות להציל. פשוט ידעתי שאני צריכה להזעיק עזרה".

לפני כחודש קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי אנשין אינו כשיר לעמוד לדין. לפי פסק הדין, הוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי, ההליכים המשפטיים נגדו הופסקו והתיק הפלילי נסגר.

אסתר-מלכי, שבינתיים התגרשה ממנו, ובאורח יוצא דופן בחברה החרדית חזרה לאחר הגירושים לשם נעוריה, סטריק, קיבלה את החלטת השופטים ברגשות מעורבים. "איזה אבא יכול לרצוח את הבת שלו?" היא שואלת. "אני שואלת את עצמי שוב ושוב, אם הוא היה בהתקף פסיכוטי, למה לא לקח כיסא וזרק אותו על הרצפה? למה לקח את התינוקת? ולמה אחרי הרצח הוא עטף את התינוקת בסדין והחביא אותה במיטה שלו? אבל אין תשובה".

אבל כפול

"אפשר לומר שאני פעמיים באבל", היא מוסיפה. "פעם אחת על זה שרצחו לי את התינוקת, ופעם אחת על כך שרימו אותי כשלא סיפרו לי שבעלי הוא חולה נפש ושהיו לו התפרצויות קודמות".

סטריק, בת 26, גדלה בחסידות תולדות אהרון, אחד הזרמים הסגורים ביותר בקהילה החרדית. בגיל 18 הושאה לראשונה, והתגרשה כעבור שנה (היא העדיפה שלא להרחיב את הדיבור על נסיבות גירושיה הראשונים). היא מדברת יידיש בדרך כלל, אבל העברית בפיה טובה. מדי פעם היא עוצרת ובוררת את המלים. הבעת פניה, הממוסגרים בכיסוי ראש שחור, כנהוג אצל נשות הפלגים הקיצוניים בירושלים, נעימה. חיוך מאיר מדי פעם את פניה, ואחר כך כבה.

ההחלטה של אשה חרדית צעירה להתראיין אינה מובנת מאליה בזרם שאליו היא משתייכת, אבל סטריק נחושה בדעתה לחשוף את העוול שנגרם לה: מצבו הנפשי המעורער של בעלה הוסתר ממנה במשך שנים. היא ובני משפחתה אינם מצליחים להבין כיצד הוסתרה העובדה שלנחמן אנשין היו התפרצויות קודמות (הדבר צוין גם בפסק דינו), בחברה שבה נהוג בטרם נישואים "לברר" על החתן והכלה המיועדים. "זו הזעקה שלי, שזה לא יקרה שוב שיסתירו מחלות נפש", אמרה על החלטתה להתראיין. "עברתי את זה על בשרי ואני לא רוצה שזה יקרה לאף אחד".

טענות משפחת סטריק חושפות נוהג שכיח בחברה החרדית, להסתיר כל מחלת נפש במשפחה כדי לא לפגוע בסיכויי השידוך של הילדים. הפרשה גם חושפת עד כמה נמוך מעמדן של גרושות בחברה זו, שכן סביר להניח שאלמלא היתה סטריק גרושה היא לא היתה משודכת לחולה נפש.

סטריק התחתנה עם אנשין בגיל 23. הם היו נשואים כמעט שלוש שנים. "חייתי עם בעלי כזוג נורמלי לחלוטין באהבה ואחווה", היא מספרת. "הוא היה בעל נורמלי. כפי שאני יודעת עכשיו, היה מאוזן היטב בעזרת כדורים. לא שמתי לב. לא יכולתי לחשוב בכלל בכיוון הזה. כל כך כואב לי שעד הרגע האחרון הסתירו ממני את המצב".

"הוריו של נחמן ידעו על מחלת הנפש שלו וידעו עד כמה היא מסוכנת", אומר אחיה של אסתר-מלכי, משה סטריק. "נעשה כאן עוול נורא על ידם. איך רק עכשיו נודע לנו על התפרצויות אלימות והתנהגות פסיכוטית בשנים האחרונות, עוד לפני שהתחתן עם אחותי? הלב זועק, למה רימו והשפילו אותה כך? אני בטוח שהם ייתנו את הדין על כך בעולם הזה, ובטח בעולם הבא". האח גם מקווה שהאירוע הטרגי ישנה סדרי עולם אצל החרדים, והם יחדלו להסתיר בקנאות כה רבה מחלות נפש.

"עכשיו מספרים לי שיום לפני הרצח בעלי דיבר עם אבא שלו ונשמע מבולבל. הוא אמר לאביו ?אני הולך לעשות סוף'. אבא שלו, שהיה בלונדון, שלח אליו כל מיני שליחים לבדוק את מצבו והחליט לבוא לישראל. רק לי לא אמרו", כועסת אסתר-מלכי.

רגעים לפני הרצח, כשהצליחה להימלט מבעלה, היא התקשרה לאמו. "אמרתי לה שאני במצוקה ושהוא לא בסדר. אבל היא אמרה לי ?אל תפחדי. הכל בסדר'. שאלתי אותה למה האבא בא לישראל, והיא אמרה לי ?לחתונה'. אתם רוצים שלא ייגרם נזק לשם שלכם, אבל מה אתי? עלי אתם לא חושבים? לפחות תגידי לי ?תצאי מהבית, הוא עלול להיות אלים'. אין מלים להסביר את זה. האבא אפילו לא בא לנחם, להצטער. כאילו לא אכפת לו".

"אנחנו מאמינים שהכל בידי שמים", היא מוסיפה, "אבל כל אדם יש לו בחירה לטוב ולרע. זה פשע שלא סיפרו לי את המצב שלו עד הרגע האחרון. הם ידעו והיו צריכים למנוע. הם לא חשבו עלי. הם רק חשבו על טובת הבן שלהם. אדם כזה לא היה צריך להתחתן. מזעזע אותי, איך חייתי אתו באותו בית".

לפניית "הארץ", הוריו של אנשין סירבו להגיב לטענות. מראיון עמם ב"ידיעות אחרונות", לפני מתן פסק הדין, השתמע שבנם הוא שבחר להסתיר את מצבו הנפשי מפני אשתו. האב אמנם סיפר שיום לפני הרצח בנו התקשר אליו ללונדון ונשמע מבולבל, אך לדבריו, הוא לא ראה בכך עיתוי מתאים לחשוף את מצבו לפני כלתו. "סוד שמסתירים כל כך הרבה שנים, לא רוצים שיתגלה. פחדנו שהוא יילך הביתה ככה במצבו ואשתו תבין שמשהו לא בסדר", אמר האב. לדבריו, הוא הורה לבן לישון אצל סבתו ולא לחזור הביתה, אבל אנשין לא נשמע לעצתו.

לא מחפשת נקמה

"אני חושבת כל הזמן על הרגעים האלה, עד שהיא מתה", אומרת סטריק בכאב, "איך רחצתי אותה והשכבתי אותה לישון מטופחת וצוחקת. אני יודעת שהחיים שלה נגמרו מהר, ואני מאמינה שהייתי בשבילה אמא טובה מאוד".

אין לה לדבריה כל רצון בנקמה. "אני לא יכולה לשכוח את העובדה שהוא הרג לי את התינוקת. זה לא נתפש. אבל לחשוב שלי יהיה יותר טוב אם הוא יקבל עונש יותר חמור? זה הרי לא יחזיר לי את התינוקת. אם הוא לא נורמלי, כפי שאני שומעת, הרי עם הכדורים הוא יהיה בן אדם נורמלי, ואני חוששת שחס וחלילה יוציאו אותו מהאשפוז. לא מעניין אותי איפה יישב. אבל צריך להבין שהוא מסוכן לי ולבתי ולציבור. הוא צריך לשבת במקום שישמרו עליו כל החיים. שלא יוכל לעשות יותר כאלה דברים".

סטריק מקווה כיום להינשא שוב. "רב גדול אמר לי שאני אקים מהר בית בישראל והוא יבוא לבריתות שלי. כששואלים אותי כמה ילדים יש לך, אני אומרת שתיים: אחת אני מגדלת פה, ואת השנייה אני מגדלת בלבי. אני מדברת אליה כל יום. אני יודעת שאצטרך לעבוד המון על אמון חדש בבני אדם. בעזרת השם זה ייקח זמן, אבל אני עוד צעירה".