נבלה בשם האלוהים

אופס 

טעיתי, ואני חוזר בי ממה שכתבתי שלפנינו מחלוקת הרמב"ם והשו"ע במי הן הפורשים מדרכי ציבור, מפני שהתברר ליי שכדברי השו"ע וכלשונו, כתב גם הרמב"ם בהלכות אבל (פרק א הלכה י) וייתכן שדבריו הם מקורו של המחבר. 

וייתכן שלדברי הרמב"ם השם "הפורש מדרכי ציבור" הוא סתמי, ומשמעותו משתנה ממקום למקום. ובעוד שלגבי עולם הבא פירושו אפילו אינו עובר עבירות, הרי שלגבי הלכות אבילות הוא עובר עבירות, אם כי לא ברור מה הן.  

ואקדים: 

לשונם של הרמב"ם (הלכות אבל פרק א הלכה י) והשו"ע (יורה דעה סימן שמה סעיף ה) הוא:  

"כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא". 

וחשבתי, אם מה שכתבו "וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין" פירושו הוא, שגם עליהם לא מתאבלים, או שגם הם כלולים בפורשין מדרכי ציבור, וגיליתי שעל דברי הגמרא בראש השנה דף יז עמוד א (שהם מקור דברי הרמב"ם בהלכות תשובה): "פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן - יורדין לגיהנם, ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה, ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור...", כתב רש"י: "שפירשו מדרכי ציבור לא גרסינן", (בתוספתא סנהדרין פרק יג הלכה ה ושפירשו)

דהיינו כל הני דלעיל, והך מתניתין בסדר עולם, והכי גרסינן ליה התם: שפירשו מדרכי הצבור, כגון המינין והמסורות כו'", והיינו ש"שפירשו מדרכי צבור" הוא שם כולל והמינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, אינם אלא פרטים, והוא מפרש את  "מדרכי ציבור - מדרכי ישראל", הרי שהרמב"ם הבין את הפורשין כגוף בפני עצמו, וכשם שישנה מחלוקת בההלכה שבגמרא העוסקת בעולם הבא, כך ישנה מחלוקת בהלכה שבהלכות אבל. ראו בית יוסף יורה דעה סימן שמה בד"ה ומ"ש והם שפורקים, והרשב"א (שו"ת חלק א סימן תשסג), גם ראו הגהת הרמ"א (יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף ה): "הפורש מן הצבור ולא רצה לשאת עמהם במסים וארנוניות, מתאבלים עליו".

 שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן מא פרק א: "מהו הנקרא פורש מדרכי צבור":

 (ב) הר"ן שעל הרי"ף במס' מו"ק סופ"ג. מפרש באמת כביאורינו הנ"ל, שהכוונה של פורשין מדרכי צבור הוא שאין רוצין להצטער בצערם ולשאת את משאם במסים וארנוניות.

אולם הרמב"ם (בפ"א מה' אבל ה"י) ועמו הרבה מהראשונים, ואחריו הטור והשו"ע ביו"ד סי' שמ"ה, מפרשים לה שהכוונה, שפורש מדרכי הצבור היהודי, דהיינו מקיום התורה והמצוות אשר יעשה אותם האדם הישראלי וחי בהם, וז"ל הרמב"ם שם: כל פורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפקורסין והפושעין והרשעים, כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא עכ"ל.

(ג) פירוש זה בהכוונה של פורש מדרכי צבור מרומז גם בדבריו הקצרים והחותכים של רש"י בר"ה (ד' י"ז ע"א) שכותב מדרכי צבור מדרכי ישראל, והיינו מהדרך המיוחדת שישראל חייב ללכת בה, והוא כמובן דרך התורה. ומשום כך כותב שם רש"י שלא גרסינן לה זה שם בר"ה מכיון שכבר מנה קודם המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ופירשו מדרכי צבור היינו כל הני ע"ש, ועיין גם ברש"י בסנהדרין (ד' מ"ז ע"א) שמפרש: יכול פרשו מדרכי צבור כגון מומר.

ולפי הגירסא שלנו בגמ' שם בר"ה שכן גרסינן לה אחרי כל אלו אפשר להסתייע לדעת הר"ן הנ"ל שפירשו מדרכי ציבור היינו שאין רוצין להצטער בצערם ולשאת את משאם. ושוב יהא תמוה לכאו' על שבשביל כך יהא דינם כל כך חמור שירדו לגיהנם וידונו בה לדורי דורות. אבל הרי חושבים שם ביניהם גם אלה שנתנו חיתיתם בארץ חיים ומפרשת הגמ' דהיינו פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, א"כ אין כבר כל כך פלא אם כך חמור גם דינם של המתבדלים מן הציבור שלא להצטער בצערם ולשאת את משאם, ואין כבר ממילא גם כל פלא על שנקראים משום כך שונאם של מקום ומצוה לשמוח באיבודם.

אבל כפי שמזכיר רש"י הרי בסדר עולם מבו' בהדיא דפירשו מדרכי צבור הם כגון המינין והמסורת וכו', וכן הוא הלשון של סדר עולם (פרק ג'): אבל מי שפירשו מדרכי צבור כגון הצדוקין [והמסורת והמינים, הגר"א] והמסורות והחניפין והאפיקורסין ושנתנו חתיתם בארץ החיים [היינו פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. הגר"א] ושכפרו בתחיית המתים והאומרים אין תורה מן השמים והמלעיגין על דברי חכמים גיהנם ננעלת בפניהם ונידונין בתוכו לעולמי עולמים וכו'. ולפי"ז אנו למדים שכל מי שיש בו ר"ל שורש פורה ראש ולענה מא' מכל הנ"ל הוא בכלל פורש מדרכי צבור שדינו פסוק כנ"ל במס' שמחות גם בעולם הזה. וכך מצאנו מפורש בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' תשס"ג) שמביא למה ששנינו במס' שמחות הנ"ל וכותב: והפורש עצמו מדרכי צבור אינו כפורש מן המס שזה אינו אלא כאחד מבעלי עבירה או כגזלנין ובהדיא תנאי אבל מי שפירש מדרכי צבור כגון המינין והמשומדים והאפיקורוסים ומבזה מועדות ובשכפרו בתחיית המתים ובשאמרו אין תורה מן השמים וכולא ברייתא כדאיתא התם כתבה בסדר עולם פרק נאמר לאברהם אבינו עכ"ל.

(ד) ואולי אפשר לומר שאף הר"ן שפירש הכוונה של הפורש מדרכי צבור שאין רוצים להצטער בצערם של צבור ולשאת את משאם במסים וארנוניות, פירש כן רק לענין הדין שמסיים שם אין מתעסקין במותם להתבטל ממלאכתם אבל לא גם לענין שיקראו שונאם של מקום ואחיהם וקרוביהם ישמחו על מותם, ואם נאמר שהפירוש על הרי"ף הוא באמת הר"ן [כי כידוע עדיין לא הוכרע הדבר אם הוא מהר"ן או מהנמ"י] הרי מצאתי בחידושי הר"ן על מו"ק שמקודם מבאר כנ"ל בפי' על הרי"ף שהפורשים מן הצבור היינו שאינם רוצים להצטער בצערן ולתת עול מסים וגלגולת, ואח"כ מוסיף וכותב אין הרבים חייבין להספידן ולקונן עליהן ולהשתדל בקבורתם אלא אפילו קרוביהם שמחים מפני שנעקרו מן העולם ודוקא מפני שהיו רשעים לובשין לבנים הא לאו הכי אלא שחורים עיי"ש, הרי שביאר הר"ן בהדיא שלבישת לבנים הוא דוקא מפני שהיו גם רשעים. ובכלל אפשר לפי"ז גם לפרש ולומר שכוונת הר"ן במ"ש שאין רוצים להצטער בצערם של צבור ולשאת את משאם דהוא שאינם רוצים בגלל רשעותם, שהמה אנשים רשעים ואינם רוצים להשתתף עם הציבור ההולך תמים עם אלקיו ותורתו".

אם חטאו של הפורש מדרכי ציבור בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה הוא, שהוא מוציא את עצמו מהציבור, מדוע הלשון אינו "הפורש מן הציבור", ומצאתי שגירסת הראבי"ה בהלכות אבל סימן תתמא) היא: "כל הפורשין מן הציבור", אלא שההלכה שהוא עוסק בה היא ההלכה שבמסכת שמחות, ולשונו הוא: "כל הפורשין מן הציבור" אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ובאים ואוכלים ושותים ושמחים, מפני שאבדו שונאיו של מקום, ועליהם הכתוב אומר משנאי[ך] ה' אשנא". וכנראה שכך היתה גירסתו במסכת שמחות.

נישט

ת"ט טועה, והרבה.

ומדוע לא הסברת כך:

באבל – אם פרק עול מצוות באים להתחשבן איתו על ש"אין נכלל בכלל ישראל ... בכבוד המועדות..."? בהכרח הכוונה למי שמתנתק, אף  בשוא"ת,  מהאפיון היהודי –הלכתי של הצבור (ואם פרק עול מצוות רק בסתר אינו כזה), זה הפורש מדרכי הצבור ההלכתי.

הר"מ בתשובה -  אינו עושה מצוות בכללן (שזה כמו באבל, מתבטא בכבוד המועדות וכדו') והוסיף דוגמה אחרת, שלא נכנס בצרתן ושאינו מתענה בתעניתן... כאילו אינו אחד מהם, אבל גם זו עם רק מאפיינים דתיים (אינו מתענה בתעניתן), והוסיף אע"פ שלא עבר עבירותיו בקום ועשה, די בהמנעות האמורה בכדי להיות כזה.

תלמיד

<הר"מ בתשובה -  אינו עושה מצוות בכללן (שזה כמו באבל, מתבטא בכבוד המועדות וכדו') והוסיף דוגמה אחרת, שלא נכנס בצרתן ושאינו מתענה בתעניתן... כאילו אינו אחד מהם, אבל גם זו עם רק מאפיינים דתיים (אינו מתענה בתעניתן), והוסיף אע"פ שלא עבר עבירותיו בקום ועשה, די בהמנעות האמורה בכדי להיות כזה>

מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה ברור, שחטאו של הפורש מדרכי ציבור, היא עצם הפרישה מעדת ישראל, ואף שהוא עושה את המצוות הרי שאין הוא עושה אותן "אתם", אינו משתתף בצרתן, כאילו אין לו ולהם דבר, אינו מתענה בתעניתן (תעניות שגזרו על הציבור בגלל צרות שבאו עליהן) ולא שאינו צם בתעניות הקבועות, כשהמשות להם הוא התנתקותו מעם ישראל, ולדברי הרמב"ם די בהם שלא יהיה בן עולם הבא, וצ"ע מהו מקורו. וראה הר"י קפא, במשנה תורה להרמב"ם שבהוצאתו, הלכות תשובה עמוד תריד הערה נא.

ייתכן
אכן זו טענתי. אתהע אומר שאתה לא דן על ההשגחה עקרונית אלא על עיוות מוסרי שראית, ולעיוות הזה אגב אני ורוב הכותבים כאן הסכימו שהוא עיוות, ואף הבאתי לך את הבדיחה שהאדם תולה את נקמתו באלקים. 
השלב השני  הוא שאת תולה את העיוות הזה בתורה עצמה. 
אך כשבוחנים לעומק מגלים פתאום שכמעט כל הטענה שלך בנוייה על הנחתך שאין השגחה והכל זועק אקראיות מוחלטת כלשונך. ומכיוון שלא פתחת אשכול לדון על כך למה חזרת כאן על הטענות האם זה כן נכון מה שאותו שוטה דיבר או לא, הרי לא על זה באת לדון?
עכ"פ למה שטענת. כן מי שמאמין בשכר ועונש מושגחת [כי סבתא שלי אמרה לי] אפילו אם כל הזמן הרשעים היו מקבלים שכר והצדיקים עונש, בפעם החריג שהרשע היה מקבל עונש או הצדיק היה מקבל שכר, הוא היה מצביע על זה כמראה את ההשגחה. ואיני רואה בזה פגם לוגי כל עוד הוא אינו טוען שהמקרה הזה מוכיח את ההשגחה. וככל שידוע לי אף פעם לא נטען שההשגחה מוכחת ממעשי העולם. אבל כאן אנחנו מגיעים לדון על ההשגחה עצמה וזה אינו הענין כאן.


בקיצור, אם אתה טוען שיש אנשים רעים שמשתמשים בשפה של ההשגחה. מסכים. וזה אכן "נבלה בשם אלקים". אם אתה טוען שמה שההוא אמר בהכרח לא נכון, איני מסכים כלל. וטענתי רק שטענת הנבלה בנוייה במידת מה על טענת האי נכונות. וממילא כל טענתך הוא רק לשיטתך ולא לשיטת המאמינים. 

הפנטזיה הפרוע שהעונש הגיע בעקבות פגיעה אישית במישהו, היא ודאי לא נכונה ואין לה כל קשר לשאלת ההשגחה.

זהו ניכוס, או יותר נכון שימוש ציני, במושג ההשגחה.

וכי המושג אומר כי כל אחד יכול לפרש את האירועים כפי רצונו ולפי האינטרס שלו, גם במקרה שהוא בכלל לא צודק שנעשה לו עוול?

עד כמה שאני למדתי, אין לאדם שום אפשרות לתלות עונש ספציפי במעשה ספציפי, אלא את העונש בכלל, לרשע בכלל.

על כך הצבעתי. על מה, שכדבריך, מקובל עליך שזו אכן נבלה ועל כך שהיא יונקת מתפיסת השגחה מוחשית וקיצונית.

העובדה שחזרתי, בסוף תגובתי, על הטענות בנוגע לעצם ההשגחה, רק מצביעה על כך שהתייחסתי לטיעוניך. לא מעבר לזה.

נישט

אם מדובר בפרישה מעמ"י ללא מאפיינים דתיים מדוע תלה הר"מ דווקא ב"ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן"? וב "ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות"?