אחדות ופירוד

אחדות ופירוד

כל החסרונות מקומם בלב. ילד קיבל מתנה כלבלב, נתמלא אושר ושמחה נושם ניחוח של חיות, כולו מאוחד עם ההוויה הכוללת. יום אחד רץ הכלבלב אל הכביש ומכונית דרסתו. חורבן – בליבו נפער סדק מתרוקן מן 'השלמות' 'השמחה' 'והאושר', נישבר הלב - אין מי שיבין. מראה החיים הנפסדים, הסבל, ממלא את כל ישותו, 'השלם' נישבר לרסיסים, נמוגה ההתכללות ובמקומה צומחת התוודעות אל הדבר המהותי ביותר שקים בעולם – הפירוד.

'לב שבור' פירושו הבנה שאני חלקיק נפרד, מנותק מן ההוויה הכוללת. במציאות שבה הכל מחובר יחד והכל אחד כלבלב לא נדרס ואין סבל, בהוויה כוללת אין מוות ואין פירוד. המוות משמעותו התוודעות פנימית אל הפירוד, הוא 'המורה הגדול' שחסרה הויה כוללת משותפת ומאוחדת. שבירת הלב תיתכן רק היכן שאין הויה 'שלמה', תכליתו להביאנו אל היותנו מציאות עצמית.

שבירת הלב מיודעת לעצבנו כאינדיבידואל, מציאות הנפרדת מן הכלל. שבירת הלב מפרידה אותנו, כי רק מהפירוד נמשכת לנו הוויתנו העצמית, דווקא המודע לחסרון ולהעדר אפשר שיבין שאין אחריות בלי להיות אינדיבידואל. חתונה ושמחה אפשר לחוות יחד בשיתוף עם הזולת, שכך היא השמחה - אחדות והתכללות, אבל את האבל והיגון מוכרח האדם לחוות לבדו. עד שמוכרחים לומר שהחסרונות שבעולם תכליתן וייעודם לעצבנו כהויה שיש לה את עצמה, כמאמר הקוצקר 'אין שלם מלב שבור'.

לדברים יש עוד נפקא-מינא, אותו שחסר 'לב שבור', אינו מודע לחסרון, לעולם לא יבחין בחסרונו ובבדידותו של זולתו. ''לבו השלם'' מציג לפניו עולם שבו 'הכל טוב' והכל בסדר, אין כאב אין בדידות 'הכל אחד' - עולם בלי רחמים. עולם בלי פירוד אינו זקוק לרחמים, ההתוודעות אל הזולת, ההבחנה שאף הזולת הינו מציאות עצמית, חייבת את הלב השבור. הדברים קשורים יחדיו בקשר מהותי, כדי להיות עצמך עליך להיפרד מן הכלל, התעלמותך מכך לא תאפשר מקום להוויתו העצמית של זולתך, שהרי אף היא לא תתהווה בלי פירוד ממך. כן, לא תוכל להתוודע אל בדידות הזולת אלא רק מתוך עמידה על בדידותך. אנו זקוקים לרחמים רבים משום שהדרך אל עצמנו צריכה לפירוד 'מאחדויות' רבות. רק מתוך ההתוודעות לעצמנו נוכל לבוא אל חיבור אמיתי עם זולתנו ובלי הנקודה העצמית הופכת ההתכללות סתמית וחסרת תוכן (לא אתן דוגמאות).

ברבות הימים גדל הילד 'והבין' שאי-אפשר לו לשאת עוד את הכאב, נחלת המודעים לריחוק מן השלמות. שוב אינו מסוגל להמשיך לבדו לחשוף את כל החסרונות והפירודים שיש בעולם שמהם נמשכת לאדם עצמיות. מעטים הם שמוכנים לשאת את הסבל המתלווה אל ההתהוות העצמית. 'החיים קשים', תובעים מאיתנו ''אחדות'' והסכמה עם 'המציאות', מלמדים שא''א לנו להיות עצמנו כל הזמן. לכן, כדרך 'גדולים' נטל הילד את 'עצמו' והטמינו עמוק בתוך ליבו, סרב לקושי הכרוך בלהיות הויה אינדיבידואלית. מיאן לעצמו, אנוס להסכים למאמר המרגלים 'חזק הוא ממנו' - ''המציאות'' חזקה מן הכל. אהיה כמו כולם גם במחיר שלא 'אהיה' ובלבד שלא אסבול את היותי. ההכרח 'לחיות' נורמאלי 'כמו כולם' מכוון לכסות את 'היות האדם לבדו' ואף עושהו 'לא טוב'. נשמע לצו הקדום האומר: עטה מסכה של גדול עטוף עצמך בחספוס ונוקשות, החבא מעצמך, וצא להיות 'באחדות' עם כולם וכמו כולם.

אבל בפנים בתוך הלב נשאר הילד, נשאר הפחד, הבדידות הקיומית, נותר הלבדו - לב פגיע מפוחד מן העולם ומפגעיו.

הלב הוא זה שמכיל את המודעות הבלתי ניתנת להגדרה שהעולם שבו אנו חיים מלא חסרון, מודעות זו היא המרכז ליצירת האינדיבידואל, אנו במלחמה תמידית עם הסתירה הזו, כיוון שלהיות 'עצמי' פירושו מודעות לחסרונות העולם וכדי לברוח מעצמנו מוכנים אנו אף לבדות 'אחדויות' פיקטיביות ולהתעלם מחסרונות.

הקב''ה הרי מושלם א''כ כיצד יצאה 'תקלה' זו מתחת ידו לברוא חסרונות, כמעט שאין מי שמוכן להתבונן בדבר, חוששים אנו מן האפיקורסות. במקום לשמוע את קולו הדק של הלב ממלאים אנו את חיינו בביסלי ובמבה 'רוחניים' והכל כדי להימלט מלבנו. לא יועיל לברוח אל 'האחדות המוחצנת' של 'כולם אוכלים במבה', נקודת המהות בתוכנו מסרבת לקבל אחדות כזו. כאם ששכלה את ילדה היחיד, מסרב הלב לקבל ניחומים של הבל, 'חרפה שברה לבי' כיצד ננחם את הילד שבתוכנו את הילד התמים שליבו נשבר כל יום וכל רגע מחדש למראה העולם שסביבנו שמרבה לבדות 'אחדויות' כדי לברוח מעצמו.

'אמר הקב''ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח', אף הקב''ה מצטער על שברא את העולם בכזה חסרון, יודע הוא שרק מעטים המה שמצאו את עצמם בתוך הפירוד והחיסרון. לאן שתביט תראה שהיסוד שעליו בנוי הכל הוא החיסרון ואעפ''כ הכל נסים מפניו, מתחתנים שלא להיות לבד, מחייכים שלא להיות עצובים, שמחים שלא להיות שרויים בייאוש, זוכרים שלא לשכוח.

מבקש אני להתבונן מעט בזה החיסרון, מדוע...? מוכרח שהדבר מכוון מאת השי''ת כדי ליתן לנו את עצמנו, שאם היה הכל שלמות ואחדות לא היה מקום לעולם. כביכול השי''ת שכח משלמותו, 'העלימה' ע''מ ליתן מקום 'לעולם'. לא יוכל השורש להוציא ענף בלי שקודם ישכיח ממנו את שורשו שהיודע את שורשו לא יחפוץ להיפרד ממנו. כך שהרוצה להיות הויה עצמית צריך לעבור 'חוויה', או שמא נאמר הויה, של פירוד כמאמר התורה 'על-כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו', ללמדנו שלא תתכן דבקות בלי לעזוב.

ממה צריכים אנו להיפרד? מן 'השלמות' שלנו. היותנו באחדות חברתית, דתית וכו' פעמים באה כדי שנברח מעצמנו, כי 'העצמי' מחייבנו להיות ברי דעת. אם לא נסכים לצאת מן הנוחות שבהתכללות לא נגיע לעולם לחיבור אמיתי, כי אין חיבור בלי בחירה ואין בחירה בלי שיהיה מי שבוחר ואין בוחר אם אין את האדם 'כשלעצמו' ואין אדם לעצמו בלי שברון לב מן החסרונות שבעולם.

מי שמתבונן בדבר מבין עד כמה זקוקים הבריות לרחמים שהרי כל היותם העצמי תלוי במוכנותם לעשות מחלוקת עם האחדות החברתית המשפחתית ואף 'האלוקית'. לכך נועד שברון הלב, הוא שנבחר להיות נושא העצמיות והוא שסובל את משא הכאב המתלווה לידיעת עצמנו. קשה ללב, אינו מקבל את הפרדוקס – הכיצד יתכן שבשביל 'להיות' עצמנו ולמצוא באמת את השי''ת צריכים אנו קודם להתרחק מהשי''ת, אנו כ''כ בודדים.

הקוף בכלוב מזנק, קופץ, כולם שמחים מרעים וצוחקים, כולם מלבד ילד אחד תמים שחש בלבו את עיצבונה של החיות האסורה בכלוב, מבין בלבו שאין כאן באמת שמחה ואחדות. הילד שבקרבנו אינו מבין, מדוע ברא הקב''ה את העצב? ממאן הלב לקבל את התירוץ התיאולוגי, פילוסופי, קבלי שבלי העדר השלמות לא היה מקום לברוא עולם, רחוק התירוץ מלבו. עליו להפנים שבלי ההסתר והפירוד לא היה מתגלה לבו, בתוך תוכו הלב יודע כי כאשר הכל גלוי הכל שלם הכל יופי והכל 'טופי' לא צריך רחמים - לא צריך לב.

יהודים סובבים סביב עצמם מיוסרים, שואלים את לבם מה לא בסדר מדוע דווקא 'אני' הוא שמודע לחסר שבעולם, לשקר, לסתמיות – ממאנים להבין שהעדר השלמות נועד עבורם כדי שימצאו את עצמם. אנו אנשים של לב, הוא מקור חיותינו, רוח אפינו, ממנו למדנו על החסרונות של העולם וממנו באנו אל עצמנו. בזכות הלב הפך כאבו של העולם לכאבנו וחוסר שלמותו לחוסר שלמותנו. הלב יודע שישנה 'אחדות' שדווקא גורמת לפירוד ויש פירוד שמביא לאחדות, כי רק החש בפירודו שלו הוא שיחוש וישמע את זעקת האחר, את זעקת השכינה. במשך שנים רבות של לימוד ניסינו עם כל ''השכל'' להתעלם מן הלב, למדנו לדבר בשפת המבוגרים שהיא 'שפת הכולם', למדנו את שפת ה'אחדות' ובלבד שלא נהיה לבד. את הילד שבנו 'גידלנו' בחכמה בינה והשכל כיצד לאסוף את שברי הלב ולהכניסם אל תוך כספת הברזל של היהדות. כמו בשיר Hotel California-  "you can check out anytime you like, but you can never leave 'תוכל לצאת בכל זמן שתרצה, אך לעולם לא תוכל לעזוב'. במסווה של אחדות חדלנו מלשמוע את הלב,  כי אם נכנסת אל נעימות 'האחדות' של המבוגרים תוכל 'לצאת', אבל, באמת לעזוב, לא תוכל. לא תוכל לשוב אל המסוגלות לשמוע את המיית ליבך, האם יהדותנו הפכה למשהו 'שלעולם לא נוכל לעזוב'?!

עלי ללמוד לרחם על עצמי כי קשה לי להיות עצמי, לרחם כי לשם כך חייב אני חסרונות, מוכרח להם כדי להיות. לבי לבדו יודע ששכחתי מן השי''ת והוא לבדו נותר לי לרחם על השי''ת, על שהוכרח לברוא את החסרונות כדי ליתן מקום לבריה שכמותי, יודע אני 'שבשלמות' 'ואחדות' אין מקום לא לי ולא לשכמותי.

ע''ז באה המחאה שלי, על לב שאבד, על יסוד שיטה של 'אחדות' שתמיד דוחקת את הלב לפינה.

לכן צריך לייסד עולם של לב, עולם שבו נלמד כיצד לרחם. עולם של לב הוא עולם שבו מדברים את שפתו של הילד שבקרבנו. ואם אין בלב את היכולת להיות חשוף לאורך זמן לחסרונות שהרי הם שוברים את הלב עצמו, מוטל על השכל לעזור לו להתמודד. השכל ישרת את הלב שעיקר כוונת השי''ת בבריאה הייתה לגלות רחמיו, לזה צריך לב.  

המניעה הגדולה להיפרד מנוחות 'האחדות' – נוחות המלווה בזרות עצמית שחש אותו שנאלץ לוותר על עצמו כדי 'להיות עם כולם' - היא חוסר האמון העצמי. כשאלת אברהם 'במה אדע כי אירשנה', מנין אדע כיצד ללכת בלי ידיעה, איני מוצא את האמונה בעצמי. 'האחדות', 'החברה' וכו' נותנים ביטחון שיש בו 'ידיעה', בהיותם פוטרים מלחשוב בעצמי, כי המחשבה וההתנהגות כמו כולם מספקים וודאות. לכן קשה לבחור, לשם כך עלינו לעזוב את 'הידיעה' ולפסוע אל האמונה. לכן נקרא אברהם אבי המאמינים, בהיותו הראשון לעזוב את מלון 'האחדות' 'והידיעה המשותפת' ולצאת למסע הפירוד והבדידות של המאמין בעצמו. אני מוצא שאחרי שנים של התכללות עם העולם בכלל והעולם החרדי בפרט בעצם אבד ממני היקר מכל והיא האמונה בעצמי, עד שאף אמונתי בקב''ה הופכת לרחוקה. מדהים עד כמה 'אחדות' יכולה להביא את הפרט להיות מלא פחדים, החרד מזולתו ובעיקר מעצמו. היום אני עוסק בלמצוא שוב את הפירוד הזה, לא רק 'לצאת' אלא 'לעזוב' את המלון, לחפש את האמונה בעצמי. אם חפץ חיים אנוכי מוכרח אני קודם לחדול מלברוח מן הדעת האמתית היודעת שיש חסרונות, הדעת הממאנת לבדות אחדות פקטיבית.