תרבות חילונית כיובש עץ הסריס

אברהם אבינו אמר לה' "מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי" ההולך ערירי נותן כל החיים והוא לא מקבל כלום הוא עובד את העולם והוא מקיים בכך את הציווי של "לעבדה ולשמרה" העבודה שלו היא על פי ההכרה שהוא מכיל והיא הרבה יותר ממה שהוא יכול להכיל בשביל לקבל ממנה תמורה

והדבר הוא כך כיון שבתמורה יש לו רק רשות לאכול ממנה אבל לא הרבה יותר מכך - אין יחס שווה בין מה שהוא נותן לעולם למה שהוא מקבל ממנו בפועל

וכאן הוא הקושי כיון שבשביל חיי האדם הוא חייב להרגיש שהוא גם מקבל ולא רק נותן לא רק הוא נתון לעולם אלא גם היא לו נתונה לו

ישנם שני צורות להתמודד עם זה אפשר להתמרד על העיקר ולנסות יצירה של חיים בחלל העולם לחוד וליצור בכך אובססיה למימוש המיידי שלהם ולחיות אותם בהוללות וסכלות

ומאידך אפשר להמשיך את החיים במציאות של העולם על ידי העמדת ילדים ויצירת חיים חדשים להאמין במה שיש כאן ולקבל בכך את מה שה' נותן

צורת החיים הוא להיות משוקע בגוף המציאות של ההמשך כאן בעולם ולחיות דרכו ובכך החיים וההשקעה בהם הם מתוך חיי העולם עצמו והתשואה היא לא בחיים של עצמי אלא בחיים שממני בעולם והאדם כעץ השדה

הגמרא ביבמות אומרת "כל שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט את הדמות"

והטעם בדבר הוא שככל שהאדם הוא מוגבל יותר הוא משקף פחות את דמות הבורא שקיימת בו כיון שרק על ידי שהוא לא מוגבל בחיים של הגוף של עצמו על ידי שהוא שותף בחיים אחרים ביצירתם ובהווייתם רק בכך הוא נשאר כתבנית יצירתו כצורת הווייתו המקורית שהיא הדמות של הבורא כאן בעולם הזה

ולכן כל שהוא נמנע מפריה ורביה שהוא מגביל את עצמו לגוף של עצמו בכך הוא עוקר את עצמו מהיותו חלק בכלליות ובנצח והוא כבר לא מבטא אותה ולכן ה"דמות" גם שלו עצמו "ממועטת"

"ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך"

הריבוי תלוי ברחמים והרחמים תלויים בריבוי החיים ובגידול שלהם בהמשך והכול הוא  כהמשך לשבועת ה' לאבות והמחויבות שלו לקיום של דרך ה' בעולם

על ידי שהאדם עוסק פחות בפריה ורביה העולם של עצמו הופך לפחות אנושי כיון שיש בו פחות מקום לרחמים כיון שרק קשר של חיים יוצר הוויה של רחמים וכדברי המשנה "אין ממנים לסנהדין זקן וסריס כיון שאין להם רחמים"

ירמיהו אמר לגולים "בנו בתים ושבו קחו נשים והולידו בנים ובנות" רגש הקביעות הוא המניע העיקרי של היצירה הן בבניית הבתים והן בריבוי של חיים חדשים כיון שרק בתוך מציאות ברורה יש יכולת ורצון לחדש ולהוסיף עליו

ואמנם שאמונה בעולם הזה כפרוזדור לטרקלין גורם להרגשה של חוסר קביעות ולהפחתה במניע של בניית הבתים כמטרה בעצמה אך מאידך בכך בניית הבית נעשית חלק במכלול חיים עמוק יותר שכולל גם הולדת הבנים והבנות שבכך החיים וההכרה בהם הגוף והנפש כאחת הם חלק בהרגשת הקיום המעשי של האדם כאן בעולם הזה בלי צורך להסתפק ביצירה של קליפה לחוד

"ואם אין מתה אנוכי" ההרגשה הנשית והיחס הנשי לעולם מחייב לידת בנים כחלק מקיום החיים עצמם

"ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים" ה"קנאה" הוא האמצעי להרגשה של המוות המיידית שיש בסריסות הקנאה וראיית האחר הוא הכלי בשביל שהדבר יהיה מורגש אבל הוא לא ההרגשה עצמה כיון שהיא קודמת לו

ובכל זאת גם נשים שהם אינן מאמינות בבורא הם יבשות מגברים סריסים גם בהם אפשר למצוא כיום כאלו שהחיים האלו אינם בהם

"ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש" היובש הוא דבר שנוצר כתוצאה מחוסר חיות חוסר הקשר לחיים ואמונה במקריות שמסרסת חיים הוא דבר שמביא להרגשה ש"האי עלמא כבי הילולא דמיא חטוף ואכול" וההרגשה של הארעיות המוחלטת מובילה לחוסר אנושיות

לא מקרה הוא הדבר שככל שאדם הוא פחות דתי כך הוא פחות עוסק בפריה ורביה וזה פחות עניין של אידיאולוגיה ויותר עניין של הרגשה האם האדם הוא כאן בשביל להיות או שהמציאות שלו כאן הוא חלק מביקור ארעי ולכן הגישה שלו היא גם גישה של חטוף ואכול "ואכול ושתה כי מחר נמות"

הצורך בייבום הוא חוק בטבע והתורה מחדשת שגם חוקים כאלה שהאדם יכול לאבד ברדיפתו התמידית אחרי מלוי הצרכים שיש לו בכל זאת "לא תוכל להתעלם"

חובת הייבום שהוא הקיום של ההרגשה שהאדם הוא לא סופי הוא לא המיצוי ולא הסוף של העולם והוא לא גוף שהמציאות שלו מסתיימת במותו הוא המציאות שאותה התורה מחייבת

ואמנם שכיום אין אמונה לאנשים שרוח המת תובעת את קיומה מחדש מהאח החי ולכן גם אין הרגשה שמחייבת את קיום הייבום עצמו וגם קיומה לא שייך אליו ובכל זאת יש בה את הביטוי של אחד מחוקי היסוד היותר בסיסיים בעולם לכן כבעלי הכרה אנחנו מחויבים אליו גם אם אנחנו לא מרגישים את המשמעות שלו באופן המיידי

ומהסיבה הזאת גם המצווה הקדמונית הזאת אמנם שאין בה חובת מימוש על פי חז"ל ובכל זאת החובה שלנו היא השמירה שלו כחוק ולו ברמה הסמלית של הדבר

ההכרה בחובה הזאת כחוק אלוהי יש בה את קיום ההכרה כמציאות מחייבת ולכן התורה הזאת על אף שהיא יצירה אנושית של קודם מתן תורה ודווקא בגללו יש לו חשיבות מיוחדת כיון שיש בו אנושיות שמחוקקת חוקי חיים שהם חוקי אמת

"מי שאינו משאיר בן אחריו הקב"ה מלא עליו עברה" והסיבה לדבר הוא כיון שהמוצא הראשון של החילוק בין נפש האדם העולה למעלה לנפש הבהמה היורדת למטה לארץ היא החלק הנצחי המוחשי כאן בעולמו של האדם שלא בטל עם מיתת גופו והיא החכמה שהוא ייצר בימי חייו על הארץ

וגם ל"סבי דארמאי" יש חובה של כבוד לקום בפניהם מתוך "ארפתקיה דעדו עליה" כיון שקניין של החכמה הוא ברבות הימים שהאנושות רוכשת לה מציאות נפרדת במשך זמן קיומה

והכבוד שהוא המחויבות להכרה הזאת של מציאות החכמה כדבר נפרד וראיית העולם כטפל וכדבר שהוא העומד למימוש של החכמה ההיא הוא הקניין העיקרי של האדם בעולם שבו האדם מוציא את העולם לפועל

ולכן אי ההוצאה לפועל הוא המימוש של הקללה "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויבכם" שהביטוי של הריק ההוא שבו מתבטא הכעס שבחוסר המימוש העצמי הוא ה"אל זועם בכל יום"

הקדמונים אמנם הרגישו את המציאות הזאת כדבר מוחשי לגמרי שהבן הנולד הוא של המת עצמו כיון שאחיו מילא את מקומו להקים לו זרע והרגש הראשוני שלהם לא נתן להם להתנתק מהמקוריות של המציאות שהחיים בהם הם עד עולם והאדם רק לוקח בהם חלק ולכן גם כיום שההרגשה הזאת קיימת הרבה פחות בכל זאת התורה מצווה עלינו לשמר את אותה המציאות כיון שרק בה אפשר לחזור אל תחושות המקור שהחיים הם לא הגוף אלא הנפש ושאנחנו בהרגשת חיינו חובה עלינו להרגיש ולהיות טפלים אליו בשביל לחיות חיים גדולים יותר מתוך אמונה ובטחון בה' שהם אכן כאלו