רב ליטאי: הציבור החרדי אינו מפותח רגשית. האמנם?

אשכול ישן אבל מרתק. לומדת לומדת כתבה מאוד יפה והסכמתי גם עם הרב הליטאי. אוסיף סיפור משלי- ישנה עמותה, או יותר נכון אישה טובה חרדית, שעוסקת ב"הצלת נפשות". במה דברים אמורים? היא אוספת אליה בנות חרדיות שיצאו עם ערבים ומשכנעת אותן לעזוב את הבחור, מספקת להן מסגרת חברותית חלופית יחד והרבה הרבה חום ואהבה. היא מעידה שהן רובן ממשפחות טובות, כלומר נחשבות בחברה החרדית טובות- בת של משגיח בישיבה, למשל. הבנות מעידות שאין להן אהבה בבית, וכשאותה אישה מקבלת את פניהן בנשיקה- זה גורם להן לחשוב על אמא שלהן, שאף פעם לא נשקה אותן (מאז גיל שלוש או משהו כזה).  זה גורם למצוקה החוברת להורמונים, והערבי שמחכה בפינה מרוויח ילדות צמאות לחום אנושי וביטויי אהבה.

אז תגידו לי אתם, בית שבו ההורים לא מנשקים את הילדים, אינו חסר רגש? ומי כמונו בחב"ד מכירים משפחות שלוחים שמארחים מכאן ועד אפריקה ומוסרים את הנפש ליהודי זר אבל לא מראים חיבה לבני הבית, ובכללם האישה. השלילה של כל רגש בריא בין בעל לאישה, ושל מגע גופני נורמלי בין הורים לילדיהם, היא חמורה. אני בת לבעלי תשובה, כך שהבית שלנו תמיד היה שונה לטובה בתחום הדיבור על רגשות וחיבה. 
אינני יודעת אם החיבור של בעלי תשובה לדת ממקום רגשי קשורה לזה. ייתכן שכן. אצלינו בהתוועדויות מדברים כדוגמא שלילית על הפרומער שרץ אל פגוע מוחין ומברך בקול ובהתרגשות "ברוך משנה הבריות", או על זה שמפרש את "ואהבת לרעך כמוך"- ברור לו מיתה יפה.  כלומר קיום ההלכה חשוב אבל לא לפגוע באחרים בכזו פשטות ואדישות. 
אגב הסיפור על אדמו"ר בעל התניא, הוא עצמו הגיע מליטא, כך שהשוני אינו גיאוגרפי אלא אידאולוגי. מקריאה בספר הזכרונות של אדמו"ר הריי"צ מבינים את הלך הרוח החב"די, ששלל פרישות מהציבור ועודד אכפתיות ומעורבות רגשית בצרותיהם/ שמחותיהם של האחרים. זאת לעומת הלמדנים של אז שגדוליהם ישבו ספונים בבית המדרש מבלי להתעניין כלל האם העיירה נשרפת או שכל בניה גוועים ברעב. 
היה בחור שלמד בירושלים, בישיבה ליטאית (כמדומני של הגרש"ז אויערבאך), ובזמן מלחמת יום כיפור הפריע לו מאוד שכולם לומדים כרגיל כאילו כלום לא קורה. הוא הפך להיות ציוני דתי והתגייס לצה"ל. לי זה נראה ביטוי נוסף של המחסור ברגש, רגש האכפתיות מכלל ישראל, ההולך ונעלם עם השנים. 

כמעט על כל אדמו"ר או רב גדול יש סיפור שבו נפטר אחד מקרוביו בקרבה ראשונית בחג או בשבת, והרב לא הראה שום רגש של עצבות בכל מהלכו של היום הקדוש, ורק בצאת השבת/חג הרשה לעצמו לבכות, וגם זה במתי-מעט כי כבר נאמר "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" עם כ' קטנה, לומר כי בכה מעט.

כמדומני שבהבנת סיפור אדה"ז ואדהא"מ האט מען פארדרייט די יוצרות [=החליפו היוצרות. ביטוי באידיש שמובנו להפך כוונת הדברים]. פשיטא שבחב"ד לא דכאו את הרגש, הרי כל ענין ההתבוננות [בינה] הוא לעורר אהבה ויראה [=רגש] ע"י הדעת [=התעמקות בידיעת הא-ל]. אלא שמטבע הדברים כשאדם מתרכז באיזה ענין, ובפרט בענין שכלי, הרי הוא לא קולט מה שקורה סביבו, פשוט לא שומע מה שקורה מסביב. וזה מה שאמר אדה"ז לבנו, שלא משנה כמה מרוכזים בדבר צריכים לשים לב למה שקורה מסביב, ובפרט לילד בוכה. ולהעיר שבמסורת חב"דית אחת להסיפור אומר לו אדה"ז כשאני לומד אני מסוגל לשמוע קול כנפי הזבובים.
למה שכתב/ה כרם נבות. על השלוחים שלא מראים אהבה לבני הבית. מראים ומראים אלא משום צניעות, ובפרט בין בני זוג, אין מראים ברבים. ולבנים/ות הניסיון מראה שבד"כ כשמתבגרים ממעטים בהבעת חיבה כי לדידם זה ילדותי.
נשלח מחו"ל לפני כניסת החג
ובלשון הרב בברכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות

סאניטש, אני חב"דניקית ובמשפחתי יש שלוחים. לא באתי להשמיץ או להכליל, אני רק מציינת תופעה של מחסור ברגש שקיים אצל משפחות אצלינו, (אצלינו החרדים כולם) הגורם לאנשים לא להפגין רגש וביטויי אהבה. אני יודעת שלא מראים ליד אחרים אהבה בין בני זוג... השאלה אם בחדרי חדרים יש חיבוק או נשיקה סתם כך, ללא קשר למיניות. כמו שמנשקים ילד קטן ומתוק. או ילד גדול ואהוב...
המשפט שלך "זה ילדותי" על נשיקות לגדולים מהווה את הבעיה עצמה. אין שום דבר ילדותי באהבה. זה אנושי קודם כל. כל אדם צמא לאהבה; אישה מבעלה, גבר מאשתו, ילד מהוריו בכל גיל, והורים מילדיהם. ולכולם מגיע חיבוק. היחס השלילי למגע מגיע כתגובה לא בריאה לתרבות המערבית המלאה מגע גופני מיני גלוי. 
כשחברתי ואני התחבקנו בתיכון על הניצחון באיזו תחרות, קיבלנו צעקות ממורה ליטאית, שתמיד יש לה אלרגיות לחיבוקים בין בנות. מה אכפת לה? שמחנו, התחבקנו! או שהיא ראש כחול, או שמזמן לא קיבלה חיבוק מבעלה הקר והמנוכר. עד היום לא הבנתי מה מפריע לה לראות בנות מתחבקות משמחה. אולי יש אנשים שרואים בכל מגע אנושי איזו סטייה, מבחינתי הם הסוטים.

שיבולייהו, מספיק עם ההשוואות לנאצים. אנו לא מתבוללים עם הערבים, כי אם היתה התבוללות נורמלית היו בנים יהודים עם ערביות. מה שקורה זה שידול קטינות אומללות, חטיפה ואלימות איומה. תן לי לנחש שאינך מתגורר בקרבת ערבים. אפשר להיות נגד התבוללות וגם לא נאצי, סך הכל ההתבוללות מסיימת את העבודה שהיטלר התחיל- לגמור את העם היהודי. ואין לי שום דבר נגד ערבים, שיחיו וישמחו בלי להתעלל בבנות יהודיות. 

מה פרוש המשפט 'צבור אינו מפותח רגשית'? יש כל מיני ביטויים של גילוי רגשות. למשל חברה שאינה רגישה למצבם של החלשים והנזקקים, שאינה מסיעת להם, היא חברה אטומה לרגש אנושי. ויש המסייע לעני אבל אינו עושה כדי לחלצו ממצבו, גם זה סוג של אטימות. יש חברה אשר הלכותיה ומנהגיה נוקשים, היא אינה רגישה לאדם הפרטי, לעולמו המיוחד, לצורך הביטוי האישי שלו. היא אינה סובלנית כלפי האחר, השונה. היא חברה טוטאליטרית. יש שאינה מכירה בילדות, בעולם המיוחד של הילדים, בצורך להיות ילד, ומזדרזת להפוך את הילדים למבוגרים קטנים. ביטוי חריף של דיכוי רגשי הוא בהעדר יצירה. ספרות, שירה, ספרי ילדים, תאטרון, כל אלו הם כלי ביטוי אנושיים מהותיים לאדם וחיוניים לכל עולם רגשי מפותח. העדרם מעידה על אנומליה חריפה.

עודד