דורכים במקום - התקדמות לימוד התורה בצבור החרדי.

א. עצם החידוש שיש כאן שני דינים למרות שמקור הדין הוא אחד שצריך ראוי לבא לידי חימוץ, זהו חידוש אחד האופיני להגר"ח [לא נר' לי שהיה איזה אדם לפניו שהיה קשה לו לומר כדברי הגר"ח אילו היו שני מקורות.

אמנם במקרה דנן הרעיון שאוב מדברי הרא"ש אף שהגרח אינו טורח להזכיר זאת]

ניתן לחקור האם הדרישה שיבא לידי חימוץ היא דרישה נוספת מלבד היותו לחם או שזה היוצר את השם לחם וכן מבואר במה דברכת המוציא ובהמ"ז תלויים במצה (ובמגא קסח דמצה עשירה אינה לחם ותמוה הא לעניין חלה ודאי הוי לחם) אך זוהי חקירה חסרת משמעות כל זמן שאיננו אומרים שישנם כאן שני דינים החלוקים בדיניהם.

ב. חידוש אופייני נוסף, בעוד התפיסה הפשוטה היא ש 'לחם' זהו קמח במצב צבירה מסויים, בא הגרח ומחדש שיש 'בחפצא דין ושם לחם' 'חלות שם לחם' יצירה חדשה שנוצרת במקרה על ידי קמח חיטים [וזאת מלבד הדין הנוסף שיש בלחם שיהיה באמת קמח חיטים במצב צבירה מסויים] ולכן אף שלגבי השם הקודם של חיטים מועיל טעם כעיקר [וכמו כאשר יתערב לחם ויתן טעם בדבר אחר] מכל מקום השם החדש שנוצר בעקבות היותו מן החיטים אינו נוצר על ידי טעם. [היה אפשר להמציא כן גם בבשר בחלב שהתערובת יוצרת שם חדש ואיך יש בזה טעם כעיקר.

ג. כמובן בלי גזירת הכתוב אי אפשר, נטיית הגרח היא תמיד להפוך כל דין שנמצא באיזה דבר, לגזירת הכתוב חדשה שאין לה שום קשר לדין המקורי, כלומר מלבד מה שנאסרו מאכלות אסורות גם נאסר טעם, בעוד השכל הישר מבקש לצמצם את הדינים ולומר שאף הטעם כלול בדין המקורי וגם הוא נחשב אכילת נבילה.

ד. אפשר לומר גם להיפך והדבר ישאר הגיוני באותה מידה, יכל הגרח לומר  שדווקא שם לחם נוצר על ידי טעם כעיקר שעניינו תמיד שם חדש אך חיטים אין כאן כלל שהרי זה רק טעם.

לא תכננתי להמשיך את הדיון שדורך במקום בכדי להתווכח עם צענע אם היא קוראת בין השורות או שלא קוראת את השורות עצמם. אבל לכבודך אסביר שוב.

איני מבין איך הצלחת להגחיך את דברי עד כדי כך. לא דיברתי על קונספירציה ולא על זקני רמת אביב. אמרתי דבר פשוט מאד.

ניקח את הדתיות ברמתה הבסיסית ביותר: אמונה בהיסטוריות של המקרא (נניח את מעשי בראשית והמבול, נדבר רק על היווצרות עם ישראל ממתן תורה ואילך, וגם כאן רק את הכללים ולא את השאלה מי הרג את גלית), אמונה בתורה משמים, אמונה ברלבנטיות של המצוות – שהאל רוצה מאיתנו שנעשה דברים מסויימים ושזה טוב ורצוי גם בזמננו. הכרה בסמכות הלכתית כל שהיא שקובעת את ההלכה וזה מחייב. מרכזיות הרוחניות והקדושה כשהעולם הזה הוא טפל ופרוזדור. כמובן שכל אחד מוזמן להוסיף את הדברים שבעיניו חשוב וטוב להאמין, שותף יוסיף את חכמת הקבלה, אחרים יוסיפו עוד הרבה דברים אחרים. ומי שבוער לו ישמיט כמה דברים. אבל לכל מי שמגדיר את עצמו דתי יש איזה בסיס של אמונה שהוא רוצה להנחיל לילדיו. למותר לציין מה הדעה המקובלת על הבסיס של האמונה הנ"ל.

מדינות דמוקרטיות מתפקדות יפה, משום שאין באמת הבדל גדול בין כל האפשרויות, כל עוד העיקרון של חיה ותן לחיות הוא הצו הקדוש של כל הצדדים, ממש לא משנה, כולנו יודעים שאין הבדל מורגש בין נתניהו ליבני לפיד אולמרט שרון דרעי וכיו"ב, וגם מי שעכשיו נראה שונה, כשהוא מגיע לשטח הוא מתנהג פחות או יותר כמו הקודמים. לכן לא אכפת לנו בכלל שמליונים מובלים באף ויוצאים לגור באהלים או להצביע ללפיד או להזדעזע מכך שחייל דתי לא שומע שירת נשים וכדו'. ההבדל בין אובאמה לבוש הוא מנטלי, אבל בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא מרגיש הבדל אמיתי. מה שמחזיק את המדינה יפה הוא לא הדמוקרטיה, אלא העקרונות המערביים שאין שום דבר ששווה למות עליו או להתאמץ בשבילו, ואין שום דבר שאסור, מלבד לפגוע באחרים שדומים לך (שיא השיאים של תוצאות ה'הסתה' הוא פגיעה בתקציב). אין שכל אין דאגות / אין עקרונות אין מלחמות. אין בעיות לתושבים מלבד בעיות תקציב.

מי שחושב שמדיה לא משפיעה על דעות לא יודע היכן הוא חי, התעמולה בזמננו אגרסיבית וחזקה הרבה יותר מאשר לפני חמשים שנה (בזמן שאריך פרום כתב את 'החברה השפויה' וטען שכל החברה של אז היא מנוע תעמולה אחד גדול הגרוע שהיה מעולם..). בשנות ה50 מפא"י שלטה במדינה, ובכיס של האנשים, ובמה שיצביעו בבחירות, ובצורת הדיבור שלהם. אבל לכל אחד היתה חירות מה לחשוב והיתה לו את דעתו הפרטית אותה הביע בשיחת סלון. לכן את השלטון היה צריך לכבוש באגרסיביות, כי לא היתה מספיק תעמולה. בזמננו אדם אינו מגבש דעה אלא בתוך המסגרת המאד לא רחבה של הפוליטיקל קורקט, שרוחבה כרוחב הפער בין הויקיפדים השונים. (את שיא העליבות של השיטה הזו תוכל לראות בהצעתו הנצחית של שיבולייהו לסיים את כל הדיונים האובייקטיביים על פרטים, שכן הסטטיסטיקה מלמדת שרוב האנשים מדתות אחרות לא יקבלו את הטיעון של הדת שלך ומכאן יש ללמוד שהוא באמת לא משכנע). עובדה היא שמפלגות קבלו מליוני קולות אך ורק כתוצאה משטיפת מח רדודה בתקשורת. במהפכים שקרו במהירות הבזק. אבל לא זה הנושא שלי. אין צורך להביע מחואה נוירואה על דברי, אם כי מי שחשוב לו יכול.

אני מדבר על השאלה של אמונה מול כפירה, אדם יכול להאמין בהיסטוריות של המקרא, אבל ברור שהרוב המוחלט של האנשים אינם יכולים לברר את השאלה הזו מהחל ועד כלה, וגם ביכולת של המיעוט יש לפקפק. האדם מחליט לפי כמה דברים בסיסיים מאד ברמת העיקרון. במדה והוא נחשף בצורה קבועה ומסיבית לחומר שמשכנע אותו לכאורה לחשוב ההיפך, הוא צריך חוסן נפשי כדי לדבוק בעקרונות הבסיסיים שיש לו הכרה בהם, ולא להשתכנע שאם כל כך הרבה אנשים מדברים כך סימן שזה נכון.

מצחיק שישראל מתווכח אתי, בזמן שהוא עצמו עבר את התהליך הזה, של לקרוא חומר פה ושם ולוותר על העקרונות הבסיסיים האלו. כמובן שהוא יטען שיש לו נימוקים אובייקטיביים ושהוא צודק. אבל על זה דיברתי אתו כבר מספיק ואין טעם להמשיך כאן (וכשביקשתי ממנו לדבר על נושאי הליבה שמכריעים בשאלות, הוא טען שוב ושוב שלא צריך לדבר עליהם, כי יש כל כך הרבה חומר וכל מיני דוגמאות שהוא הראה לי, שזה כבר לא משנה). אני לא מדבר 'לשיטתו' שהדת באמת חסרת ביסוס. אני מדבר כמובן על מי שכן מאמין, וחושב שכן יש סיבות לקבל את העקרונות של האמונה, וכל השאלה היא איך למנוע השפעה של מה שהדתי מניח שהוא שקר. ומגוחך שמי שלא מאמין ינסה / תנסה בכלל לדון בנושא. שהרי לפי דעתו כל מה שקוראים בויקיפדיה וכו' זו האמת. הוא / היא ההוכחה החיה להשפעת התעמולה, רק מי שכן מאמין יכול לדבר אתי על ההוכחות החיות האלו ועל העתידים לבא.

אף אחד לא יוזם תעמולה נגד מישהו (ואולי היה מקום להבין כך מדברי, מצטער), אבל המדיה מספקת לאדם המערבי 'תמיכה' (משהו שבא במקום 'חשיבה') עד הרזולוציות הקטנות ביותר, על כל פרט הוא יכול לגגל ולקרוא מאמר מרשים, ועל כל נושא מפמפמים לו במח בתכניות ערב ובוקר וצהריים, לא כולל טורי דעות בעמודים הפנימיים שהוא קורא בהפסקת קפה, - מה שפוטר אותו לגמרי מהצורך לחשוב באופן עצמאי מחוץ לקופסה הנראית על פניו מאד מגוונת. ובכמות כזו של חומר המוגש בצורה מערבית ולכאורה מבוססת, על ידי כותבים ומגישים כריזמטיים ושולטים בחיינו (עובדה שכולנו עובדים עבודה קשה מאד כדי להרויח כסף שחלקו הגדול הולך לצריכה של דברים שאיננו צריכים באמת), לא משנה בכלל מה יהיה החומר, יש לו אפקט של תעמולה. הרבה יותר מהתעמולה המשפיעה על אנשים לקנות גרביים מסוג פלוני אלמוני. היכולת להישאר בדעות שנחשבות על ידיו כאמת, תלויה בגישה נפשית אל כל הררי התעמולה הזו. ומכיון שהדתיים בזמננו מעורים מאד בתרבות המערבית, יש להם בעיה כזו. גם אם אדם דתי שנחשף לתקשורת רק בשנים האחרונות פחות מרגיש זאת, כי הוא כבר עבר את גיל ההתבגרות, צעירים שנולדו לתוך המדיה, יש להם קושי נפשי להחזיק בדעה אחרת. זו עובדה שאני פוגש אותה בשטח הרבה, הקושי הוא פסיכולוגי, יכול להיות שכל כך הרבה אנשים טועים? גם בעבר האמינו מיעוטים שהרוב טועה, כשהיה ברור העקרון הבסיסי ששנוי במחלוקת ותו לא. הם מאמינים בזאוס, אנחנו באלהי ישראל. אבל לא כשהרוב הנגיש את החומר שלו בצורה מפורטת ומשכנעת לכאורה ומקיפה כל פרט ופרט בחיים.

אדם דתי שחי בחברה מערבית ומעורה בתרבותה, נחשף בצורה הכי פרטנית וכביכול מבוססת לדעה – עובדה שכל ההשקפה שלו היא חסרת ביסוס ומשמעות ואינה אלא נטיית לב שיפה לכבד אותה. והרעיון שכל ילד וילדה מחוסנים מפני מצב זה, ממש לא מוכיח את עצמו. (ושוב, אני לא מדבר על מי שבאמת חושב שהאמונה היא תואמת להגדרה הנ"ל, הוא כבר נפל קרבן לתעמולה. והעצות שלו הם כמו העצות של ישראל לשיפור לימוד התורה בישיבות, או עצות הייעול של ליבני לממשלת נתניהו, או של בצלאל כהן למקורבי הרב שטינמן).

בנוגע למה שאתה כותב בשמי, פרטים כמו תורת שתי הנפשות, אי אפשר לתת לאדם פשוט להסתובב ללא פיקוח, אין שום קשר להלך מחשבתי (כפי שקראת לזה). המדיה משפיעה על כולם, אם לפני כמה עשרות שנים 'פורנוגרפיה' היתה מצרך של חלק מהאוכלוסיה בתנאים מסויימים, כיום היא חלק מהחיים של כולם. זו לא הכרעה מוסרית, אלא זליגה וסחיפה מול המציאות. האנשים זורמים עם חזות המדיה לא רק בדעות אלא גם בכל פרט מהופעתם החציונית והפנימית. הפרט הוא קוף וחקיין של פרצוף המדיה ופני הדור. חושב כמוהו מתעטש כמוהו ומדבר כמוהו.

צר לי שלא כללתי בהודעה זו התייחסות לדברי ייתכן ותו"ד שטרחו להעיר על דברי, לא הספקתי להתייחס בכתב, כי לא היה נראה לי שהדיון הולך לאיזה שהוא מקום, מלבד 'לדרוך במקום'.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 18/01/2012 13:15:48

כבר קדמך הגר שבא לפני הלל ושמאי, ראה תגובתם שם

---

אני מרשה לעצמי להתייחס לדבריו של נשבעתי, היות והם בעצם קשורים לנושא האשכול.

דוגמא לערכם של ניתוחי הגר"ח

קל להבין שבשביל אדם ריאלי בזמננו, הגישה של הגר"ח המתמקד רק ב'מה' נראית שגויה, אנחנו מבינים כל כך טוב את ה'למה' או את הגורמים ואת הסימנים שלו גם בתלמוד עצמו. שהדיבור על 'מה' תמיד נותן הרגשה של מוגבלות שכלית בלי צורך, ושל התעלמות מהגורמים של האומרים בעצמם.

אבל, בפרספקטיבה של דורות, לדעתי יש ערך רב לניתוחי הגר"ח (בלי שום קשר למה שטענתי לעיל שאין הרבה ערך הלכתי), שכן ה'למה' שלנו הוא תמיד תלוי תרבותינו, תלוי בהשגות שלנו בתרבות התורה שאותה אנו מנסים לשחזר. עובדה היא שכל ה'למה' שנאמר על ידי אלו שהושפעו מהאריסטוטליות, גורם לנו לגחך (אני מדבר בשם עצמי), אבל כל ה'מה' שחידשו אלו שתפסו את הדברים בתמימות, יש לו ערך הלכתי רב.

למשל: הגר"ח טוען שראשית הגז היא דין בגברא ולא בחפצא, הוא מוכיח את זה מכמה הלכות, ומסביר לפי זה רמב"ם קשה. הוא לא אומר כלום על ה'למה', למה זרוע לחיים וקיבה הם דין בחפצא, ואילו ראשית הגז שהיא מתנת כהונה בדיוק אותו דבר היא דין בגברא, ולכן אין בו תפיסה או אין בו דין קא משתרשי ליה אם נהנה מהמתנה במקום להביא לכהן. (שאלה שעמדו עליה הרשב"א והריטב"א ועוד רבים).

אני טוען שבפרספקטיבה של דורות הגר"ח מלמד אותנו דבר חשוב מאד בנוגע ל'למה'. ראשית הגז אינה חלק שיש לתת לכהן, אלא ביטוי של חגיגה מסויימת, שנהגה בישראל לפני אלפי שנים, משהו שהגר"ח לא היה מודע לו, וייתכן שגם חלק מחז"ל לא ראו קשר בין הדברים.

היתה בישראל הלכה עתיקה ש'ראשית הגז אינו נוהג אלא במרובה', בית שמאי ובית הלל שפעלו בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה והלאה נחלקו בפירוש ההלכה הזו, ובמשנה נאמר: "כמה הוא מרובה? בית הלל אומרים חמש, שנאמר חמש צאן עשויות (ש"א כה')". במשנה לא בא שום הסבר נוסף על לימוד זה, מה שנותן את הרושם שמדובר בעוד אסמכתא ששימשה כסימן, וכנראה כך הבינו כמה אמוראים בתלמוד שטרחו להסביר את הלימוד: 'עשויות – שמעשות (כופות) את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה'. ועוד כיו"ב.

אמנם לאחר העיון באמת פשט המקרא בש"א כה' קשור לשאלה ההלכתית. יסוד ההלכה שראשית הגז (בניגוד לשאר מתנות והפרשות שאין להם שיעור מינימום) צריכה שיעור של מרובה, היא משום שענין המצוה הוא החגיגה שהיו עושים בעת גזיזת צאן, כמתואר בש"ב יג' חגיגת הגז והשתכרות הנוכחים ביין. וגם בפרשה המדוברת בש"א כה' מדובר על חגיגת הגז, דוד רצה לבקש סיוע ומזון מנבל הכרמלי, ביום גזיזת צאנו, והוא אומר 'על יום טוב באנו', עכשיו הזמן לתת גם קצת לעני ולגר (אולי היו כהנים במחנהו של דוד), נבל סירב, ואשתו שלחה תחתיו 'חמשה צאן עשויות', מה שמלמד שחבורה של חמשה צאן חשובה כיחידה וכחלק ראוי להתכבד משמחת הגז. החיוב נוצר מתוך החגיגה הזו בסיטואציה הספציפית של חגיגות הגז, ואינו חיוב הפרשה כמו שאר מת"כ. אין לראשית הגז שיעור, כי מניחים שבעל הבית מרוב שמחתו יעניק ביד רחבה.

כמה וכמה הלכות מהלכות ראשית הגז נובעות מהשקפה זו, שלא מדובר בחלק ששייך לכהן כמו מתנות כהונה אחרות, לכן למשל הצובע את הצמר נפטר מהמצוה (רש"י לא הבין כך, ולכן פירש שקנאו בשינוי, אבל הגרי"ז בה' גזו"א מפרש שהוא משום שהשינוי פוטרו מהמצוה, סתם ולא פירש, אבל שוב ההגדרה הבריסקאית חופפת לטעם המיוחד של המצוה, מבלי שהגרי"ז עסק ב'למה' אלא רק במתמטיקה).

נותני הטעמים ובעלי ה'למה' לא תמיד יכלו לרדת לכך, ר"מ קזיס בחידושיו לחולין כותב בטעם שצריך 'מרובה', כי אין דרך אדם לגזוז כבשה אחת. וזה כמובן לא משכנע, אם יש כבשה אחת גוזזים אחת, או אם צריכים צמר לעשות שמיכה לתינוק שנולד, גוזזים אחת. הסיבה היא שחגיגת הגז היא רק בשיעור מינימום מסויים שמעניק סיבה למסיבה.

נראה לי שגם החזו"א הרגיש זאת, אבל לא כתב במפורש, אלא רק כתב שנראה לו שבראשית הגז אין יכול להפריש משלו על של חברו. וגם זה נובע מההבדל בסוג החיוב, שהרבה פעמים הדקדוק ב'מה' יכול ללמד אותנו באופן יותר אובייקטיבי.

גם חז"ל עצמם התמקדו הרבה פעמים ב'מה' של התנאים ולא ב'למה', וכך השאירו לדורות נקודות אובייקטיביות שיכולות להיות מובנות לפי הפשטות המתחדשות כל דור. אני מניח שאם חז"ל היו מפרשים את כל התורה ואת כל ההלכות לפי החשיבה שנהגה בפרס בזמנם ובמקומם, היינו מפסידים הרבה מאד תכנים וטעמים שיש לנו את היכולת לשחזרם (לפי הבנתינו הדלה כמובן) בהסתמך על ה'מה' המדוייק שלא מעורבב בו 'למה'.