היכי דמי הדרת נשים?

יהי,

אין כאן המקום לדיון על סמכות המוסר.

המוסר התועלתני מספק תשובה מצוינת לשאלתך.

גם אם נתעלם רגע מהתועלתניות, בכל מקרה אין כפיה. יש רק כפיה שלא לכפות. וזה נכנס בתוך הממ"נ.

החוק אוסר עליך לגנוב, היינו לכוף את עצמך על זולתך. אם יש זכות קנין וחופש מטעם כלשהו, הרי טוב. אם אין, מדוע לא למנוע ממך (גם אם שלא בצדק) מלגנוב?

היהודים יכולים לדון על הגויים מהיום עד מחר. הם פשוט לא רלוונטיים כי הגויים חזקים יותר. זה מה שאמרתי.

לגופו של דיון, אם מה שחז"ל עושים זה ראוי ורק צריך לדעת למה, אין לי מה להוסיף ואפשר גם למחוק את האשכול. אם אתה באמת שואל, כל דיון (לא נקודתי או פסיכולוגי, אלא כזה המשליך על מעמדו בכפיה) על מישהו זולתך, לא יכול להתקיים ללא שיתופו.

אין שום חברה או תיאוריה נורמלית הדנה במעמד אחרים מתוך נקודת מוצא שיש את קבוצת הדנים אל מול קבוצת הנידונים.

להערתך השנייה. אם לא לקנטר באת אתקן.

כל התירוצים המוכרים נעדרי כנות וחסרי משמעות.

אדרבה, אם יש באמתחתך משהו חכם בעניין שתף אותנו.

משום מה כל הדיונים כאן יוצאים מתוך הנחה שדיני התןרה הם מתווה למוסר, וממילא אם נשים שונות/מקופחות (אני אישית, כאחד שאם כבר עושה מצוות עושה אותן מכסימום מיראה, הייתי שמח מאוד להפטר ממצוות רבות, גם מחובת העדות והשפיטה ואיני בטוח שהחבילה של אישה יהודיה אינה פרס לעומת של גבר. אם כי אני מודע שיש גברים ונשים תאבי שלטון והשפעה ונשים כאלו טבעי שתתלוננה) בהלכה הרי שגם ההתנהגות בכל שאינו קשור להלכה צריכה להיות עוקבת לזה. מכאן שהדת היהודית גורמת למה שמיצתה לומדת " ככה השם רצה אז זה הכי טוב. גם להן, שתגדלנה ילדיהן (כמה שישיתו עליהן הרבנים) ותנקינה הבית, זה בעצם כיף להן, אפילו אם הן רוצות קצת לדעת עולם ותורה או להשתתף בהחלטות לגביהן, לא, הן רק חושבות, הטיפשות, שרוצות זאת. כי אם ככה השם קבע בתורה, והפליגו בזה חז"ל, אז זה נהדר ומושלם.אשת חיל מי ימצא וגו'".

חושבני שההיפך הוא הנכון. הדת ניתנה מזמן, כאשר היות אישה יצור נחות היתה מוסכמה חברתית והחוקים נחקקו אז, בהתאם לקו המחשבה האנושי המקובל אז. זה מחייב? קחו לדוגמה את נימו ק הרמב"ם הידוע לקרבנות. הנימוק רלוונטי היום? בוודאי שלא. גם בימי הרמב"ם מסופקני כמה היה רלוונטי. ובכל זאת משנה תורה מלא מדיני קרבנות. היש לכך טעם? אין טעם עדכני. די בכך שכך ניתנה תורה והדבר התקבע לדורות (לכשתרצו מכאן ראיה שהרמב"ם לא ראה בטעמיו את חזות הכל וחשב שמלבדם יש גם אפקט של עבדות, של מצווה ועושה). האם זה אומר שיש לסגל את המחשבה לכך שיש עניין בקרבנות? בוודאי שלא. נשמת המצווה אבד עליה הכלח. הוא הדין בעניין היחס לנשים (ואולי גם לגויים, ואכ"מ). נכון שאני אומר שלא עשני אישה, כי כך נתקנה ההלכה. זה אומר שאני אמור לחשוב שזה אמור להדריך את מחשבתי? מה פתאום. בדיוק כמו שברכת השכוי (לדעה ביומא שהכוונה לתרנגול) התיישנה מזמן ואינה מעניינת אף אחד ואמירתה היא כמס הכנסה ותו לא (יש לי שכנים צדיקים המהדרין לגדל את תרנגול הכפרות וכל חדש אלול הוא מבחין בין יום ללילה עוד לפני המואזין. ילדי מקללים במחשבתם את השכוי, אבל מברכין את הברכה), הוא הדין בברכת שלא עשני ושעשני. והוא הדין בכל שינויי הדין של נשים. מה שמוכרח ע"פ דין – נקבלנו, כברכת השכוי, ומה שלא (למשל אפשרויות של עדות אישה בבי"ד שכוחו כבורר) – לא. הדין אינו "מראה מקום" למוסר.