היכן עובר הגבול בין לתת אמון לבין ספקנות?

דייר,

הבאת כמה דוגמאות.

יש יותר מסוג אחד של דברים ולכל אחד יש "כללי" אימון משלו.

בכביש אנו סומכים על הניסיון (לא ניכנס לשאלה האם זה נכון). עובדה. מיליונים נוסעים והסיכון לתאונה בנהיגה זהירה נמוך מאד סטטיסטית. בכל אופן לא מצדיק ויתור על התועלת.

ברפואה וכיו"ב סומכים על המערכת. גם זה נשען על הניסיון. במדינות מתוקנות, הסיכוי למות בניתוח רק בגלל חוסר מקצועיותו של הרופא נמוך מאד. הסיכון שהרופא בקופ"ח סתם שרלטן שואף לאפס. האלטרנטיבה (אי הזדקקות) מסוכנת פי כמה.

רוב האנשים אינם מזייפים תעודות. אם זה משהו המוצג בפרהסיה יש גם מנגנון פיקוח.

כשעולה חשד, או כי משהו מוזר, או שהאיש נראה לנו כזה שעלול לזייף, אנו מנסים לבדוק ואם לא מצליחים, מתרחקים.

כנ"ל המקצועות.

לימוד אלף בית , לא שייך לאימון. מה זה משנה אם זה "נכון" או לא?

אינטרנט כנ"ל. פלוס משוב מהציבור. אם זה לא היה בטוח היינו יודעים על זה. ואנחנו יודעים שיש סיכון מסוים ואנו לוקחים אותו כי החשש אינו שווה בנזק ההינזרות מהאינטרנט.

"אמונות", סיפורים חריגים עם מסר דתי, זה הסיפור האמתי.

אם לשפוט על פי הניסיון כולם (כולל הדתיים האדוקים) יודעים כי הרוב המוחלט של הסיפורים לא היה ולא נברא. אדם יהודי דתי שפוי חושב כך על רוב הסיפורים המקובלים אצל השוטים כעובדות. אם זה ממקור "רציני" הוא בדרך כלל מפרש זאת כמסר (עגלא תלתא וכיו"ב) או שהוא מדחיק, ואם זה ממקורות מאוחרים אז הוא פוטר זאת בניד ראש.

כדי להאמין בסיפורים אלו צריכים הוכחות משמעותיות שלא לומר רציניות. מה נכנס לגדר זה? הלא המה (לא) כתובים במרחבי הפורום.

דינו,

ההבדלה שערכת בין התרבויות משקפת אולי את מה שקורה אצל מאמינים בכל התרבויות.

האדם המערבי הלא מאמין, מפקפק בכל הסיפורים בצורה שווה.

הדוגמא מישו אינה מוצלחת, הן בשל ריבוי העדויות הצולבות והן משום שגם בדמויות הבסיסיות של הברית הישנה אין פקפוק בעצם קיומן. (מה טעם לפקפק? אז שמו האמתי של שייקספיר היה אייזנבאך. ביג דיל).

הפקפוק הוא בעיקר על הפרטים. ובזה מפקפקים גם בסיפורי ישו. וגם בסיפורי הלל ושמאי.

אולי ההשוואה צריכה להיות מול דתות המזרח אותן הספקן המערבי מבטל ביתר נחרצות וכן להיפך.

האם אין ללמוד מכך כי על האדם החושב לפקפק בכול עד שישמע ראיה? (בלי להיכנס לדיון על ראיה ספציפית הטובה היא אם לא ומה צריך להיות משקלה המדויק). הרי אין הגיון להאמין לפי גבול תרבותי/שכונתי.

דומה כי רוב המאמינים, לא דורשים בכלל ראיה. כל זמן שאין פירכא מאמינים. זה בסדר, אך חשוב להצביע על כך.

ייתכן

אולי אוסיף עוד כמה מלים: על דוד המלך יש עדויות צולבות הרבה יותר מאשר על ישוע, כל הבעיה היא שלעדויות עצמן מתייחסים בספקנות, כל הספרים הרבים המתארים אותו ואת חייו מעשיו השפעתו וכו' לא נתפסים כרצף היסטורי שהועבר על ידי עם, אלא כמשהו שמישהו כתב. ואילו המקורות המזכירים את הנצרות והתפתחותה נתפסים כמסמכים שהועברו על ידי עם או עמים.