היכן עובר הגבול בין לתת אמון לבין ספקנות?

דינו,

האם העובדה שהיהודים מספרים את אותו סיפור (למעט הפרטים) כמו הנוצרים אינה הצלבה?

לאלו הרבה ספרים על דוד אתה מתכוון? והאם ריבוי הפרטים רלוונטי משהו?

יהי,

כאשר אני מתייחס לאדם המערבי כוונתי לדוגלים בעקרונות החופש וזכויות הפרט והמקבלים על עצמם כללי התנהגות גם לעת מלחמה.

אולי כתוצאה משתי מלחמות העולם הנוראות, הבין העולם המערבי, כי אין כמעט דבר המצדיק שימוש בכוח הזרוע להשגתו, למעט הגנה עצמית.

עצם ההבנה הזאת מונעת בהשפעה מעגלית מלחמות. זאת אחת הסיבות לכך שבין דמוקרטיות אין כמעט סכסוכים אלימים.

בנוגע לסכסוך ישראלי ערבי, כישראלי אני נוטה יותר לצד הצדק הישראלי העקרוני.

עד כמה שהערבים מתנהגים לפי כללי המשפט והמלחמה הבינלאומיים, אי אפשר לטעון כנגדם טענה מוסרית. עד כמה שישראל חורגת מהם (באמת ולא בעלילה) היא אינה נוהגת כהוגן, אם כי צדקו דברי דינו באשכול סמוך, שאם כל נקודת המבט של הצבא תהיה למנוע חריגות מקריות ובלתי רצוניות מהסטנדרטים המוסריים הגבוהים, המדינה לא תתקיים.

מי שמפוצץ אוטובוס עם ילדים, הוא בהחלט שובר כלים. לא היינו רוצים שאלו יהיו כללי המשחק. להגנתם הם טוענים כי זו הברירה היחידה. אולי. גם אם כן, עובדה היא שלא כל הערבים מסכימים לזה ולא רק מסיבות פוליטיות.

החלוקה בין אזרחים בריאים לחיילים היא הסכמית ונועדה למנוע גם בעת מלחמה שפך דמים חסר מעצורים. לאחר שהכללים הללו קיימים המפר אותם מתנהג באופן המגביר את שפך הדם במלחמה.

הכול כאמור מבוסס על ההנחה, כי כל סכסוך צריך ויכול להיפתר בדרכי שלום. ההנחה עצמה גורמת שאכן כך יהיו פני הדברים. במידה ואין אפשרות לפתרון בדרכי שלום נוספה ההנחה כי המלחמה גרועה מרוב השלכות אי המלחמה.

יחד עם זאת, מדינה, להבדיל מיחיד, אינה יכולים לנקוט במדיניות המשדרת פחדנות או בטלנות כל זמן שעדיין יש גוי הנושא חרב.

כרגיל, חשיבה פרגמטית ומתחשבת מורכבת יותר. במבחן התוצאה היא טובה יותר לכל הצדדים.

איזה יהודים מספרים את אותו סיפור? האם אתה מתכוין לנקודה של הצליבה שנזכרת בתלמוד שהתפרסם מאות שנים אחרי האירוע, זו לא הצלבה, שכן היא לא באה ממקור בלתי תלוי, באותו זמן היה ידוע בכל העולם שהנוצרים טוענים שישוע נצלב. הצלבה פירושה שבזמן המאורעות או סמוך לו ישנם כמה היבטים על המאורע והם אינם תלויים זה בזה. אחרי שהתנ"ך התפרסם וכולם העתיקו ממנו זו לא הצלבה כי הכל תלוי בחוליה שלפני ההעתקות. בשורה תחתונה העם שבתוכו פעל ישוע תפס את כל הסיפור כבלבול מח של הוזה, כפי שידוע לנו, בניגוד לעם בו פעל משה בו לא ידוע לנו על כך, ועל פניו הוא להיפך.

מה דעתך על הרעיון שכל הפרטים, על כל פנים רובם, נכתבו על ידי אדם אחד או קבוצה קטנה אחת כך שאין מדובר ב"מסופרי חצר, מעוסקים ביוחסין, מכהנים במקדש, מבני הנביאים"?

ואני כבר לא מדבר על הסתירות בפרטים שאם אינם הוכחה לשכתוב, הם בוודאי לא מוסיפים אמינות.

אתה מגלה פנים בטיעון הפנס שלא כהלכה. הנדון הוא האם נאבד בכלל משהו.