איך מחלקים נחלות בצורה הוגנת?

במדבר כו53: " לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת"

במדבר כו54: " לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ "

במדבר כו55: " אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ "

במדבר כו56: " עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ, בֵּין רַב לִמְעָט "

על-פי הפשט, נראה שהנחלות חולקו לשבטים או למשפחות, לפי מספר השמות שיש בכל שבט: לרב - לשבט שיש בו הרבה אנשים - תרבה נחלתו - תיתן נחלה גדולה יותר; ולמעט - לשבט שיש בו מעט אנשים - תמעיט נחלתו - תיתן נחלה קטנה יותר; וכן בתוך השבט, יש לחלק את הנחלה למשפחות ולבתי-אב לפי גודלם - איש לפי פקודיו יותן נחלתו . כך, בסופו של דבר כל אדם יקבל קרקע באותו גודל.

אולם, לפי חכמי התלמוד, החלוקה לא היתה לפי גודל, אלא לפי שווי כלכלי: "ולא נתחלקה אלא בכסף, שנאמר 'בין רב למעט' (כלומר: וצריך לדקדק בין רב למעט, להוסיף דמים הרב למעט: שהזיבורית קרי ליה 'מעט' והעידית קרי 'רב'). אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל... למאי? אילימא לשופרא וסניא - אטו בשופטני עסקינן?! אלא לקרובה ורחוקה. כתנאי: רבי אליעזר אומר: בכספים העלוה; רבי יהושע אומר: בקרקע העלוה" (בבלי בבא בתרא קכב.).

חכמי התלמוד מציינים שני גורמים המשפיעים על ערך הקרקע: האיכות החקלאית שלה (עידית או זיבורית, שופרא או סניא), והמיקום המרחבי שלה (קרובה או רחוקה - כנראה ממקום המקדש או מהגבול). האיכות החקלאית של הקרקע נכנסה כבר ליחידות המידה: קרקע נמדדה על-פי כמות הזרע שאפשר לזרוע בה, למשל "בית סאה" היא קרקע שאפשר לזרוע בה סאה. רבי יהודה מציין את היחס בין השווי החקלאי לבין השווי המיקומי - קרקע שנמצאת ביהודה (קרוב לירושלים) שווה פי 5 מקרקע באותה איכות שנמצאת בגליל.

הבעיה העקרונית בגישה זו היא, שהשווי של קרקע אינו קבוע - הוא משתנה בהתאם לתקופה ובהתאם לתרבות. הנה כמה דוגמאות:

• בתקופת שלמה, אנשים מכל העולם רצו לבוא לירושלים, לבקר בבית המקדש, לשמוע את חכמתו של המלך ולראות את עושרו; ומסתבר שהקרקעות באיזור ירושלים היו יקרות יותר מבכל אזור אחר בארץ. אולם בתקופת נחמיה אנשים לא רצו לגור בירושלים, העיר היה ריקה והיה צריך לבקש מאנשים שיתנדבו למלא אותה, נחמיה יא2: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם". כך גם בימינו, מייד לאחר מלחמת ששת הימים, אנשים עדיין פחדו לגור ברובע היהודי, והממשלה חילקה דירות בחינם לכל מי שרצה לקחת; היום הדירות הללו שוות מיליונים ב"ה.
• בחברה חקלאית, ערך הקרקע נמדד ע"פ כמות הזרע שאפשר לזרוע בה, ואולי גם ע"פ כמות הגשמים שיורדים באותו איזור; אבל בחברה של רועי צאן הגורם הזה פחות חשוב, הרי אפשר לרעות צאן גם במדבר.
• בחברה תעשייתית, באר נפט המתגלה בשדה מעלה את ערכה באופן משמעותי, אבל בחברה עתידנית - שבה כל צרכי האנרגיה מסופקים ע"י תאי שמש - באר נפט עשויה להיחשב למטרד ולהוריד את ערך הקרקע.

למעשה, יש כל-כך הרבה גורמים המשפיעים על ערך הקרקע, שאין שום אפשרות לחשב אותו באופן אובייקטיבי - הדרך היחידה לדעת מה "ערך" הקרקע בתקופה מסויימת היא להעמיד את הקרקע למכרז, ולראות מה המחיר המירבי שאנשים מוכנים לשלם עליה.

אפשר לבצע באופן זה גם את חלוקת הארץ: כל נחלה מועמדת למכרז, ונמכרת למרבה במחיר. כל התשלומים נאספים, ומחולקים שווה בשווה בין כל הזכאים לקרקע. כך, מי שבחר קרקע שהביקוש עבורה הוא נמוך, ישלם סכום נמוך יותר מהסכום שיקבל, ומי שבחר קרקע שהביקוש עבורה הוא גבוה, יצטרך לשלם סכום גבוה יותר מהסכום שיקבל. כך, מי שמקבל קרקע יקרה מפצה את מי שקיבל קרקע זולה, כאשר ערך הקרקע נקבע לפי רמת הביקוש.

אולם כאן ישנה בעיה אחרת: החלוקה הזאת היא טובה רק ברגע שמבצעים אותה. מכאן והלאה, ערכי הקרקעות משתנים כתוצאה משינויים במצב הבטחוני, כלכלי, חברתי ועוד. בשנת היובל הבאה, כאשר הקרקעות יחזרו לבעליהן המקוריים, הן כבר לא יהיו שוות בערכן!

אם מטרתה של מצוות היובל היא להחזיר את החלוקה השיוויונית, אז יש לבצע חלוקה מחדש של הקרקעות, לפי הערך החדש שלהן, בשנת היובל. כתוצאה מכך, הרבה אנשים יצטרכו לעזוב את אדמתם או לוותר על חלק ממנה. גם אם לא מבצעים חלוקה מחדש של הקרקעות, אלא רק גובים פיצוי ("מעלים בכספים"), ייתכן שאנשים יצטרכו לעזוב את אדמתם: אם, למשל, אדם בעל הכנסה נמוכה קיבל קרקע זולה, ובשנת היובל התברר שערך הקרקע שלו עלה באופן משמעותי, ייתכן שלא יוכל לעמוד בתשלום הפיצויים המעודכנים, ויצטרך לוותר על הקרקע.

אולם, התורה מדגישה, דווקא בהקשר של מצוות היובל, את חשיבות הקשר בין האדם לאדמתו, ויקרא כה10: " יובל הוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו ", במדבר לו7: " ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל". מכאן, שחלוקה מחדש של הקרקעות אינה מתאימה לתורה. התורה, כנראה, מחשיבה יותר את הקשר לאדמה, מאשר את השיוויון.

אם כך, ייתכן שאין בכלל צורך לבצע הערכה ראשונית של שווי הקרקע, ממילא ההערכה הנוכחית תהיה בלתי-רלבנטית עד היובל הבא. אם כך, ייתכן שהחלוקה המקורית צריכה בכל-זאת להסתמך על הגודל בלבד - כפי פשוטם של הפסוקים שהבאנו למעלה. כל אדם יקבל חלקה בגודל קבוע, ייתכן שתהיה פחות טובה מקרקע של מישהו אחר, אבל לפחות תהיה לו וודאות שהקרקע תישאר שלו לתמיד. כך תהיה לו מוטיבציה לבנות, להשקיע ולהגדיל את ערך הקרקע שלו.