בעקבות הדיון עם ישראל בנוגע לפרושים וצדוקים וגמישות ההלכה, נזכרתי בשאלה שהטרידה אותי. כלשון הכותרת, האם כדאי לבטל מצוות?
המלאכים מאד רצו את התורה, אבל לא קיבלוה, משום שאין להם יצר הרע, ואין להם אבא ואמא, כך לימדו אותנו בחידר. ומכאן שהתורה מותאמת ליצר הרע של האנשים, לאבא ואמא שלהם, ולכל שאר תנאי חייהם. מה עושים כשתנאי החיים משתנים? כשמצוה נראית לא רלבנטית.
1) ישנה אפשרות שהמצוה לא רק לא רלבנטית אלא גם נראית כסותרת את ההרגשה המוסרית המקובלת עלינו (למשל מיתת שריפה, חכמים אמרו שמן הכתוב ואהבת לרעך כמוך עולה 'ברור לו מיתה יפה'), זו ממש בעיה, ולא רק שאלה של 'האם כדאי', אין בכוונתי לעסוק במקרה כזה.
2) ישנה אפשרות שהמצוה יוצרת בעיה קיומית, כך למשל איסור 'חדש' בחו"ל יצר בעיה קיומית לתושבי אירופה שזמני הגידול והאחסנה של התבואה לפי התנאים המקומיים, לא תאמו למציאות הארץ ישראלית בה הקציר מתחיל רק אחרי היתר החדש (פתרונות יצירתיים במיוחד הוצעו על ידי הפוסקים). כמו גם ההלכה שההדס צריך להיות משולש, שלא יכלה להתקיים בארצות בהם אין להשיג הדסים ובודאי לא לחפש מין מסויים. גם במקרים אלו אין בכוונתי לעסוק.
3) אני מדבר על מקרה בו פשוט המצוה לא מתאימה לתנאי החיים שלנו, היא לא מאיימת מבחינה קיומית או כלכלית, אלא פשוט לא אומרת כלום מבחינה פיזית מנטלית. והשאלה היא האם כדאי להתאמץ כדי שהיא תגיד לנו משהו? באופן כללי כמובן שלפי רוח המסורת לכאורה התשובה היא כן, המסורת הפרושית היא קיצוניות של קידוש הטקסט הבסיסי, בשילוב עם קיצוניות של גמישות ההלכה כדי להתאים את הטקסט לחיים בכל מקום ובכל זמן.
הדוגמא שנזכרתי בה היא מצוות פאה: לפי דין התלמוד נוהגת מצות פאה גם בחו"ל, אבל החל מימי ה'ראשונים' לא נהגו בה, הסיבה העיקרית היא כמובן שיהודים לא עסקו רבות בחקלאות, אבל גם כאשר כן היו בבעלותם פרדסים ושדות, לא קיימו מצוות פאה. וכאן כבר החל שלב ההסברים. הטור יו"ד שלב' כותב שבזמננו לא נהגו במצוות פאה מפני שייטלום העכו"ם. וזה בהחלט נימוק מספיק לכאורה, שכן הפאה מיועדת לעניי ישראל (אם כי לא מובן, האם כשחכמים תקנו את מצות פאה בחו"ל כמוזכר בגמרא, לא היו העכו"ם יכולים לבא ולקחת הכל?).*
ומה עושים בארץ ישראל? בזמן הגלות יש להניח שאם היו כאן מגדלים יהודים הם יכלו לטעון את טענת הטור, שהרי העכומי"ם תמיד שלטו כאן. אבל ב'פאת השלחן' כותב שבא"י חייבים להניח פאה וכן נהגו שיהודי שיש לו שדה או פרדס מניח פאה. ואפשר שההסדר של לקיחת הפאה היה פנימי בין היהודים והבדואים לא היו חלק ממנו.
עם התחדשות הישוב בא"י עלתה שוב שאלת הפאה, החזו"א כתב:
"בעיקר דין לקט שכחה ופאה לדידן, עדיין לא נשתנה ממש"כ הרמ"א סי' שלב', דכפי ראות עינינו לא יטריח שום עני לילך בשדה ללקוט מ"ע שטרחו יותר על שכרו, ואצלינו הלחם בזול ומצוי ועיקר העניות הוא לשאר הצרכים בין בסעודה בין בכלי תשמיש ודירה וכביסה ובגדים ויתר הצרכים, ואין עני מחזיר על הפתחים מתרצה בפת לחם, וכ"ש שלא יטריח לקצור פאה ולדוש ולטחון ולאפות, ויבואו הערבים וילקטום שהם בתכונות מסוגלות לכך, וכמו שמלקטים את העשבים וענפי עץ בערי ישראל, ואף אם נניח שאם היו כל ישראל משמרים נתינת המתנות היה כדאי לעני להטריח מ"מ השתא לא חייל לקט, שאם יהיה לקט לא ילקטוהו עניי ישראל, ובזה לא אמרה תורה, אף אם הוא שלא כהוגן בסבת הדבר שגרם לזה מה שאין הרבים משמרים מצוה פאה, אבל גם זה אינו מוכרע אם מנהגם שלא כדין וכמש"כ", (יו"ד סי' רב').
הדברים נכתבו בשנת ת"ש בערך, וניכר בהם שהחזו"א לא היה בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה למשל, בה אנשים רעבו ללחם. אך יש לבחון אלו מנימוקיו מתאימים וכדאיים לבטל מצוות פאה.
החזו"א כדרכו מערב כמה וכמה נימוקים מבלי לקבוע מה משקלו של כל נימוק וחלקיק נימוק. 1) עני לא יטרח עבור קצת תבואה, כי הלחם בזול ומצוי, 2) יש צורך בקצירה דישה טחינה ואפיה שהם מלאכות שאיננו רגילים בהם, 3) הערבים בעלי תכונות המתאימות לליקוט עשבים ועלים והם יקפצו על המציאה, 4) אפילו אם נפקפק בנימוק 1, ונאמר שהעני יכול ללקט הרבה תבואות מהרבה שדות, מכיון שרוב המגדלים חילוניים אין לנו הרבה שדות כאלו.
אם נתבונן על המציאות בזמננו, יש ב"ה הרבה מאד מגדלים שומרי מצוות, הכמות המומלצת לפאה היא 'אחד מחמשים' 2% מהגידולים, זו כמות עצומה. נכון שעני ממוצע לא יטרח ליסוע לשדות ללקט בעצמו יחד עם הרבה עניים ולחזור עם קילו גרעיני חיטה, בפרט כשועד הרבנים אוספים בשבילו מזומנים. אבל בכל אופן מכיון שהתורה ציותה להשאיר פאה מכל שדה, בודאי יהיה ארגון חסד שישמח ללקט עבור העניים ולחלק להם. השיקול של הערבים כמובן לא מתאים בזמננו, ולא מדובר שיהיו פשיטות על השדות והפרדסים, אלא באיסוף מסודר. יש להדגיש שמצוות פאה אינה רק בתבואה, אלא בכל גידול שנכנס לקיום, דהיינו שאינו מתקלקל תוך זמן קצר. גם דגנים וגם ירקות ופירות.
הטענה היחידה שניתן לומר היא שמבחינה מנטלית הרעיון של פאה אינו מתקיים בצורה כזו, התורה ציוותה על אי כילוי הקצירה כדי שהעניים ילקטו ממנה, ולא על הפרשת מעשר עני נוסף של עוד 2%, זו מין הרגשה של הקוצר שאינו קוצר עד הסוף כי האדמה לא שלו אלא של ה'. ואמנם ניתן למנות שליח של ארגון החסד שיהיה עני מהודר ויקצור בעצמו, אלא שהשאלה היא בשביל מה? אם הרעיון של המצוה לא מתקיים, האם עלינו לשחזר את התנאים שלה בצורה מלאכותית כדי לקיימה?
אמנם לא ברור שמדובר במשהו מלאכותי לגמרי, לא כל אזרחי העולם הם בני ברקים (ש'פרדס ברמן' הוא שם של גוש בנינים וקרואנים), מי שמסתובב בין שדות ופרדסים, היה מאד שמח אם היו משאירים לו פינה בקצה הפרדס בה הוא יכול לקטוף ולאכול על הדרך. זה דבר מצוי מאד באיזורים מסויימים. על כן נשאלת השאלה, האם כדאי נכון וראוי לבטל מצוות פאה ומדוע?
*ואנצל את הנושא כדי להעביר ביקורת על בעל ערוך השלחן, שלמרות גאונותו הגדולה, לפעמים מיהר וכתב בלא בדיקה. ברצותו ללמד זכות על מנהג ישראל שלא לשייר פאה בחו"ל, החליט שאין מקור בכלל להפרשת פאה בחו"ל, שהרי הכסף משנה הביא מקור לרמב"ם שמצריך הפרשת פאה בחו"ל, ממעשה שלוי זרע בכישר ובא לפני ר' ששת לשאול אם צריך להפריש פאה (חולין קלד:). ושואל ערוה"ש: הרי לוי היה בא"י ותלמיד של רבי, ואיך ייתכן שבא לפני ר' ששת? ובע"כ שצריך לגרוס ר"ש, והכוונה שבא לפני ר"ש ברבי שהיה בזמנו, ואין שום ראיה שצריך לשייר פאה בחו"ל.
אמנם אשתמיט מיניה שדין פאה בחו"ל הוא גמרא ערוכה בחולין קלז: ובראותו את ראיית הכ"מ סבר שזה המקור היחידי וביקש לדחות דברי הרמב"ם. וגם בהמשך כותב כסברא חדשה שגם אם נאסור, לא גזרו אלא בארצות הסמוכות לא"י, אבל כבר קדמוהו בזה הב"י והש"ך.
(ולענין הגהתו, אין שום כת"י שתומך בהגהה זו, ולהיפך יש כתבי יד וגם כמה וכמה ראשונים שגורסים 'אתא לקמיה דר' פפא', וצריך לומר כמובן שלא מדובר בלוי תלמיד רבי, אלא באחד מהרבה 'לוי' המאוחרים, אף שבד"כ מכנים אותם בשם אביהם, או 'רב לוי').
ברוב חוצפתי אני מצטט את דברי ערוה"ש מן הזכרון, וייתכן שאינני זוכר נכון, כל אחד מוזמן לבדוק.
