יראה יראה (ערכין ב ב) (גמרא, תיאולוגיה, פילוסופיה)

עדות התלמוד

יש מחלוקת בכמה מקומות בשאלה אם "יש אם למסורת" או "יש אם למקרא". המחלוקת מתבארת כך: כאשר אותה מילה מופיעה בכמה מקומות, היא עומדת להידרש (כפי שרמזנו לעיל). השאלה היא כיצד דורשים אותה: לפי הכתיב או לפי הקרי. (בספר תורה אין ניקוד. בשעת נתינת התורה הוא לא הומצא עדיין...).

בתוך דיון על שיטות חכמים מופיע הקטע הבא:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ד עמוד ב

לעולם פליגי [יש מחלוקת תנאים אם הולכים אחרי הקרי או הכתיב].

והני מילי כי פליגי - היכא דשני קרא ממסורת. אבל האי חלב וחלב דכי הדדי נינהו - יש אם למקרא, [כלומר, כאשר הקרי והכתיב זהים בכל המופעים של המילה, מסכימים הכל לדרשה לפי הקרי – שוטנשטיין שם].

[בשלב זה מקשים:]

והרי +שמות כג+ יראה יראה דכי הדדי נינהו, ופליגי!

דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה בן תימא: הסומא באחת מעיניו – פטור מן הראיה. שנאמר יראה יראה – כדרך שבא לראות כך בא ליראות. מה לראות בשתי עיניו – אף ליראות בשתי עיניו!

נמצאנו למדים כי הדוגמא של "יראה" היא כזו שבה יש הבדל בין הקרי לבין הכתיב.

האם המחשה זו מסייעת לנו לזהות את הפסוקים או למצער את הקרי? חוששני שלא. שהרי הכתיב סובל שתי צורת קרי, גם יִרְאֶה וגם יֵרָאֶה.

אמנם, מדוע הדרשה הזו נקראת "ופליגי"? הרי יש כאן רק צד אחד?

ככל הנראה ההנחה כאן היא שהדין אינו מוסכם על הכל. ויש מי שדורש ולכן פוטר ויש מי שלא ולכן מחייב.

כלומר, הלימוד הוא אכן לפטור בעוד מי שאינו לומד נשאר עם החיוב הראשוני.

(כאן כדאי להעיר שגם החרש באזנו אחת פטור מן הראיה, וכן החיגר (ברגלו אחת), כלומר שיש כאן אכן רשימות של פטור, אך הן מבוססות על דרשות אחרות. בחרש באוזן אחת הפטור הוא מחמת "באזניהם" ובחיגר מחמת המילה "רגלים". דרשות קשות להבנה. עיינו חגיגה ג א).

אמנם מן ההקשר נראה שהדרשה מבוססת על הפסוק שמחייב עליה לרגל, כמו שאר הדרשות שפוטרות בעלי מומים. ולפי זה לפחות הרווחנו את זיהוי הפסוק או הפסוקים (להוציא מן הפסוק בבראשית שהעליתי כהצעה) למרות שאין זו ראיה מוחלטת נגד הצעתי. וכאן אני מגלה שהצעה זו מופיעה בראשונים – פירוש שני אצל רבנו גרשום על הדף בערכין.

פירושי הראשונים

עיקר הקושי שלי הוא בדרשה שמביאים רש"י ורגמ"ה (=רבנו גרשום מאור הגולה). דרשה זו בעייתית מאד מבחינה תיאולוגית!

רש"י ד"ה יראה יראה

יראה כתיב וקרינא יראה. כדרך שהקדוש ב"ה בא לראות אותך והוא שלם בשתי עיניו כך בא ליראות, שיהא הוא נראה לך בשתי עיניך.

הקב"ה בעל שתי עינים?!

הקב"ה נראה לעולים לרגל?

אתמהה!

הנוסח ברגמ"ה מגלה מודעות מסויימת לבעייתיות התיאולוגית.

שנאמר יראה יראה. דכתיב יראה וקרינן יראה. מה הבא לראות (את) הקדוש ברוך הוא שהוא רואה לעולי רגלים הוא בשתי עיניו (ישתבח זכרו לעד ולנצח) אף אותן שבאים ליראות יחזו בב' עינים".

ואיכא דאמרי מהכא "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה לומר יראה את המקום ואת הבאים שם ויראה לבאין שם".

בין אם דורשים את הפסוק (המשולש) ובין אם דורשים את הפסוק מבראשית, עדיין ההשוואה היא בין ראית ה' את האדם – כביכול בשתי עינים, אלא שהמילה "כביכול" אינה מופיעה כאן, לבין ראית האדם את ה' (!).

בפירושו לסוגיה בסנהדרין מוסיף רש"י הצדקה לפירושו:

רש"י מסכת סנהדרין דף ד עמוד ב

מה הוא רואה אותך כשהוא שלם שנאמר (דברים יא) עיני ה' אלהיך בה מראשית,

הרי לפנינו שהמקרא אינו חושש לדבר על "עיני ה' " אז מדוע לא להשתמש בכך לדרשה?

התוספות בסנהדרין מציעים אמנם קריאה אחרת, אבל לא בשל הקושי התיאולוגי!

תוספות מסכת סנהדרין דף ד עמוד ב

כדרך שבא לראות - פי' בקונטרס כדרך שבא לראותך כן אתה בא ליראות לו מה הוא רואה אותך שלם אף אתה רואה אותו בשתי עיניך ולפי זה קאי יראה אקדוש ברוך הוא וקאי יראה אזכורך ואין הלשון משמע כן אלא תרווייהו משמע אזכורך לכך מפרש רבינו תם איפכא כדרך שזכורך בא לראות את פני השכינה שהקדוש ברוך הוא רואהו בשתי עיניו כך זכורך רואהו בשתי עיניו שלו וניחא השתא לשון בא דשכינה תמיד בבית המקדש.

מי שהיה ער לקושי התיאולוגי היה, לא מפתיע, רבנו המאירי.

בית הבחירה למאירי מסכת חגיגה דף ב עמוד א

הסומא הביאוה בגמ' ממה שאמ' יראה ואפשר לקרות יראה ואנו דורשין יראה יראה כלומר שאתה נראה והוא רואה ומה הרואה הוא נראה לענין השכל בשלמות אורו כך הנראה צריך להראות בשלמות אורו ומכאן אמרו שאף הסומא באחת מעיניו פטור

לא עינים אלא שהשכל תופסו שיש לו "שלימות אורו" כלומר שלימות ראייתו (כלומר הכרתו את הפרטים. המילה "אור" כאן לפי התפיסה של הזמן ההוא שהעין שולחת קרנים כדי לראות).

אולם יש עוד קו של פרשנות.

רבינו חננאל מסכת סנהדרין דף ד עמוד ב

... תניא יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה בן תימא הסומא באחת מעיניו פטור מן הראיה שנא' יראה יראה כדרך שבא ליראות כך בא לראות מה ליראות בשתי עינים אף לראות בשתי עינים.

וביתר הרחבה, אם זה אכן אותו מהלך פרשני:

יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף ד עמוד ב

ומקשינן והרי יראה יראה דכי הדדי נינהו דהא כי היכי דכתבי' השם יראה (בראשית כ"ב י"ד) הכי כתבי' בהר השם יראה (שם) ופליגי בה תנאי גבי יראה כל זכורך דקרי' יראה כדכתיב בהר השם יראה ומסורת משמע יראה כדאמרן ומשמע יראה כדכתיב השם יראה דתניא יוחנן ן' דהבאי אומר סומא אפי' באחת מעיניו פטור מן הראיה שנאמר יראה דמשמע שהאדם יראה לפני הכבוד ומסורת משמע נמי יראה בחיר"ק תחת היוד דמשמע שהאדם יראה את פני הכבוד להקיש ראייתו את פני הכבוד להראותו לפני הכבוד מה כשבא להראות לפני רואהו הרואהו רואהו בשתי עינים וגבי כהני דשכיחי בבית המקדש קאי וכהן סומא בעינו אחת בעל מום ופסול לעבודה תדע דגבי כהני קאי דהא בעינן יראה דומיא דיראה ואיראה בציר"י היוד גבי שכינה קאי היכי משכחת ביה יראה בחירק היוד מי איכא דחזי לה לשכינה כלל ואת"ל גבי שכינה קאי ה"ק מה להראות הרואהו רואהו בשתי עינים כלומר בראיה שלימה שאינו חסר כלום מראיה הראויה לו אף כשבא לראות צריך לראות בשתי עיניו שלא יהא חסר כלום מראייה הראויה לו ואמאי קרי לה לראיה הראויה למקום בשתי עיניו דברה תורה כלשון בני אדם ומילתא דשכיחא באינשי נקט משום דידיעה לאינשי וגבי אינשי ליכא ראיה שלימה הראויה לאדם אלא בשתי עינים

וביתר קיצור רבנו הרמב"ם

רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב הלכה א

ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים, ונאמר בבוא כל ישראל לראות, כשם שהן באין להראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו, להוציא סומא שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת שהרי אין ראייתו שלימה,

אולם יש להודות שבשני מקומות נוספים מופיעות דרשות מעין אלו, ושם מתאימה יותר פרשנות מסוגו של רש"י (והמאירי).

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ז עמוד א

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: יראה יראה - מה אני בחנם אף אתם בחנם! - אלא: כל היכא דאתא ולא אייתי - דכולי עלמא לא פליגי דעייל, ומתחזי ונפיק,

למרות הלשון הקצרה מאד, יש לזהות כאן שני מרכיבים.

ראשית, המקור של ר' יוחנן לומד מ"יראה יראה" "מה אני בחינם אף אתם". כלומר הקב"ה נזכר בעצמו בדרשה. (ולא רק האדם כמו אצל ר"ח, יד רמ"ה והרמב"ם).

שנית, החלק השני של הדרשה מתייחס לאופן שבו האדם נראה, וכנראה לא לבני אדם אחרים אלא לה', "דעייל, ומתחזי ונפיק".

ועוד דרשה שגם ממנה ניתן להסיק אותה מסקנה.

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ד עמוד ב

רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי, אמר: עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו?

ה"יראה" נאמר לדעת רב הונא על ה"רב"!

סיכום השיטות, הקושי והצעת פתרון

יש לנו אם כן שני מהלכים בביאורה של סוגיה זו.

שיטת רגמ"ה ורש"י ואחרים, לפיה "יראה" נאמר על ראית ה', ואף ניתן לומר שה' רואה בשתי עיניו.

הקושי ברור ועצום.

המאירי הוסיף וביאר שלשיטה זו יש לומר שזה רק משל.

אך מדוע רש"י לא כתב כן במפורש? האם אבי הפרשנות התלמודית לא סבר שזה משהו שצריך להעיר עליו?

המהלך השני הוא של הרמב"ם וה"יד רמה" וכנראה גם של רבנו חננאל. הוא נמלט מן הקושי התיאולוגי.

אמנם פשטות הסוגיות מראה שפירוש רש"י מתאים יותר.

מה אם כן סברו האמוראים, ר' יוחנן, רב הונא, ומה סבר רש"י עצמו?

יש בזמננו כאלו שטוענים שאכן האמינו חכמי ישראל בדורות שונים כי לקב"ה (חלילה) דמות הגוף. כזאת טוען לורברבוים ב"צלם אלוהים", ספרו.

כמדומה שאין זה נכון. גם מחמת כך שיש לנו עדותו של שונא, היסטוריון רומאי (ששכחתי את שמו) המוקיע את היהודים שאינם מחזיקים פסל בקודש הקודשים שלהם, ואיזו עבודת אלוהים זו יכולה להיות אם אינם מאמינים באל שיש לו דמות הגוף?

אולם מה הפתרון התיאולוגי? כיצד הרשו לעצמם האמוראים ורש"י, ואולי אחרים, להתייחס אל ה' כבעל עינים?

כמדומה שאת הפתרון סיפק פרנץ רוזנצוויג. אני מצטט מתוך מאמרו "על האנתרופומורפיזם" בספר "נהרים" (מוסד ביאליק). עשו טובה לעצמכם, כל אחי ורעי, חרדים לדבר ה' והסובלים מפחדים פילוסופיים והיסטוריים, כגון בעת ביקורת המקרא. קנו לכם את הספר, וקראו בו. (בעמ' 26 תמצאו את התשובה מדוע אין אנו מפחדים גם מן ה"ביקורת הגבוהה" אילו היתה היא נכונה. כל זה לא שייך כלל למאמר זה, אבל כתבתיו לתועלת הסובלים ומבקשי האמת, כמוני).

ועתה אני מעתיק מעמודים 36-37 במאמר על ההאנשה. אז כנראה לא היתה עדיין מילה זו בעברית ולכן השתמשו במקור "אנתרופומורפיזם".

"... האנתרופומורפיזמים שבמקרא כולם היגדים על ויעודים בין אלוהים לאדם. לעולם אין אתה מוצא 'תיאור' של אלוהים..."

רוזנצווייג משוה בין התיאורים האליליים של האיליאדה להומרוס ומראה כיצד "אפילו במקום שמצטברים יסודות מתארים, אין החוט נמתח מתואר אחד למשנהו (שבכך היתה נוצרת תמונה) אלא מכל תואר אל הבריאה ואל הבריות".

רוזנצוויג בוחר לצטט ממזמור תפילת דוד שנראה כולו מלא תיאורים מגשימים.

שמואל ב פרק כב

(ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְקֹוָק וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו:

(ח) ותגעש וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ:

(ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:

(י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:

(יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ:

נבחן אנו את ההרמנויטיקה שלו. האם באמת אבחנה ספרותית דקה זו מתקיימת? יש כאן לדעתי אינטואיציה אמיתית. אך ביותר יש לזכור, את ההסבר הפשוט אף יותר, כי "כל היגד והיגד אינו אלא הקצה האחד של קו, שבקצהו השני עומד האיש המתפלל המשווע לישועה בצר לו והוראה בהתקרב אליו אלוהים כדי להמם את צריו".

תמונה? "לפניך כאן תמונה של הבריאה הנסערת, עד כדי הציור המיתולוגי של הענן הכרוב – אבל לא של אלוהים".

כאן ובכל מקום:

"חוק יסוד זה של הסגנון המקראי – ואינו חל על הסגנון אלא מהיותו חל על המחשב המקראי (=צורת החשיבה המקראית בלשונו הקשה הגרמנית של רוזנצוויג) – מתאשר בנסיון החי הניתן למשג ידו של כל אדם עד היום הזה."

כל אותם היגדים מקראיים שכביכול מתארים את ה', אינם מתארים אלא את החויה, את חוויתנו שלנו.

"כל מקום שיש מה לראות, עין אלוהים פקוחה עליו. אדם קורא – אלוהים מטה לו אוזן.... את ידו הפשוטה לעזרה יש שתאחז יד אלוהים..." (וקראו שם עוד!).

אף בסוגיה שלנו עלינו לומר כך, ובכך יתיישבו דברי האמוראים ודברי הראשונים:

כל מקום שיש מה לראות, עין אלוהים פקוחה עליו.

ולכן לא חששו לדרוש את הדרשה הזו. הכי יעלה על דעת אדם שייחס כדמות עינים לאלוקים?

***

בשעה שהתחלתי להכין את המאמר הזה, חשבתי לסיים בציטוט הבא. וכך אני עושה.

שמואל א פרק טז

(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיקֹוָק יִרְאֶה לַלֵּבָב: