בציבור החרדי שניגשים לשידוך כמו אל שוק, הרי שיש מקום לדון על התפשרות. אצל אנשים אחרים שניגשים לשאלת הזיווג בצורה אחרת לחלוטין, הרי ששאלת ההתפשרות כמעט ואין לה מקום. ואסביר את דברי.
בציבור החרדי הבחור והבחורה נמדדים לפי שקלול מדויק ונוקשה, המורכב בחלקו מערכים אוביקטיבים, ובחלקו מסטיגמות, דעות קדומות, וכדומה. בסופו של תהליך השקלול, כל אחד מקבל סוג מספר שהוא הערך שלו, ולפי המספר הזה הבחור והבחורה בוחרים את הבן זוג, קרי מישהו שבטווח סביר של המספר שלהם. לדוגמא, בחור ליטאי (10) בן ראש ישיבה (10) עם שכל ממוצע (5) בגובה 1.75 (7), יכול להתחתן עם בחורה אשכנזיה (10) יפה (10) ללא עבודה רווחית (5) שיש לה אח שיצא לעבודה (7). עם גישה כזאת הרי יש מקום נרחב לשאול, אם בחור ששוה 25 נקודות יכול להתפשר על בחורה ששווה רק 15 נקודות, ואם כן, אז על איזה דברים להתפשר. אבל אפילו אם הבחור מסכים להתפשר הרי שלרדת לפחות מזה, נגיד על בחורה ששוה רק 10 נקודות, חס מלהזכיר. ומי שיציע שידוך כזה, אחת דתו להמית.
אמנם אנשים אחרים ניגשים אל שאלת הזיווג שלהם בגישה שונה לחלוטין. והוא, האם האדם שממולי יעזור לי, ואני לו, לבטא את עצמינו, בצורה הכי טובה שאפשר או שלא. במקרים כאלו, מה שחשוב הוא רק דבר אחד, האם האדם הזה מקרב אותי למטרה שלי, להיות אדם טוב יותר ומאושר יותר, או שהוא מרחיק אותי. בהתאם, שאלת הפשרה כמעט ולא צצה, שהרי אם הוא מרחיק אותך מהמטרה, אז אין בכלל סיבה להתחתן. אני מודע שגם בגישה כזאת יש מקום לדון על פשרות, אבל השאלה היא הרבה פחות רלוונטית מאשר לאלו הניגשים לשידוך לפי השיטה הרגילה.
 |
|
|
