פריקה...
כמה זמן לא פקדה אותי התחושה הנוראה הזאת.
ההרגשה הזאת כאילו הלב וההגיון נזרקים אל תוך בור עמוק שלא רואים בו את הסוף והוא כל כך חשוך. אני יודעת שזמן משחק פרמטר חשוב במשחק שלנו אבל אני בקושי מוצאת כוחות בשביל לבקש מה' ס ב ל נ ו ת . התעייפתי מכל הסיפור הזה ומצד שני אני לא רוצה שהוא יגמר לעולם.
מחפשת, אך לא מוצאת מזור לכאב. הדבר היחיד שירגיע אותו כרגע הדבר המסוכן לי מכל.
כמה שיותר אוהבת ככה בהתאמה גם הסבל. איך נתתי לעצמי בכלל להישאב אל תוך הטורנדו הזה שפקד את חיי ועד היום הזה לא עצר, לא מצא מנוח.
מצאתי פתק שכתבתי לפני כמעט שנה בדיוק.. ו' כסלו. שאלתי את עצמי איפה נהיה בעוד שנה ואם הסיפור הזה ימשיך לתפוס חלק גדול מחיי, והשבוע ממש במקרה מצאתי אות וככל שאני קוראת אותו שוב ושוב אני מבינה איך שנה אחרי אותו יום שנכתב המצב רק הלך והחמיר. הכרנו בזמן לא טוב. בזמן מלחמה. ולצערי הפסדנו בקרב לאויב המושבע שלא ינוח מאיתנו לעולם, לא עד אשר נשוב אל האדמה.
זה ימשיך להכות אותי בכל יום ובכל רגע ובמקביל לתת לי את הכוחות נפש שאני זקוקה להם בשביל לשרוד את העולם הזה. ניצוצות התקווה שמהדהדים במוחי מנסים לסנגר על קיומם ולשכנע שעם המון סבלנות נוכל לנתב את זה לדרך נכונה.
קשה לי לדבר על רגשות, בעיקר מולך. נחשפת לחולשות שלי יותר מידי וכנראה שגם אני לשלך.
סביר להניח שאת זה לעולם לא תקרא. וטוב שכך.. אני אמשיך לנגב את הדמעות במהירות כדי שאף אחד יראה, את אותן דמעות שורפות, שכשמגיעות לרצפה מזעזעות את האדמה שמתחת לרגליי. אני אמשיך לזעוק לה' בדממה אימתנית שיוביל לפתרון, ויותר מהכול אני אמשיך להתפלל לטובת שנינו ולקוות שכמה רחוק שלא תהיה לא תשכח שיש שם אחת, בקצה השני.. זאת שהפשירה את המקפיא הענק הזה שבתוכו שכן הלב שלך עד לפני כמעט שנתיים, שעדיין דואגת, מחכה ומאחלת לך רק טוב.
אל תשכח לזכור.
תוקן על ידי אסיק_good ב- 19/01/2012 00:46:03
 |
|
|
