|
|
| נשלח ב-19/1/2012 14:47 |
 |
| |
תלמידטועה
דקדוק יתר המעמיס על הטקסט פרשנות שאינה כתובה בו, שלא התכוון הכותב אליה, אינו דקדוק, אלא שיבוש ועיוות, ראה באשכול על שיטת הלימוד בישיבות, עוות השכל מלהבין טקסט כפשוטו ומשמעו.
***
צענערענע
הרמב"ם בלשון הזהב שלו מבליע את טעם ההלכה במילים מועטות, המתפלל הוא כעומד לפני מלך, והוא כותב שיכור לא יתפלל מפני שאין לו כוונה, והנה אם נעיין, השיכור גם אינו יכול לדבר מבלי להשתבש, אבל הרמב"ם התייחס לעיקר הטעם, אין לו כוונה, לכן לא יתפלל.
גם בהמשך שכתב אינו יכול לדבר לפני מלך, הוא מבליע עוד טעם, והרי התפילה היא כעומד לפני מלך, ושיכור זה אינו יכול להשלים משפט מבלי להשתבש, לפיכך לא יתפלל כל זמן שהוא שיכור, כי אין לו כוונה, ואינו מדבר כראוי, כפי שצריך להיות מי שמדבר לפני מלך.
אבל כוונה של עומד לפני מלך, סתם כך, ללא הבנת המילים, לא מצאנו ברמב"ם.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 15:05 |
|
| |
ירוחםשם כתב
דרום
תאיר את עיני איפה בבלי או בירושלמי יש נוסח תפילה? מסודר אפילו בחלקו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 15:14 |
|
| |
דרום_חוקר כתב
ירוחם
1- בתלמוד לא נזכרו דברים פשוטים ומפורסמים הנוהגים יום יום, ביניהם נוסח התפילה, נוסח הקריאות של מנחה וב"ה, סדר ההפטריות, סדר חלוקת הקריאות בתורה, וכו'.
2- ועוד שנוסח התפילה החל להתגבש אט אט, ובארץ ישראל לא היה נוסח קבוע עד תקופת הגאונים, וגם בבבל הנוסח החל להתגבש ולהתפשט אט אט בתקופת האמוראים, ורק בתקופת הגאונים הוא הועלה על הכתב. ראה בהמשך.
.
3- ועוד שגם בזמן שנכתבה המשנה והתלמוד עדין לא הותרה הרצועה לגמרי, וחכמים אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה.(משנה שבת יד,ג)
***
ד"ר דב גולדפלם
ראש החוג לחינוך והמרכז לחינוך יהודי בתפוצותהברכה ה19- בתפילת שמונה עשרה http://old.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0571/A0571018a.html *** תפילת שמונה עשרה, נוסח ארץ ישראל, נוסח אחד של תפילת שמונה עשרה מהגניזה:
א. בא"י אוא"א אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב האל הגדול הגבור והנורא אל עליון קונה שמים וארץ מגננו ומגן אבותינו מבטחנו בכל דור ודור. בא"ה מגן אברהם. ב. אתה גבור משפיל גאים חזק ומדין עריצים חי עולמים מקים מתים מכלכל חיים מחיה מתים כהרף עין תשועה לנו תצמיח. בא"ה מחיה המתים. ג. קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך. בא"ה האל הקדוש. ד. חננו אבינו דעה מאתך ובינה והשכל מתורתך. בא"ה חונן הדעת. ה. השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. בא"ה הרוצה בתשובה. ו. סלח לנו אבינו כי חטאנו לך מחה והעבר פשעינו מנגד עיניך כי רבים רחמיך. בא"ה המרבה לסלוח. ז. ראה בענינו וריבה ריבנו וגאלנו למען שמך. בא"ה גואל ישראל. ח. רפאנו ה' אל' ממכאוב לבנו ויגון ואנחה העבר ממנו והעלה רפואה למכותינו. בא"ה רופא חולי עמו ישראל. ט. ברך עלינו ה' אל' את השנה הזאת לטובה בכל מיני תבואתה וקרב מהרה שנת קץ לגאולתנו ושבע עולם מאוצרות טובך ותן ברכה במעשי ידנו. בא"ה מברך השנים. י. תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקיבוץ גלויותינו. בא"ה מקבץ נדחי עמו ישראל.
יא. השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ומלוך עלינו אתה לבדך, בא"ה אוהב המשפט.
יב. למשומדים אל תהי תקוה ומלכות זדון מהרה תעקר בימינו והנצרים והמינים כרגע יאבדו, ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו. בא"ה מכניע זדים. יג. על גירי הצדק יהמו רחמיך ותן לנו שכר טוב עם עושי רצונך. בא"ה מבטח לצדיקים.
יד. רחם ה' אל' ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיח צדקך. בא"ה אלהי דוד בונה ירושלים. טו. שמע ה' בקול תפילתינו ורחם עלינו כי אל חנון ורחום אתה. בא"ה שומע תפלה. טז. רצה ה' אל' ושכון בציון ויעבדוך עבדיך בירושלים. בא"ה שאותך ביראה נעבוד. יז. מודים אנחנו לך ה' אל' על כל הטובות והחסד שעשית עמנו. בא"ה הטוב לך להודות. יח. שים שלומך על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך וברכנו כולנו כאחד. בא"ה עושה השלום.
***
חוקרי תולדות התפילה חלוקים בשאלה האם היה נוסח אחד מקורי של התפילה וממנו התפצלו נוסחי התפילה השונים הנהוגים בימינו או לא היה נוסח קבוע לתפילה והיא גובשה במהלך הדורות, החל בימי הבית השני. רוב החוקרים מצדדים היום בהשקפה שככל הנראה לא היה נוסח מקורי והתפילה התגבשה בתהליך איטי עד שניתן לה מעמד קבוע ומחייב. גם לאחר שגובש נוסח התפילה ורבן גמליאל ובית דינו ביבנה התקינו את סדר התפילה וחובת התפילה, המשיכו להשתמש בארץ ישראל ובגלויות השונות במסורות רבות של נוסחים, ומכאן ההבדלים הרבים בין נוסחי התפילה שנמצאו בגניזה וההבדלים בין הנוסחים הנמצאים היום בשימוש בקרב עדות ישראל. החוקרים מזהים שני טיפוסים עיקריים של נוסחים שכונו בשם נוסח ארץ ישראל ונוסח בבל. בשני הטיפוסים נושאי הברכות (הבקשות) זהים וגם נוסח מטבע הברכה זהה כמעט לחלוטין. אולם ניכרים הבדלים בניסוח תכני הברכות. בארץ ישראל הקפידו ככל הנראה פחות על ניסוח מדויק של התוכן ולכן נמצאו בגניזה גרסאות רבות לברכות העמידה. בבבל, לעומת זאת, הקפידו יותר על ניסוח מדויק ולכן אין הרבה הבדלים בין הגרסאות המיוחסות לנוסח בבל. נוסח תפילת שמונה עשרה שהובא כאן מהגניזה הקהירית משקף את נוסח ארץ ישראל.
***
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 15:55 |
|
| |
| דרום_חוקר כתב: |  | נושא האשכול, מהי כוונה בתפילה?
עומד לפני ה'.
מפנה את דעתו.
מכוון את פירוש המילים שאומר.
ואולי יש לך עוד הצעה מהי כוונה בתפילה?
|
|
כוונה בתפילה, היא פשוט כוונה למה שאומרים, מתחילה אין צורך בכלל לומר זאת, הרי כל אדם שזועק ומודה לאלוקים במילא יעשה זאת בכוונה,
כל הבעיה היא שאנו (התלמוד) החלטנו לחייב להתפלל,
וכאן נוצר הרבה בעיות,
אני מתפלל כי בא לי לזעוק או להודות ?! לכאורה כך הבין הרמב"ם, שהתלמוד\הדין פשוט מעורר אותך לכך,
אנו חייבים לעורר את עצמינו לכך מצד התלמוד\הדין של תפילה
אחרי שהתעוררתי לכך, ומוכן לכך על הבוקר,
אז שוב אני פשוט יתחיל לזעוק ולהודות כפי דרכי ובלשוני וכו' וכו'
אז הגיעו החכמים ואמרו לא לא רגע רגע,
אנו (התלמוד) נקבע מה ואיזה מטבע לשון וכו' וכו'
אז שוב יש לנו דין חדש לכאורה איזה מילים לומר,
אוקיי לגבי המילים זה דין במלל ממש, וכאן רוצה הרמב"ם כביכול לתקן את האבסורד ולומר לא ולא אתה מחוייב לכוון למה שאתה אומר,
אבל ר' משה בן מימון היקר אני לא מתחבר למילים, בוודאי לא זה הכוונה של עצם המושג להתפלל,
שאני אומר מילים בלי להתחבר אליהם ?
בוודאי כוונת הרמב"ם שאני כן צריך לכוון כלומר להתחבר, ולא שהמילים עיקר הכוונה עיקר הלב עיקר,
ולכן עומד לפני השם זה דמיון, כלומר מעצם שאני נזעק אני בעצם עומד לפניו אחרת לא היית נזעק רק הייתי רץ לבית כנסת לזעוק,
הכוונה היא לומר ולעורר אותך לזעוק לשם, ואל תזעק כי אמרו לך תחשוב למי אתה זועק,
ואז יש דין חדש,
1, להתפלל
2, מילים מסוימים
3, לעמוד מול השם
4, לא לחשוב דברים אחרים = מפנה את מחשבתו
5, דין לכוון את המילים,
כל אלה הם לא התפילה בעצמה, כל אלה הם דינים, אז כמו שהרמב"ם עושה כך עושה ר"ח, שניהם עוסקים בדינים ולא בתפילה ובכוונת התפילה ש'חד הם בעצם, האם ראיתה פעם מישהו מתפלל בלי כוונה ?? כל מתפלל בלי כוונה לא מתפלל, רק מקיים את הדין של להתפלל,
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 16:08 |
|
| |
ירוחםשם כתב
דרום
שאלתי אז והיום איפה בגמרא.? בברכות או בסנהדרין בירושלמי ובבלי.
המקור שהבאת כאז גם היום לא עונה על השאלה. גניזה מחקר עיון. אני מדבר על הגמרא!
הרי אי אפשר להתיחס אל הגמרא כמקור . כשבגמרא אין דבר כזה. האמת שאפשר -עובדה!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 16:14 |
|
| |
ירוחם
כתבתי לך שלא נזכרו בתלמוד דברים פשוטים, ולא נזכר בתלמוד הנוסח עצמו של התפילה. אבל עצם קיומו של נוסח שמונה עשרה שתוקן ע"י חכמים נזכר בתלמוד.
כתב הכס"מ
וכיון שראה עזרא ובית דינו וכו'. בפ"ב דמגילה (דף י"ז ע"ב) תנא ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י"ח ברכות על הסדר. ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל"ג.) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות תפלות וקדושות והבדלות:
ברכות לג.
איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות.
מגילה יז:
דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 16:57 |
|
| |
הנה מקורות להלכות התפלה לרמב"ם מהתלמוד הירושלמי:
פרק א, א. מפי השמועה למדו שעבודה זו התפלה, שנאמר לעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה.
ירושלמי ברכות ד, א: "כתיב לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, וכי יש עבודה בלב ואיזו זו תפילה. הברייתא מצויה גם במכילתא דרבי שמעון ובספרי ובבבלי תענית ב ע"א, ולפי בעל דקדוקי סופרים לא היתה מצויה בגרסת הבבלי של הרמב"ם.
פרק ד, טו: כוונת הלב כיצד, כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה.
ירושלמי ברכות ד, א: "וחנה היא מדברת על לבה מכאן שהתפילה צריכה כוונה".
פרק ד, טו: מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לא להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו.
ירושלמי ברכות ה, א: "ר' ירמיה בשם ר' אבא הבא מן הדרך אסור להתפלל ומה טעם שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין, רבי זריקן ר' יוחנן בשם ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי המיצר אסור להתפלל לא מיסתבא אלא מן הדין קריין לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין". חז"ל למדו מהפסוק שבמקרא שטלטול הדרך או צער דומה לשכרות, ועל-כן אסור להתפלל עד שתתיישב דעתו.
פרק ד, טז: כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפלתו כמי שהוא נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
ירושלמי ברכות ה, א: "אריב"ל זה שהוא עומד ומתפלל צריך לישב שתי ישיבות אחת עד שלא יתפלל ואחת משיתפלל, עד שלא יתפלל אשרי יושבי ביתך ואחת משיתפלל אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת ושוהין שעה אחת אחרי תפילתן". וכיוצא בזה בבבלי ברכות לב ע"ב.
פרק ד, יח: וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס אלא מתוך דברי תורה.
ירושלמי ברכות ה, א: "תני לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלין אלא מתוך דבר של תורה".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 17:06 |
|
| |
מ80
ברוך תהיה
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 17:26 |
|
| |
ירוחם, סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה וביאור מדוע סידרו אותן אנשי כנסת הגדולה בסדר זה - ירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 19:55 |
|
| |
מ80
בשביל זה אתה מפנה אותי לירושלמי. הגמרא הבבלית במגילה יז לא יותר טובה?
במחילה לא טענתי כי אין איזכורים לקטעים או לברכות- הרי המשנה הראשונה בברכות. מאמתי קוראים. או הגמרא שם בהמשך בתפילתו של ר' יוסי בחורבה או בדף כח עוסקת בתפילה מפורשת ושליחי ציבור המאריכים ומקצרים..
אבל אין לך בגמרא תפילה מסודרת. מה בהתחלה ומה בסוף מה קודם למה.וכד' אין חובה לתפילה מסודרת. התפילות הן ספונטניות ואמיתיות
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2012 20:43 |
|
| |
ירוחם, אתה צודק ששתי הגמרות דומות, ומשתיהן משתמע שתפילת שמונה-עשרה בתקופתם היתה מסודרת בסדר כמו זה הידוע לנו. מודים דרבנן נקרא קרובה, ולפי הירושלמי לא היה לו נוסח קבוע (גם בתקופת הראשונים בספרד היו מוסיפים פיוטים חדשים לתפלת שמונה-עשרה).
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2012 12:17 |
|
| |
לדרום, קראתי בעייון את דבריך,קשה לי להסכים עמהם, אך מכל דבריך אני מסכים מאד למשפט שאמרת "שהספר נכתב בדקדוק רב ובדיוק מדהים, יש בו סדר מופתי, ניתן ללמוד את ביאור ההלכות על פי הסדר שבהם הם סודרו אכן, דברי הרמב"ם ברורים כתב הרמב"ם בפרק ד : ד,א חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ--טַהְרַת הַיָּדַיִם, וְכִסּוּי הָעֶרְוָה, וְטַהְרַת מְקוֹם הַתְּפִלָּה, וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ, וְכַוָּנַת הַלֵּב. שכל אלו הדברים הם הכנות שאדם צריך לעשות לפני שהוא מתחיל להתפלל, ולכן הם מעכבים את התפלה אפילו אם הגיע זמנה . הוה אומר - שאם אדם לא נטל ידיים לא יתחיל להתפלל עד שייטול, ואם לא כיסה את ערוותו לא יתחיל להתפלל עד שיכסה, ולא יתחיל להתפלל במקום שאינו בחזקת טהרה, ולא יתחיל בתפילה אם יש דברים החופזים אותו , כגון אם היה צריך לנקביו וכו', וכן לא יתחיל להתפלל אם לא כיוון את לבו וכך כתב : ד,טז כַּוָּנָת הלב כֵּיצַד --שֶׁיְּפַנֶּה לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחְשָׁבוֹת, וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה; לְפִיכָּךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה, כְּדֵי לְכַוַּן אֶת לִבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלַּל, בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים. וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוּי, מַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ; לְפִיכָּךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְשָׁעָה אַחַר הַתְּפִלָּה, וּמַאֲרִיכִין בַּתְּפִלָּה שָׁעָה. כלומר, צריך להתכונן לתפלה ע"י שמפנה את מחשבתו ורואה את עצמו כמי שעומד לפני השכינה [- למרות שהוא במצב של ישיבה ] .. כדי להכין את לבו למצב של תפילה לפני ה', ורק אחר כך להתפלל . וברור מכאן שכוונת הלב כאן היא פעולה שנעשית לפני התפילה [- ... יִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה; לְפִיכָּךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה...] ולא בתוכה או לאחריה . היינו- כוונת הלב היא הכנה נפשית לפני התפילה ולא בתוך התפילה . ואומנם , חסידים הראשונים היו מכוונים את לבם למצב תפלה אפילו שעה לפני וכו' [- דוק ותמצא שגם בהל' קריאת שמע ב,א זו היא כוונת רבנו : הַקּוֹרֶא אֶת שְׁמַע, וְלֹא כִוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שְׁהוּא "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱ-לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד" (דברים ו,ד)--לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְהַשְּׁאָר--אִם לֹא כִוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. אַפִלּוּ הָיָה קוֹרֶא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ, אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה--יָצָא: וְהוּא, שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן. היינו, הקורא צריך להתכוון לצאת יד"ח מצות קריאת שמע, לפחות לפני שהוא קורא את הפסוק הראשון, ולא כגורס הפסוקים כדרכו או מגיה פרשייות וכיו"ב. וכן פירש רבנו בפיהמש"נ עי"ש ] ובטרם נברר את כוונת רבנו בפרק י' נעיר כאן שכל חמשת הדברים המעכבים האלו הם עקרונות כלליים, אך הרמב"ם על אתר מרחיב בדיניהם ומסייג אותם, כגון : טַהְרַת הַיָּדַיִם... הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶך.. וְלֹא הָיָה לוֹ מַיִם ... הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יָתֵר מִכָּאן--מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּצְרוֹר וכו' וּמִתְפַּלֵּל... בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, לְפָנָיו; אֲבָל אִם .. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ...אֵלָא עַד מִיל. אֲבָל אִם עָבַר... אֵינוּ חַיָּב לַחְזֹר, אֵלָא מְקַנֵּחַ יָדָיו, וּמִתְפַּלֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ... בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת, ...אֲבָל בַּשַּׁחְרִית וכו'... וְאִם הָיָה רָחוֹק מִן הַמַּיִם--מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּלְבָד, וּמִתְפַּלֵּל. כִּסּוּי הָעֶרְוָה כֵּיצַד... לֹא יִתְפַּלַּל, עַד שֶׁיְּכַסֶּה אֶת לִבּוֹ; וְאִם לֹא כִסָּה לִבּוֹ, אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וכו' , יָצָא; וּלְכַתְּחִלָּה, לֹא יַעֲשֶׂה. טַהְרַת מְקוֹם הַתְּפִלָּה כֵּיצַד... כְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִין מִצּוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם וכו'.. כָּךְ מַרְחִיקִין, לַתְּפִלָּה. הִתְפַּלַּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ--הוֹאִיל וְחָטָא ... חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם טָהוֹר. הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה, וְרָאָה צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ--אִם יָכוֹל לְהַלַּךְ וכו'... יְהַלַּךְ; וְאִם לָאו, יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין; וְאִם אֵינוּ יָכוֹל, יַפְסִיק. דְּבָרִים הַחוֹפְזִין אוֹתוֹ כֵּיצַד: שְׁאִם הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו, לֹא יִתְפַּלַּל. וְכָל הַצָּרִיךְ לִנְקָבָיו וְהִתְפַּלַּל--תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה, וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל וכו'. וְאִם יָכוֹל לְהַעְמִיד עַצְמוֹ.. תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה; וְאַף עַל פִּי כֵן, לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלַּל...[O1] וְכָל דָּבָר הַטּוֹרְדוֹ--וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלַּל. כללו של דבר בפרק זה כתב רבנו מה צריך לעשות ומה אסור לעשות . פרק י' עוסק כולו בדינים של מי שכבר התחיל להתפלל וטעה או שכח דבר מה . ולכן הרמב"ם המסודר מתחיל במצב הקרוב ביותר לתחילת התפילה, שהוא - אם לא כיוון את לבו למצב תפילה, כפי שבארנו, מה יעשה, ואח"כ אם טעה בשלש ראשונות, מה יעשה, ואם הוא שליח ציבור ושכח או טעה, מה יעשה וכך הלאה עד סוף התפילה, וכן זאת הדרך . האם כבר אמרנו "שהספר נכתב בדקדוק רב ובדיוק מדהים, יש בו סדר מופתי, ניתן ללמוד את ביאור ההלכות על פי הסדר שבהם הם סודרו " ?? וכפי שאמר שהעיר בעל בעמיו אין בדברי רבנו שום כוונות המלים [- ונראה פשוט, שגם הלועז השומע את התפילה משליח ציבור שמתפלל בעברית והוא אינו מבין מילה ורק אמר אמן – יצא יד"ח תפילה ] ובמחכ"ת אם כיוונו נכון לדעת רבנו, אזדא לה כל קושיית ר"ח מבריסק עם כל חידושיו ופלפוליו בעניין הכוונות של רבנו . שבת שלום
תוקן על ידי יושל ב- 20/01/2012 12:22:19
תוקן על ידי יושל ב- 20/01/2012 12:25:45
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2012 21:24 |
|
| |
מקורות מהתלמוד הבבלי לכך שתפילה צריכה כוונה:
לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו לא יתפלל (ברכות ל ע"ב).
ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים (ברכות לא ע"א).
הרה"ג ליברמן העיר שבנוסח הראשונים לגמרא חסרה המלה שמים (וכך גם נוסח התוספתא), ולפי זה פירושו שצריך שיפנה את לבו מטרדות ומחשבות ויכוין אותו לתפילה.
במדרש תנחומא פרשת חיי שרה: "ילמדנו רבנו, היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה, כיצד יעשה. כך שנו רבותינו, היה רוכב על חמור והגיע זמן תפלה, ירד. ואם אינו יכול לירד שאין דעתו מיושבת עליו מפני המעות שהן על גבי חמורו או שהוא מתירא מן הגוים ומן הלסטים, יהא מתפלל כשהוא רוכב. אמר רבי יוחנן, זאת אומרת, המתפלל צריך שתהא דעתו מיושבת עליו ויתפלל לפני הקב"ה."
לפיכך, כוונת הלב כוללת:
א. שדעתו תהיה מיושבת עליו ומכוונת לתפילה.
ב. שיכוון את לבו לפני הקב"ה.
וכך דברי הרמב"ם (הלכות תפלה, פרק רביעי הלכה טז):
כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2012 22:11 |
|
| |
יושל ידידי
היוצא מדבריך, אין שום עניין לכוון את פירוש המילים שאומר בתפילה, אין שום עניין לתת את לבו מה אומר בתפילה, העיקר שיכוון את דעתו שעומד לפני ה', ויפנה את דעתו משאר דברים.
אין צריך להאריך שדבר זה מופרך מיסודו, והרי בתפילה יש בקשות מה', ודברי שבח, ואם כל עניינה של כוונה היא רק שידע שעומד לפני ה', לשם מה מבקש בקשות, נזמזם בתפילה זמזום ארוך, ונכוון בו שאנו עומדים לפני ה'. כל עיקרה של תפילה היא עבודה שבלב, שיכוון את דעתו ויתחנן לפני ה', ויבין מה אומר, אבל זמזומי תפילה, אין בדבר כל היגיון, יש כאן עקירת התפילה מיסודה. התפילה נתקנה כבקשה מה', והדבר הראשון הנצרך בה זה כוונה למה שאומר.
בתחילה היו מתפללים כפי צחות לשונם, ומבקשים מה' כפי צרכם, וכי גם שם נאמר, אין צורך לכוון את מה שאומר, יזמזם לפני ה', וה' יבין שהוא מבקש את את צרכיו, העיקר שיכוון שעומד לפני ה' ויפנה את דעתו שלא יהיה בה כלום, ולא יחשוב על כלום.
***
אלא שבסוגיה כאן, אין אנו צריכים השערות, הרמב"ם השיח לפי תומו במורה הנבוכים, והוא מתייחס להלכות שכתב במשנ"ת בכוונה בתפילה, והוא משיח לפי תומו כי כוונה בתפילה היא שיתן את דעתו למשמעות המילים שאומר.
אלו דברי הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג פרק נא
ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפלה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו.
ולכן אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב בממכרך ומקחך, וקורא את התורה בלשונך ולבך בבניין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא, וכן כל זמן שאתה עושה מצווה אתה עושה אותה באבריך, כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם'. [דרך ההכשרה להשגת התכלית]
ומכאן אחל להנחותך על אופן ההכשרה כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזו.
וראשית מה שאתה צריך להרגיל את עצמך בו, הוא שתפנה מחשבתך מכל דבר בזמן שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקריאת שמע בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה.
וכאשר יצלח בידך הדבר ויתחזק במשך שנים, הנהג עצמך אחרי כן שתהא כל זמן שקראת בתורה או שמעת אותה, לא תחדל בכל ישותך ובכל מחשבתך מלהתרכז בהבנת מה שאתה שומע או קורא.
וכאשר יעלה בידך זה במשך זמן, תרגיל את עצמך שתהא מחשבתך תמיד שלמה בכל מה שאתה קורא משאר דברי הנביאים, ואפילו בכל הברכות, תתכוון בו. להבין מה שאתה מבטא ולהתבונן בעניינו. (ע"כ מו"נ) כדאי לשים לב, הרמב"ם בתחילה מתייחס לתפילה ולקריאה בתורה, והוא מצריך שיתבונן במה שקורא, אח"כ הוא מתייחס לקריאת שמע ותפילה, והוא מצריך שיפנה את דעתו מכל דבר, בהמשך הוא מזכיר כוונה בקריאת התורה שיתרכז במה ששומע או קורא, ולבסוף הוא מתייחס אפילו לכוונה בכל הברכות, ולא רק לתפילה וקריאת שמע שנזכרו עד כעת, והוא מצריך שיבין מה שמבטא בשפתיו ויתבונן בעניינו, וזה ביאור הכוונה. כל הקטע עוסק בכוונה, וכוונה ביאורו שיבין מה שאומר, מכאן אנו לומדים, כי פינוי המחשבה אינו עניין אזוטרי, כמין פינוי וריקון המחשבה מכל דבר, כמנהג אותם כיתות מוסלמיות המנענעות את גופם אנה ואנה כשהם זועקים צמד מילים ללא הבנה, עד שתתרוקן מחשבתם, אלא הכוונה שיפנה האדם את מחשבתו מכל עסקי העולם הזה, ובמקום אותם מחשבות חולין יחשוב במה שעוסק בו, ביאור מילות התפילה, ביאור עניין התפילה.
דברים אלה פשוטים ומפורסמים. וכך כתב השו"ע בסימן צח - צריך שיהיה לו כוונה בתפלתו:
(א) המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש: הגה - ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין).
השו"ע העתיק את דברי הרמב"ם, ועיקר הכוונה היא פירוש המילות, ובכלל אותה כוונה שיחשוב ששכינה כנגדו, ולא יחשוב בעסקי חולין, כי כשאומר ברוך אתה ה', מתכוון לשכינה, אבל סתם כוונה של שכינה כנגדו ללא כוונת המילות, ופינוי המחשבה, זה כאותם כתות מוסלמיות שריקנו את מחשבתם מכל תוכן, ולא הכניסו במחשבתם תוכן חיובי.
בכל מסכת ברכות נזכר צריך לכוון את דעתו, מסכת ברכות היא העיקרית העוסקת בעניני תפילה וקריאת שמע, וראה זה פלא, בשום מקום לא נזכר במסכת ברכות שצריך שיראה את עצמו כעומד לפני השכינה, כתוב סתם צריך לכווון את דעתו, צריך לכוון בפסוק ראשון של קריאת שמע, צריך לכוון בברכה ראשונה של תפילת העמידה, מהי אותה כוונה, פשוט וברור פירוש המילות, רק במסכת סנהדרין הזכיר ר' שמעון חסידא, צריך שיראה כאילו שכינה כנגדו, אבל אין בכוחם של דברי החסיד לעקור את כל מסכת ברכות, והדברים שנזכרו בה בכוונה בתפילה, וכבר ביארנו זאת.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 21/01/2012 22:29:17
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2012 22:37 |
|
| |
אם מתכוננים כראוי לתפילה, אזי גם במהלך התפילה הלב מכוון. על-כן חסידים הראשונים היו מתכוננים במשך שעה לתפילה. וכבר דוד חתם את מזמור יט במלים: יהיו לרצון אמרי-פי והגיון-לבי לפניך וכו'. פירש רד"ק: מה שאמרתי לפניך בפה, ומה שלא אמרתי בפי אלא חשבתי בלבי, יהיה לרצון לפניך כי דברים רבים יחשוב אדם בלבו ולא יכול לבטא כן בשפתיו. ועיין ספר חובת הלבבות שער ח, פרק ג, האופן התשיעי.
|
|
|
|
|
