לאחרונה רבים מדברים על האיסור ההלכתי של שירת נשים משום "קול באישה ערווה", ובצורה בוטה משתלחים בכל אחת שמבטאת את עצמה בשירה מכובדת. אמרתי, אכתוב מעט מהסוגיה, כדי שהדברים יהיו נהירים יותר.
שירת נשים – קול באישה ערווה
א.
שלוש סוגיות בש"ס עוסקות בנושא של "קול באישה ערווה".
ברכות דף כ"ד ע"א:
"אמר ר' יצחק: טפח באישה ערווה. למאי? אילימא לאיסתכולי בה, והא אמר רב ששת, למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך שכל המסתכל באצבע קטנה של אישה כאילו מסתכל במקום התורף? -אלא באשתו, ולקריאת שמע.
אמר רב חסדא: שוֹק באישה ערווה, שנאמר: "גלי שוֹק עברי נהרות", וכתיב: "תגל ערוותך וגם תראה חרפתך".
אמר שמואל: קול באישה ערווה, שנאמר: "כי קולך ערב ומראך נאוה".
אמר רב ששת: שיער באישה ערווה, שנאמר: "שערך כעדר העיזים".
רש"י: 'כי קולך ערב'; מדמשבח לה קרא בגווה, שמע מינה תאווה היא".
קידושין דף ע' ע"א:
"...בפירוש אמר שמואל, אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה. נשדר ליה מר שלמא לילתא! אמר ליה, הכי אמר שמואל: קול באישה ערווה.
רש"י: 'קול באישה ערווה', שנאמר: "השמיעיני את קולך". ואם אשאל בשלומה, תשיבני".
סוטה דף מ"ח ע"א:
"אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי –פריצותא, זמרי נשי ועני גברי –כאש בנעורת.
רש"י: 'כאש בנעורת', לפי שהעונה מטה אוזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים ליבם לקול הנשים, וקול באישה ערווה, כדכתיב: "השמיעיני את קולך", ומבעיר את יצרו כאש בנעורת. אבל זמרי גברי ועניין נשי, קצת פריצות יש, דקול באישה ערווה, אבל אינו מבעיר יצרו כל כך, שאין המזמרים מטים אוזנם לקול העונין".
ב.
שתי הסוגיות המדברות על "קול באישה ערווה", בברכות ובקידושין, מביאות את המאמר הזה בשם שמואל. אם כי, ניכר שמאמר זה לא נאמר בהקשר ספציפי מסוים, אלא הוא מטבע לשון שטבע שמואל, שהשתמשו בו לנסיבות שונות.
הסוגיה בברכות מורכבת. היא מתחילה באמירה של ר' יצחק הקובע ש"טפח באישה ערווה". טפח, היינו, מקום בגופה של אישה שרגילה לכסותו. אולם הגמ' אינה מבינה את ההקשר. אם מדובר באדם המסתכל באישה והמתבונן בה בכוונת עבירה, מה החידוש? מן הבחינה הזאת אף אצבע קטנה של אישה היא ערווה! הגמ' מסיקה שכוונת ר' יצחק היא לומר דין לגבי קריאת שמע ולחדש זאת לגבי אשתו.
ביאור הדברים. מחוץ לדיני ערווה הרגילים, הקשורים ליחסי עריות אסורים, ישנם גם דיני ערווה לקריאת שמע. מכיוון שקריאת שמע צריכה כוונה, (או כבוד), אסור לקרוא קריאת שמע בפני ערווה, משום שהיא מסיחה את הדעת, (או מבטאת חוסר כבוד). ההלכה קובעת גדרי ערווה לקריאת שמע, וקובעת שאף לנוכח ערווה של אשתו, (שמותר לו להרהר בה בסתם), יש איסור לקרוא קריאת שמע. לגבי זה אמר ר' יצחק את דינו ש"טפח באישה ערווה", לעניין קריאת שמע ואשתו. היינו שכל מקום שהאישה רגילה לכסותו נחשב ערווה לגבי קריאת שמע.
אם כן, כאשר אדם מתבונן ומסתכל באישה אחרת לשם עבירה זה איסור אף באצבע קטנה, אבל באשתו מותר כמובן, אלא שלגבי קריאת שמע נאמר שטפח שרגיל להיות מכוסה באשתו נחשב לערווה אם הוא מגולה בקריאת שמע. ואם כן, יש כאן שני רבדים. הרובד של ההסתכלות וההתבוננות, שאינו קשור למקום מסוים, והרובד ה'סתמי', שהוא ערווה ומעורר הרהורי עבירה גם אם לא מתכוונים להסתכל, וזהו 'טפח' הרגיל להיות מכוסה. 'טפח' זה צריך להיות מכוסה בקריאת שמע.
לאחר מכן הגמ' מביאה מאמרים שונים. האחד הוא "שוק באישה ערווה", השני הוא "קול באישה ערווה, והשלישי "שיער באישה ערווה". כלפי מה הדברים אמורים? אם לגבי הסתכלות, בוודאי שלא! אלא צריך לומר, לאשתו ולקריאת שמע. והיינו, שמקומות אלה נחשבים מבחינה 'סתמית' לערווה, אף בלי הסתכלות. (הרשב"א והב"י עמדו על כך שלכאורה 'שוק' הוא בכלל 'טפח', ומה החידוש בו? ויישבו ששוק אינו בהכרח 'טפח', כי במקומות מסוימים הוא מגולה, למשל, אצל גברים).
כך צריך להסביר את דברי הגמ' בכדי ליישב את רהיטות הסוגיה.
ג.
הגמ' בקידושין מביאה את דברי שמואל ש"קול באישה ערווה" לגבי קול דיבור ושאילת שלום. האם זאת אכן המשמעות גם בסוגיה בברכות? והאם באמת אסור לשמוע את קול דיבורה של אשתו בשעת קריאת שמע?
רוב הראשונים (רב האי גאון, היראים, רבינו חננאל, הראבי"ה, המרדכי, ועוד) הבינו שהאיסור הוא רק על קול זמר, אף בנשים אחרות. והדבר נאמר לגבי קריאת שמע ודברים שבקדושה, שאסור להם להילמד ולהיאמר תוך כדי שמיעת קול זמרתה של אישה. ראשונים אלה לא התייחסו לגמ' בקידושין ששם מדובר במפורש על קול דיבור. והדברים טעונים הסבר.
ראשונים אחרים (הרשב"א, המאירי, הריטב"א, ועוד) הבינו שיש חילוק בין הסוגיות. הסוגיה בברכות העוסקת באשתו ולעניין קריאת שמע עוסקת בקול זמר דווקא, ואילו הסוגיה בקידושין העוסקת באישה אחרת, עוסקת בקול דיבור.
לפי זה ההסבר הוא כך. קול דיבורה של אישה מקביל לאיסור הסתכלות באצבע קטנה של אישה, ולכן אסור באישה אחרת, וקול זמר של אישה מקביל ל'טפח' באישה, שזה מקום שרגיל להיות מכוסה. קול דיבור של אישה אינו אסור אלא ברמה של הסתכלות והתבוננות, ואילו קול זמר אסור אף באופן סתמי.
אלא שהסבר זה מעורר קשיים רבים בהבנת הסוגיה כולה. הרי אם קול דיבור מקביל להסתכלות, איך שייך לִשְׁנות זאת, הרי הגמ' בעצמה דחתה את ההסבר הזה לגבי טפח משום שאין בכך כל חידוש שהרי אפילו אצבע קטנה אסורה, ואם כן, מה החידוש בקול? הרי אם מדובר ברמה של הסתכלות, אף אצבע קטנה אסורה?
אלא אם כן נאמר שהחידוש הוא שקול דיבורה של אישה אסור אף בלי להסתכל בה ולהתבונן בה, אלא באופן סתמי, שקולה של אישה נחשב ערווה. הדבר לא מסתבר, וגם דחוי אצל הראשונים כולם. שהרי, היכן מצינו שאסור לשמוע קול דיבורה של אישה?
ראשונים מסוימים (הרשב"א והמאירי) העלו אפשרות נוספת שהבעיה היא דווקא בדיבור של שאילת שלום, משום שהוא מעורר הרהורי עבירה, והוא שווה לקול זמר מן הבחינה הזאת, אבל לא דיבור סתמי. אלא שאם נבודד זאת, הבעיה היא לא קולה של האישה אלא הקירבה המיותרת אליה.
הסבר דעות הראשונים הללו הוא פשוט ו'נזיל' הרבה יותר, (ורק בצורה זו יש הסבר מניח את הדעת לסוגיה). שמואל אמר אמירה כללית: "קול באישה ערווה", אמירה זו באה להסב את תשומת הלב אל הממד הארוטי שיש בקול אישה באופן מיוחד. אימרה זאת לא נאמרה בהקשר הלכתי ספציפי אלא נאמרה כאמירה רחבה הדורשת תשומת לב. על סמך האמירה הזאת נאמרו דינים שונים לפי הכרעת הדעת ולפי הסברא וההיגיון. קול זמר נאסר בקריאת שמע, קול דיבור של אישה אחרת נאסר, כאשר יש בו ממד של קירבה כמו שאילת שלום.
העניין הוא פשוט: התורה אוסרת להרהר הרהורי עריות, מכאן ואילך עלינו לקבוע על פי התבוננותנו מה נחשב ערווה ומה לא. הגמ' איננה מזכירה כלל את הייחודיות של קול זמר, אולם הראשונים הבינו כך לאור העניין. אין כאן אמירה קטגורית שקול של אישה הוא אסור, אלא הכרעה הקשורה לסיטואציה, למקום ולעניין.
ד.
זאת הסיבה שהראשונים מדגישים שהדבר תלוי בהקשר ובנסיבות, כמו גם ברגישותו של האדם ובשיפוטו, ואין כאן איסור גורף ומוחלט בדמות של תקנה קטגורית.
לשון המרדכי:
"והכא נמי אמרינן בתלמודא, "טפח באישה ערווה", אפילו באשתו. פירוש: טפח שדרכה להתכסות. וכן שוק וקול באישה, ערווה.
ופירש רב האי גאון, דכל הני לעניין קריאת שמע. וכתב הר"א ממיץ בספר יראים: הלכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אישה. ובעוונותינו בין העובדי כוכבים אנו יושבים, ועת לעשות לה' הפרו תורתך, הלכך, אין אנו נזהרין מללמוד בשמיעת קול שיר נשים ארמאות. וכך פירש בעל הלכות גדולות, וכך פירש רבינו חננאל כדברי רב האי גאון.
וכתב ראבי"ה, כל הדברים שהזכרנו למעלה לערווה דוקא בדבר שאין רגילות להיגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור".
ראשית, אנו רואים שראשונים אלה לא ביארו שהאיסור של קול זמר נאמר רק לגבי אשתו וקריאת שמע ובנשים אחרות האיסור נאמר לגבי קול דיבור, אלא אף האיסור בנשים ארות נאמר דווקא לגבי קול זמר.
שנית, אנו רואים שמכיוון שמבחינה עובדתית יוצא להם לשמוע נשים שרות בזמן הלימוד, אין הם מקפידים על כך. הדבר טעון הסבר: מדוע לא מקפידים? הלא "קול באישה ערווה"! הראשונים לא ממש מסבירים את עצמם. הרי יש לתמוה: האם ניתן לומר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" על כל מצוות התורה? פשוט שכוונתם היא שמכיוון שבסופו של דבר זאת הרגילות שלהם, אין בכך כבר כל איסור, כי אין כאן איסור מוחלט, אלא איסור התלוי בהקשר.
שלישית, כל האיסורים הללו אינם אלא לפי הדרך והרגילות. שוב, אין כאן איסור קטגורי אלא איסור התלוי בהקשר. אם דבר מסוים מפסיק להיות 'ערווה' והופך להיות רגיל, אין בכך כל איסור. לכן אין בעיה לקרוא קריאת שמע לפני שיער של רווקות, כיוון שאין הן רגילות לכסות את ראשן.
לשון המאירי על הסוגיה בקידושין:
"ואשת איש וכו' אסור, אלא למי שאין תרבות יצרו חשוד בסרך הרהור על דברים אלו כלל, על זה ועל כיוצא בו נאמר: "ויראת מאלוהיך אני ה'".
ולשון הריטב"א שם:
"הכל לפי דעת יראת שמים, וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אישה אסור כדאיתא במס' ע"ז. ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערווה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורב אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא, ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחלינן בשמעתין וכו'".
שוב, אנו רואים את העניין הקבוע: אין איסור קטגורי בדברים אלה אלא הרחקות הכרוכות בשאלות של רגילות ושל רגישות. זאת הסיבה שהדבר גם מסור ליחיד: אם היחיד יודע שסיטואציה מסוימת איננה ערווה מבחינתו, היא מותרת לו.
ה.
הרמב"ם, הרא"ש והטור, הבינו שהסוגיה בברכות לא מדברת לגבי קריאת שמע אלא על איסור ערווה באופן כללי. מה שמעלה שוב את השאלה, מדוע יש צורך להדגיש זאת, הרי כל הסתכלות אסורה? וכפי שהקשתה הגמ' לגבי הדין ש"טפח באישה ערווה".
אולם, שאלה זאת לא הטרידה את הרמב"ם. זו לשונו (הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה ב):
"ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביופייה אסור, ומכין למתכוון לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכוון ליהנות, כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערווה או לראות שערה אסור".
מדובר אפוא בהנהגות של הרחקה רגילות. יש להתרחק מן העריות, חלק מן המרחק מן העריות הוא בכל הפרטים הללו. אין כאן דינים עקרוניים הזקוקים לסתירה ויישוב, אלא דינים פרקטיים של הרחקה מעריות.
אגב, הרי"ף לא הביא את ההלכה ש"קול באישה ערווה", אף שאת שאר אמרותיו של שמואל שם הוא הביא. הדבר מעניין.
ו.
השולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת שמע (או"ח, עה, ג) ש'ראוי להיזהר' בשמיעת קול אישה בשעת קריאת שמע, (ובלשונו בבית יוסף: 'טוב להיזהר'). ובהלכות הרחקות מעריות (אהע"ז כא, א) הוא פוסק כלשון הרמב"ם.
המהרש"ל, הפרישה, המגן אברהם והבית שמואל, פוסקים כדעת הראשונים הנ"ל, שהאיסור בהרחקות מעריות הוא רק לגבי קול זמר, ומסבירים שהייחודיות בסוגיה בקידושין היא בכך שהייתה זו שאילת שלום, וזו שווה לקול זמר. (השו"ע עצמו לא חילק). הבית שמואל הוסיף שאיסור זה לא נאמר על פנויה אלא רק על אישה האסורה לו. ובפרי מגדים ומשנה ברורה כתבו שרק בפנויה שאינה נידה מותר, אבל אם היא נידה, היא אסורה לו ואסור.
ריי"ו ויינברג בשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן ח) כתב שמותר לשמוע נשים שרים במקהלה כיוון שאין בכך הרהור. גם הביא שם את דברי ר' עזריאל הילדסהיימר ורש"ר הירש שכאשר יש כוונה לשם שמים אין הרהור ומותר.
שדי חמד (מערכת הקו"ף כלל מ"ב) כותב שכל האיסור לשמוע קול זמרתה של אישה הוא רק בשירי עגבים. ר' משה פיינשטיין באגרות משה (או"ח ח"א סימן כ"ח) מתיר כשאין הרגל עבירה, לאור דברי הבית שמואל הנ"ל, והרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק א' סימן ו', וחלק ט' חאו"ח סי' ק"ח אות מ"ג) מתיר לשמוע בטייפ או ברדיו. (בח"א כתב רק אם לא ראה את תמונתה ואינו יודע איך נראית, ובח"ט חזר בו מזה וכתב שאף אם ראה אותה יכול לשמוע).
ז.
סוגיות אלה מלמדות אותנו שהדברים תלויים בהקשר. ההלכה קבעה ש"קול באישה ערווה" משום שבאמת הוא היה ערווה וגרם להרהורים אסורים, ועם זאת, הראשונים הקפידו להדגיש שהדבר מסור ליחיד ולהחלטתו האישית, כך גם פוסקים אחרונים העלו סברות שונות לגבי מצבים שבהם אין הרהורי עבירה והדבר מותר. משום שדין זה אינו דין קטגורי ומוחלט, אלא הוא תלוי בסיטואציה.
ולכן, הסיטואציה חשובה מאוד. עד לפני לא הרבה זמן, ברוב המקומות, אישה שהייתה שרה בציבור הייתה נחשבת לפרוצה או לפחות לפרובוקטיבית מאוד. מקומה של האישה הנורמטיבית היה בבית, היא הייתה עסוקה בבישול ובטווייה, לא יצאה לעבודה וללימודים באוניברסיטה, לא רכשה השכלה ולא הייתה שייכת לרשות הרבים. בדורות האחרונים כל הנורמות הללו השתנו. אישה שייכת לרשות הרבים כמו הגבר, היא לומדת ומפרנסת ורוכשת מקצוע. דבר זה שינה (לטובה) את כל היחס לנשים בחברה. כיום, אישה שנואמת, מדברת, מרצה, איננה נחשבת לפרוצה ופרובוקטיבית, אלא ניתן להקשיב לדבריה בצורה מכובדת ורגילה. כך גם אישה ששרה אינה נחשבת לפרוצה. הדבר נורמלי ואינו מעורר הרהורי עבירה.
כמובן שהדבר תלוי בסיטואציה. ישנם מופעים שהאווירה בהם היא אווירה של פריצות, של קלות ראש, אווירה רחובית, אולם ישנם מופעים וקונצרטים רבים שנעשים בצורה מכובדת, מכבדת, ללא פריצות וללא קלות ראש מיותרת. אישה השרה במקום כזה נתפסת כנורמטיבית לחלוטין ואין בה שום ממד פרובוקטיבי יתר על המידה.
לא שייך לדבר על 'תקנה' או על 'גזירה' של חכמים בהקשר הזה. הדין של "קול באישה ערווה" אינו תקנה או גזירה אלא הפנמה של סיטואציה מסוימת. פשוט שבתקופות עברו סיטואציה שבה אישה הייתה שרה או שואלת בשלום אדם זר הייתה נתפסת לרוב כסיטואציה פרובוקטיבית ומעוררת הרהורי עבירה, ואף על פי כן הראשונים כתבו שהדבר תלוי בהקשר ובהכרעת דעתו של היחיד. כיום, דברים אלה נחשבים לנורמטיביים לחלוטין, ובמובן מסוים אף להיפך, אי שאילה בשלום אישה יש בו משום חוסר נימוס, הנשים נחשבות לשותפות מלאות גם ברשות הרבים, וממילא לא שייך לאסור זאת כפי שהדברים היו אסורים פעם.
נכון אמנם שבמקומות מסוימים עדיין אין זה כך, והדבר מסר ליחיד, וכפי שמבארים הראשונים. אדם שחש שהשתתפות בקונצרט אשר בו שרה אישה מעוררת בו הרהורי עבירה, עליו להחמיר בכך, אולם באופן כללי ניתן לומר שאין הדבר כך וכאשר אישה בימינו שרה היא לא מעוררת פרובוקציה או פריצות והרהורי עבירה, (אלא אם כן האדם מכוון לכך, כמובן). ולא גרע מכל דבר הרגיל להיות מגולה שהראשונים והפוסקים התירו אותו בפירוש, (אף שלעניין ק"ש, מ"מ כפי שהוכחנו, הרעיון אחד הוא).
וזו לשונו של מהר"ם אלשקר בתשובה (סימן לה, כדאי לעיין בכולה לאורך), לגבי המנהג שהיה כבר בזמנו להותיר שיער גלוי, והוא נשאל אם אין בכך משום "שיער באישה ערווה" המקביל ל"קול באישה ערווה":
"...ואלא מעתה לפי דרכם, שיער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשיער קרייה רחמנא נמי, דכתיב "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו'"! וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שיער? ואי משום דדרכן להיות מגולין, האי נמי דרכו להיות מגולה! ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוון ליהנות, אטו באשת איש וברשיעי עסקינן?! ובבירור אמרו זכרונם לברכה דאפילו באצבע קטנה אסור להסתכל, ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור, וכל שכן בשערה, דת"ר: "ונשמרת מכל דבר רע" שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל ואפי' שטוחין ומונחין על גבי הכותל, אמר רב פפא ובמכיר את בעליהן.
אלא שדברי אלו בטלין הם, דלית בהו מששא כלל. וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מילתא! דכיוון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה שתחת יד ישמעאל, ואין בידו למחות, איך עלה בלבו לאוסרו!?"...
