התקדמות לימוד התורה לעבר ההבנה הפנימית יותר

מתוך אריכות דברי המשנה והגמרא גם בתחומים שלא היו שייכים בזמנם נראה ברור שלא די בלימוד של ההלכה רק זו השייכת בצורה מעשית כיון שבכך החלק המעשי של התורה מצטמצם רק לחלק מאוד מסוים של החיים ובשביל לקטלג ולהגדיר אותם אביא את לשון המשנה בסוף פרק א' של חגיגה שזו עצמה המטרה שלה שם להבחין בין החלקים העיקריים של התורה ולהגדיר אותם באופן כללי

ז"ל המשנה "היתר נדרים--פורחין באוויר, ואין להן על מה שיסמוכו; הלכות שבת חגיגות ומעילות--כהררים תלויים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות; הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות, והעריות--יש להן על מה שיסמוכו.  והן הן גופי תורה."

"הלכות שבת חגיגות ומעילות" שלושת ההלכות האלו הם הלכות שלא החיים עצמם הם אלו שמזמנים אותם אלא התורה היא המחדשת אותם כחובה והמטרה שלהם היא בעיקר בשביל ליצור את ההכרה אצל האדם שהעולם הוא של ה'

והם ההלכות של שבת ושל מצוות החג שבהם האדם חייב בקדושת שם ה' ו"מעילות" הם ההלכות שתלויים במחויבות להקדשה שעל ידי הדיבור והם תלויים בעיקר בהכרה ולכן זה כולל בתוכו מדרבנן גם את האיסור לאכול ללא ברכה שהוא כמועל וכמו שהגמרא בברכות דורשת "לה' הארץ ומלואה - קודם ברכה" וכך זה כולל בהגדרה כוללנית יותר גם את כל החלק של החוקים של התורה כבשר וחלב ושאר איסורים של יורה דעה שבהגדרה המהותית שלהם הם נמצאים בחלק של ההכרה המעשית במציאות שהעולם הוא של ה' וחוקי התורה הם היוצרים של הגבולות האלו של ההכרה במציאות החיים בפועל

אלא ששלושת אלו הם אמנם "כהררין" שהם רוב ככל החלקים ששייכים למעשה כיום אלא שדווקא שלושת אלו הם אלו שהמשנה אומרת עליהם שהם "התלויים בשערה" "שהם מקרא מועט והלכות מרובות" והיינו שהחלק המעשי שלהם הוא רחב מאוד ביחס למקום עליו הם עומדים בנפש האדם - הם פחות עיקר האדם ויותר החלק שמתבטא בפועל בחלק המורכב יותר של מציאות החיים ההלכות האלו הם אמנם אורח חיים אלא שאין בכוחם להכיל את מציאות החיים עצמם

ולעומת זאת "הדינין העבודות הטהרות והטומאות ועריות" להם "יש להן על מה שיסמוכו" "והן הן גופי תורה" חמשת אלו הם הדברים שהתורה מאריכה בהם הכי הרבה ובה אכן מתבטא עיקר התורה באדם ובמציאות באופן הכללי

הדינים העבודות הטהרות והטומאות והעריות הם ההלכות שהם גופי התורה כיון שהם ההלכות שבהם האדם צריך להתמקד בשביל לתרגם את ההרגשה שלו לצורת הראיה התורנית שבדברים ולכן הם הדברים שהתורה מאריכה בהם ביותר מהסיבה הזאת עצמה שהם קשורים לעומק נפש האדם והם גוף התורה ולכן אדם שחפץ לעסוק בתורה מהו הגוף ומהו התלוי בשערה בשביל שידע היכן למקד את עיקר עמל העיון ואת עיקר היגיון הלב ובוודאי יש עליו חובה לעסוק גם בגופים שלה ולא רק בחלקים ששייכים כיום בפועל

ההבדל בין חוקי התורה לבין גוף התורה הוא בזה שהגוף הוא החלק שהמציאות עצמה דורשת והחידוש של התורה הוא בעיקר היחס למציאות עצמה שהאדם עומד ומתלבט עליה גם בלי דברי התורה גם בלי הדיבור המפורש הספק מתקיים באדם והתורה בדבריה באה לכוון ולהכריע את האדם לחלק של האמת שבו ובהיות שהדרישה היא מהמציאות לכן חשיבות הלימוד שלה הוא הרבה מעבר ללימוד שנועד להיות כאמצעי למטרה מעשית מחודשת אלא יש בה את ההעמקה בעיקר המציאות עצמה כך שהלימוד עצמו כבר יש בו את בירור המציאות ואמנם שוודאי שהלימוד חייב שהוא יהיה על מנת לעשות אלא שעליו נאמר שהלימוד הוא הגדול מהמעשה עצמו כיון שהוא המביא אליו שהוא זה שהופך את האדם ביחס לחיים עצמם למציאות מודעת יותר נכונה יותר ואמיתית יותר וזה בניגוד ללימוד החוקים שהמטרה היא רחוקה יותר ואמנם שגם בו הלימוד גדול אלא שאין בו כדי תיקון המציאות עצמה ולכן הוא טפל למעשה שהוא מביא

ובפירוט – "הדינים" הם החלק שבין אדם לחברו והם ההלכות שבחושן משפט שהם מעיקר החיים שאלות שמתעוררות מעצמם מתוך המציאות עצמה שהאדם חי בה ואמנם שגם כיום מקובל ללמוד אותם הרבה אלא שהלימוד הזה בדרך כלל הוא לא בחלק המעשי שלו לא בניתוח ההגיוני של המציאות ולא ביחס ישיר לשאלות המתעוררות בפועל אלא יותר בתחום התיאורטי כך שדווקא ב"דינים" מאוד מתבטא הניתוק הזה שבין לימוד ההלכה לבין המעשה והמציאות

עבודה

"העבודות" הם החלק של עבודת ה' שהאדם קרוב אליו מתוך עיקר צורת הנפש ולכן הוא דבר שמוטל עליו גם לולא ציווי התורה והוא מתבטא בגמרא ובמשנה בסדר קדשים ובהם באמת יש גם גמרא על אף שהוא לא מעשי כיום בניגוד לטהרות שאין עליו גמרא מסודרת אלא מפוזרת במקומות שונים והטעם בדבר הוא כמו שהגמרא בסוף זבחים אומרת כיון שהלימוד בה הוא כהקרבה עצמה

ובטעם הדבר נראה שהוא כיון שבניגוד ליתר המצוות בקרבנות האמירה וההקדשה הם עיקר החלק שבו האדם משתתף במצווה והקרבן עצמו הוא רק ההמחשה של הכוונה של הלב ומהסיבה הזאת גם כשאין קרבנות על ידי הלימוד שיש בו המחשה מעשית שנוצרת על ידי העמל בהבנה ובהגיון הפנימי של ההלכות שלה שהוא תכלית הגמרא בכך האדם נהיה לקרוב מאוד למציאות העשייה בפועל ולכן גם הלימוד יכול להיחשב כהקרבה כיון שהוא לא רחוק ממנו

ובביאור מעמיק יותר נראה שהטעם בדבר שאכן בקרבן די בדיבור ואין צורך בכך שהמקדיש הוא עצמו יהיה גם המקריב הוא כיון שהעיקר בקרבן הוא קדושת המחשבה והיחס לחלק היותר עמוק של המציאות שבו האדם לא נמצא בדרך כלל הקרבן מייחס את האדם למקום שהוא לא שייך אליו ברגש הטבעי שהוא נמצא בו תמיד כיון שהוא מחזיר אותו לעיקר מציאות הבריאה ולמקום של מקור החיים וזה לעומת יתר המצוות שהם אמנם ציוויים שמכוננים על אמיתות שהאדם צריך להיות מחויב אליהם אלא שעיקרם עדיין כלול בתחום של העולם הזה ושל החכמה שבו ולכן החיוב שלו בהם מתבטא בעיקר בעשייה ודווקא העשייה היא העיקר כדברי המשנה אומרת שהחובה היא שמעשיו יהיו מרובים מחכמתו וגדול לימוד שמביא לידי מעשה כך שחשיבות החכמה היא בעיקר בהיותה אמצעי וזה לעומת הקרבנות שבה החכמה היא המטרה עצמה שהוא הידיעה וההבנה שיש בהם חיבור למציאות שהיא מעבר לעולם הזה ולכן בקרבנות הלימוד עצמו שקושר את האדם לתוכן של מציאות הקרבן על ידי שהוא הוגה בגדרי הקדושה וביחס שלהם לפרטי המציאות שבהם מתקיימים ציוויי התורה בהלכות הקרבנות בזה הלימוד עצמו הוא בעל חשיבות שקרובה מאוד לעשייה בפועל ולכן סידרו אותו חכמי הגמרא כמו ההלכות ששייכים למעשה

והטעם בדבר הוא כיון שגם כיום הם לא פחות מעשיים מהזמן בו הם נהגו בפועל ואמנם שכיום אין עניין בהכרעה של "הלכה למשיחא" בכל זאת מבחינת עיון ההלכה שהוא הגמרא

[ונראה שלא לחינם בארצות ספרד שבהם תפסו מאוד דעות של פילוסופי יוון דווקא שם לימוד החכמים הסתכם רק בחלקים המעשיים של ההלכה ולא בקדשים וטהרות וזה לעומת חכמי אשכנז בזמנם שהעמיקו בכל חלקי הש"ס והוא כיון שמזון הנפש המשכלת הוא דבר שמסופק על ידי החכמה והחכמה הזאת יכולה שתהיה בתחום החכמה הטבעית של אומות העולם בתחום ההבנה שלהם את עיקר העולם ולחילופין היא יכולה להיות בתחום הדעת של חכמת הקדושה שמיוחדת לישראל וכדברי ר"ל שחכמה ודעת הם סדר קדשים וטהרות]

טהרות

ומכאן הוא חשיבות לימוד ההלכה של הטהרות והטומאות שאמנם אין לה גמרא מסודרת אלא מפוזרת בכמה וכמה מקומות ובכל זאת יש חשיבות בלימוד עצמו גם אם ההלכה בו לא מעשית כיון שהיא לא נוהגת

כדוגמא לדבר – התורה מאריכה עד מאוד בפרשת מצורע על אף שהיא הייתה יכולה לפטור אותו כמו בחומש דברים במילים קצרות "ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים" אלא שיש בפרשה הזאת תורה עמוקה מאוד וכדברי המשנה שאומרת שטהרות היא מגופי התורה עיקר הצרעת היא צרעת אדם שהוא המרחיק את הנגוע בה מחברת בני אדם וסיבת ההרחקה היא לא רק מחשש שהצרעת תעבור מאדם לאדם אלא שהיחס לצרוע היה כמו היחס למת וכמו שהתורה אומרת במרים "אל נא תהי כמת .. ויאכל חצי בשרו" כיון שהמצורע מאבד את תואר האדם שלו ובאופן טבעי הוא מנודה מחברת בני אדם והגמרא בברכות ה' ע"ב אומרת "נגעים ובנים אינם ייסורים של אהבה" אלא "מזבח כפרה" כיון שהם "ייסורים מכוערים" שהם כוללים את הגוף ואת הנפש ולכן האדם לא יכול להתייחס אליהם כתוכחה בדרך של "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" כיון שאין בהם אהבה אלא דיחוי ושנאה ולכן גם יש בהם טומאה כיון שהאדם בהם הוא מורחק מטהרת העולם ואין בו דעת

ולכן גם לאחר ההיטהרות מהצרעת עצמה יש צורך בשבעה ימים קודם שיהיה מותר לבוא בקהל כיון שבהם יש את היכולת של ההתנתקות וההיטהרות ויש בו זמן שבהם תיתכן החידוש של טהרת הלב ודוד לאחר שהוא לקה בצרעת על פי דברי הגמרא בסנהדרין ק"ז אז הוא אמר את הפסוקים של "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני לב טהור ברא  לי אלוהים" הוא היה צריך בריאה חדשה של הלב בשביל שתהיה לו היכולת לחזור אל הטהרה והם היו מזבח כפרה בשבילו על החטא שלו בבת שבע וגם לאחר הכפרה עדיין היה צורך של היטהרות מיוחדת אחרי הטומאה המוחלטת שהוא היה שרוי בה

וכך הם כל דיני הטומאה והטהרה שהם הם גופי התורה אלא שהקדשים היא הלכה מעשית תמיד ואילו הטהרות שייכים מחויבים יותר במקום של חטא ולכן גם הלימוד שלהם יש לו פחות קבע ואין לו גמרא מסודרת אבל בלימוד עצמו יש את התכונה של ההיטהרות מתוך העיון וההעמקה בפרטי הדינים ובהלכות העיקריות בהבחנה בגדרי הטמא והטהור ושם הוא גם המקור לכל הלכות ספקות וחזקות חזקת הגוף שיש בהם את היחס למציאות הטומאה והטהרה כדבר שהוא מציאות גמורה ולא רק הרגשה ודבר חולף ובו מבטא עיקר מציאות הדעת שהוא הבסיס לכל בנייה של גדולה רוחנית ובעיון ובהעמקה בגדרי הדינים האלו מתוך שורשי ההיגיון שבהם יש את היכולת ליצור את הבסיס לנפש המשכלת ולכן הלימוד בהם הוא מגופי התורה ומעיקר חובת האדם בהם

עריות

והדבר האחרון ברשימה הוא העריות שהוא מהדברים שאינם נלמדים בציבור שאין דורשין בהם בשלושה הלימוד בהם בציבור הוא אסור מדיני הצניעות שאנחנו מחויבים בהם אלא שבו ודאי יש מגוף התורה כיון שיש בו הלכות שמתעוררות בו בכל יום  ומבחינת ההלכה יש את הלכות ייחוד וגם מסכת נידה וכך גם כל סדר נשים שעוסק בהם אמנם בעיקר מבחינה ממונית אלא שיש בה גם חלקים ביחס המעשי יותר לנשים עצמם כך שמצד אחד יש בהם הרבה לימוד ומצד שני אין בו פירוט והסבר רב מדאי בתוכן ההגיוני בהם על ידי הרב שמלמד הלכות אלא יש בהם צורך בהבנה עצמית של כל יחיד בינו לעצמו ובמסגרת מצומצמת

בשלב הבא יש את חלק האגדה שהוא מעשה בראשית שהוא היחס של האדם למקור שלו וזה כולל לא רק את הנקודה הראשונית שבו העולם כולו נברא אלא החלק הזה הוא רחב ומכיל את כל נקודות הראשית שמהם האדם יונק קודם שנוצר להם המסגרת ההכרתית השגורה בחלק המודע יותר

דוגמא לדבר – האדם שומר שבת כיון שהוא מכיר בכך שהעולם הוא לא שלו אלא של ה' אלא שבמקום פנימי יותר יש לו שם גם הרגשה בדבר בנקודה עמוקה יותר הוא חש את הסופיות של עצמו והרגשת החדילות יוצרת אצלו את ההתחלה החדשה של הביטחון בה' שיש בה חידוש של כוחות הנפש באופן כללי יותר

ובכך ההכרה מזינה את ההרגשה בנפש וההרגשה יוצרת את המשמעות להכרה ואין ערך לזה ללא זה ההכרה לחוד אין בה יותר מקריאה של שם ואין בה קיום וההרגשה לחוד כשאין לה מסגרת בהכרה היא חסרת משמעות וערך

וכך הוא הדבר בכל מעשה בראשית שהוא החלק שבא להשלים את ההרגשה הפנימית יותר של החלק הגלוי שבתורה והוא המעמיד את האדם על הראשית של הדברים שנמצא בתוך עצמו בבסיס כוחות הנפש ולכן אמנם שהעיקר בו הוא ההרגשה אלא שהוא מעמיק את מסגרת הדעת ולכן הוא האמת

נמצינו למדים

הקדושה והדעת הם המציאות שהיא מעבר למציאות הקיומית הבסיסית של כל אדם והם האמת שבתשובה שבהם האדם חותר למקום עמוק יותר מהמקום בו הוא נמצא בדרך כלל ובשביל להיות שם יש צורך בצימאון לא די לה בסידור האמיתות הידועות בצורה של אמת ויושר אלא בחיפוש של השיבה אל המקוריות ואל העומק הפנימי ודווקא שם הוא העיקר שבגופי התורה והשיבה אל ה'

הלימוד של ההלכות המעשיות הוא חשוב ובסיסי ויש בו את החובה הראשונית של לדעת את המעשה אשר יעשון והמסגרת הזאת יש בה את הראשוניות של יראת העונש שהוא היצירה עצמה של מסגרת האמת לנפש שהוא דבר הקודם לכל אלא שמאחר שהנפש נמצאת כבר במסגרת הנכונה והיא קבועה שם יש לה את הרצון להעמיק חקר אל יותר ממנה אל מקום המפגש עם העצמיות של עצמה ולא רק איך שהיא ביחס לסביבה החיצונית שלה

חוסר ההמשך של ההתקדמות הזאת יכול להוביל אל מקום שיש בו יובש לנפש ובהמשך לשעיה בדברי שקר ובשביל זה יש את הצורך הבסיסי שרק הוא יוצר את המסגרת הנכונה לאמת הפנימית וכדברי מלכינו הראשון [!..] שאמר "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" כובד העבודה והעיסוק ביצירה הוא היוצר של המסגרת שבה האדם חי ורק כשאדם הוא במסגרת הוא יכול לאחוז בעיקר ולהתקרב לאמת הפנימית של עצמו שהיא התכלית האחרונה שלנו כבני אדם יש בו יכולת תפיסה

וכאן הוא היסוד והבסיס הראשוני של התורה כולה ביחס למציאות ה' שאין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה ולא רעיונות פילוסופים הפורחים באוויר התורה אומרת "כי לא יראני האדם" בהשקפת אנשי כה"ג שביטא אותה בן סירא "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות (חגיגה י"ג, א) וכך הוא מנוסח במשנה "המסתכל בשלושה דברים ראוי לו שלא בא לעולם וכו'" כיון הוא מכלה את הדעת שניתנה לו במקומות אין לו יכולת הבנה ובכך הוא הופך אותה ללא רלוונטית ולכן גם הוא נעשה למציאות שראוי לה שלא באה לעולם כיון שהוא אכן לא נמצא במציאות

כאן הוא המקום של המשנה באבות שמגדירה את מציאות האדם ביחס שלו אל הלימוד והחינוך שלו באופן כללי והוא המשנה שבאבות בן חמש למקרא וכו' בן עשרים לרדוף שהוא ההשלמה של חינוך האדם שהוא כבר ראוי להיות עצמאי והוא שייך בעשייה לשמה אח"כ בן שלושים לכוח שבו המציאות שלו הכללית מושלמת והוא כבר בנה בית נטע כרם הוליד ילדים והם כבר הגיעו לגיל חינוך ושם הוא מתחיל הכול מחדש בחזרה נוספת כמלווה של החינוך של הילדים שלו בגיל שישים לעצה לנכדים והשלמות היא בגיל שבעים

נראה שמאז תקופת הגר"א העיון חזר להיות בתוכן הפנימי יותר של סברות דברי התורה עצמם וזה בניגוד לצורת הלימוד שעד זמנו שהתמקד בעיקר בחלק של היוצא להלכה והיחס לדברי המשנה והגמרא עצמם היה יותר כאל גזירות הכתוב ללא טעם עצמי פנימי יותר צריך לעמוד עליו בשביל להבין וכך גם בחלק של הפלפול והלימוד הישיבתי יותר מדובר היה על פחות עיון בתוכן ויותר דימוי עניין לעניין בצורה חיצונית ושטחית יותר ואת הדבר הזה המשיכו תלמידיו וכל דורו ובזה ר' חיים סלוביציק בלימוד ובשיעורים שבישיבה הוא הביא את המצב הזה של צורת העיון הזאת לצורה העיקרית של הלימוד המקובל בישיבות ומשם ועד לימינו ולהבנתי ומניסיוני נראה שהדברים אכן מתקדמים לצורה של הבנה הגיונית יותר של ההלכות עצמם ובתוכן שהם עצמם מציעים ואפשר להגיע בהם להבנה שחז"ל עצמם הבינו בדברי התורה ומשם ליחס ההלכתי שלהם למציאות ולפסיקת ההלכה המעשית בנושאים העיקריים גם על ידינו בכפוף להבנת חז"ל את המציאות וההבנה שלנו את צורת המציאות הנכונה דרכם

אנחנו ככאלה שחיים בדורות האחרונים אין לנו עדיפות על הראשונים ביחס לצורה העיקרית של הצורה הפנימית של החיים אלא העדיפות שלנו הוא ביכולת של ההפשטה וההסבר ויכולת השכנוע כך שלעומת הדורות הראשונים שבו החכמים היוו חוג מצומצם יותר כיום גם יתר העם יש לו את היכולת להבין ולהחזיק בתורה לא רק כמנהג אבותיהם אלא מתוך יותר הבנה

התורה שהיא מהשמים היא דבר שקיים משעת נתינתה בידי החכמים אלא שהחידוש של הדורות האחרונים הוא החלק הזה של החיבור הפנימי יותר ולכן גם העמיד יותר והאמיתי יותר שבו גם הארץ קרובה יותר לשמים הראשוניים

ובכך הארץ חוזרת לתורה על ידי ההיגיון מתחדש בה והתורה חוזרת לעם ולארץ ישראל למקום שהובטח לאבותינו והיא ירושתנו מאז ולתת בה נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה 

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 26/01/2012 08:53:14

תוקן על ידי מ80 ב- 26/01/2012 14:30:20