הבחירה בעולם המציאות

אציע את אשר אני מיבין בפרדוקס הזה.

כשאומרים 'מנבא עתידיות' ,הוא יכול להיות על כוונה אחת משלושה, או שהוא 'יודע מוחלט' אע"פ שיש בחירה חופשיית לבוחר לקיחת התייבות,(והיא ידיעהכעניין מה שאנחנו מייחסים בדת לבורא(שהוא קורא הדורות מראש, ומגיד מראשית אחרית), ואזי ברור שמה שיהיה בסוף על ידי לוקח התיבות, בין מדעת לוגיית בין מדעת פארדוקסיית ומסופקת, בין משלא מידעת כלל(כגון ע"י מעשה טיירוף), הרי שידע היודע הזה בוודאי, וא"כ לכאורא ברור שיש ללוקח התיבה לקחת רק התייבה השניה, כי מה שיבחר בשיקול דעתו לקחת, הוא הידוע ממש ליודע העתידיות המוחלט הזה, וא"כ כשיקח התייבה השנייה מובטח לו שיש לו המליון.

ואם כוונתכם ליודע עתידיות על דרך הניחוש, הרי שהאדם הבוחר מוטל בספק השקול מה יעשה, ואז גם וודאי 50 אחוזים מליון הוא ניבחר יותר מוודאי אלף (לדעיתי, ואייך שיהיה איין כאן פרדוקס).

מה תאמרו, שאיין אצל היודע עתידיות אלא ידיעה על דרך ההגיון והחישוב, זה בטל, שהרי איין שייך כאן כל חישוב, שהרי שתי צדדים יש לפני הבוחר ומה שייך לחשב.

ואיין דרך רביעית לומר 'יודע עתידיות', כי ידיעה שאיינה מוחלטת, או אינה ניחושיית, או איינה הגיוניית, אינה בנמצא בהבנת יינו, ולכך לא הבנתי כלל כל הפרדוקס הזה. מה הסתירה כאן. (אא"כ נאמר שיש אייזה סוג ידיעה רביעית כדרך הראב"ד, שהיא כידיעת האיצטגניניים, לדעיתי איין כזאת ידיעה יכולה ללכת בקנה אחד עים בחירה חופשיית לגמריי, שהרי קודם שניבראת הבחירה בלי תלייה בכלום קודם לה, אלא מן האין, אייך שייך לדעת עליה כלום, ודברי הראב"ד בטילים אצלי).

מה שהרב מיכי מסביר הפרדוקס בין הידיעה לבחירה, היא השאלה הידועה(באחת מצורותיה) וא"כ כל עניין התיבות הוא מיותר לגמריי, ואינו מוסיף כלום להסביר הבעייה בבחירה וידיעה(לטעמיי).

הערה קטנה.

אמנם עניין הידיעה והבחירה היא כעין ענף לעניין הכלליי של הבחירה, (ולדידי השאילה הזו, היא לא שאילה בעצם,שהרי כשמדברים על ידיעת הבורא, הוא דיבור בו בעצמו, וכפי שכתבתי, אין בבורא בעצמותו שום אפשריות דיבור, וא"כ גם לא אייך הוא יודע העתיד ועדיין לא ניבחר בבחירה אישיית כיש מאין, שהרי אנחנו מנסים להשיג בבורא השגה עפ"י מושגיינו, וזה כבר בטל. ואפילו לומר בו שהוא 'יודע' היינו שיש בשכלו ידיעה היא כבר דיבור שלא בערכו, שהרי שמנו בו חילוק מחשבות ופרטיי ידיעה, וכל הדיבורים בו הם רק במושגיינו, וכפי שהארכתי בפרדוקס האמונה בתגובה שלי למעלה) ומה שיש כאן תימה, היא תימה אחרת קשה עד מאוד, שהרי עם הבחירה היא חופשיית לגמריי, והיינו שהאדם הוא כבורא ממש על עניין הצד שבו יבחר, והבחירה איינה המשך לשום מחשבה או סיבה קדומה לה, אלא האדם ברגע הבחירה ממציא ממש יש מאין את מה שבוחר בו, א"כ הרי זה כאילו נאמר שהבורא המוחלט, המציא עוד בורא מוחלט(והוא החלק הבוחר של האדם), וזה כמעט בטל לגמריי לומר כזה דבר, שהרי מה נאמר שהאדם הוא בורא מומצא והוא שונה מהאלוקים שהוא בורא נימצא מוחלט. אבל זה אינו, שהרי עצם המושג 'בורא' (אם נאמר אותו על החלק הבחיריי שבאדם) פיירושו שהאדם ממציא דבר מחודש שלא היה כלול בו כלום מיקודם, וזה נישלל ממצוי שאינו מוחלט, שהרי כל כולו בעצמו אינו מציאות מוחלטת אלא מציאות ניסמכת למציאות הבורא(אלוקים), וא"כ ליית ליה מגרמיי כלום, ואייך ימציא עוד מציאות חדשה אחרת ממנו? הנשמע כזאת? איהו בדיליה לאו כלום הוא, אלא ניסמך באחר, אבל יוכל להמציא עוד מציאות? ולדעיתי היא קושיה מפרכת לגמריי את עניין הבחירה, למי שמאמין בבורא. ואיין שתי הסברות הללו(שאנחנו ברואים, ושאנחנו בוראים בחירתיינו) יכולים לדור בכפיפה אחת. ובשלמא אי נימא שאנחנו מציאות מוחלטת (אף שזה ניסתר מהיותיינו מוגבלים, וכאמור הרבה פעמים. אבל אי בכל אופן נידחוק ונימא הכי) שייך לומר שאנחנו יכולים לברוא בריאות חדשים וממילא הבחירה) כי במצוי מוחלט איין לנו השגה כלל, מה יכולתו ומה לא, וא"כ אולי אפשר לו ליברא בריאות חדשות מן האין(ואע"פ שאיין זה מושג לשיכליינו כלל, מה היא המצאה יש מהאין, שהרי היה אין ואייך הומצא, אבל מה שלא שמענו והבנו אינו ראייה, שהרי גם עצמות הבריאה וטיבעה איין מבינים במהותה כלום, והנה היא ניסברת לנו), אבל לומר שברוא ניסמך שאיין במציאותו כלום יותר, ממה שברואהו(והרי לכן הוא מוגבל במה שגבלוהו) ימציא עוד מציאויות חדשות, זה בטל להגיון לגמריי. ולכן אני לא עסקתי כאן עד עכשיו בעניין הבחירה החופשיית ביחס לדת והאמונה, כי לדעיתי אינם יכולים ליילך יחדיו(אא"כ יאיר עיניי כאן מישהו מהחכמים).

ואני מבקש קודם לחקור על הבחירה החופשיית, מיצד עניינה הפרטיי, ואח"כ אם יוסכם ששייך שהבחירה תהיה חופשיית, נחזור לענייני הידיעה והבחירה והדת.

ללומדת

חלילה לי מגאווה וחוסר צניעות. אולי טעית בנוסחתי, כשאני כותב שדברי פלוני 'בטילים', אין הכוונה למה שרגיל בשפת ההמון -'דברי בטלה', אלא הכוונה שדברי אותו החכם הוא מיתבטל מאליו, ואיין לו קיום, כי יש בדבריו או בנסיון הסבירו 'פאלש'(או פאלש עצמיי שדבריו יש בהם כשל וסתירה עצמיית, או פאלש עניניי שהעניין שהוא מנסה לפותרו או לבארו סותר להסבר עצמו, וכגון בהסבירי הרמח"ל את הסיבה המוחלטת של הבורא לברוא או את מידותיו וחוקי הטב השולטים בו, מכיון שנתן בבורא עניני מידות וחוק ורעיון, הרי ניסתר עניין הבורא.

או כגון הרמב"ם שהיה חכם גדול להבין שאיין לדעת בבורא כלום וכל המידות שבתורה הם על צד התוצאה ההנהגתיית של המידות הללו(ויש כאן חקירה גדולה בכוונתו) ובכל זאת לא פסק לדבר על חכמת ובינת הבורא, הוא ניסתר מעצמו שהרי במי שאיין לדבר במידותיו איין לדבר שיש לו שכל או בינה, גם הם מושגיים ממושגיינו.

או כגון הסבר הראב"ד שהגם שיש בחירה מוחלטת חופשיית וניבראת על ידי האדם, שייך לידע קודם מה יהיה הבחירה, אם הבחירה היא לא תלויה בכלום קודם, אז ניסתר אפשריות הידיעה (ללא ניחוש) לגמריי(ורק תשובת הרמב"ם שאיין לידע בבורא כלום אייך יידע העתיד וגם העבר וההווה, היא העומדת, אלא שקשה כנ"ל קושיה אחרת על הבחירה ביחס לבורא). ולכך מה שאת שומעת ממני דיבורים בנוסח זה, זו כוונתי, וגם אם היו הרמב"ם והראב"ד והרמח"ל כאן, הייתי אומר להם הפאלש הזה בדבריהם, ללוא שום משוא פנים(בדיוק כמו שהם עשו לחכמים שהיו בדורם או לפניהם).

ובכלל תידעי, שהרמח"ל הוא אחד מהדמויות שאני הכי מאוהב בהם. מהסיבות הללו -הוא לא שעה לכל ההבלים שהטיחו בו חכמי וגדולי דורו(לחוסר הבנותם בכלל במה שניסה להסביר, וגבר בבינתו על רבותיו עשרה מונים) והמשיך בשלו בכוח חכמתו והבנת האמת לגעיתו. הוא היה לב מלא אהבה וריגושיות כנראה ומורגש משירי האהבה הניפלאים שלו. הוא היה בעל הזיות גדולות ונוראיות וללא בושה כתבם והעלם על הדף בשם אברהם ויעקב והמשיח ואדם הראשון ושכינתא וכו', כי דימה שהם אמיתיים . הוא היה חכם ענק בהבנת מידות נפש האדם כנראה מהספר מסילת ישרים(שאני חושב שהוא אחד הספרים הניפלאים ביותר שיש בהעולם, לא שאיין מה לחקור שם ולהיבין ולהשיג שם, אבל בהירות כזאת בחשיפת מניעיי המעשים באדם ומידותיו ופירוטם בשפה זהבית כזאתהיא נדירה ביותר). אף שאני אוחז שספריו דעת תבונות(ח"א וח"ב) הם בעלי כשליים גדולים בכל הסבריהם ובכל שיטתם (וגם ספריו אדיר במרום וקל"ח, הם מדברים הרבה על הדרך ל הבורא בלי כלום על מהות הדרך הזאת)אני נוהג ליקרוא בהם מפעם לפעם, למתק דבריהם. כך שלא רק שבטל אצלי להיתגאות על החכם הזה, אלא שאני אוהב אותו ואת דרך חייו ואת דבריו מאוד, אבל חלילה לי מלסתום הביקורת שלי על דבריו, וכי בגלל שאני אוהבו אומר על פאלשע ווערטער שלו שהם דברי אמת? כבר אמרתי לך, האהבה לחוד וחקירת האמת לחוד.(וכבר אמר אריסטוליוס על דברי רבו אפלוטוניוס 'אהוב אפלוטוניוס ודבריו אבל אהוב האמת יותר' ואדרבא רק בדרך זו של אהבת החכמים הקודמיים ודבריהם ועם זאת לחפש האמת והכשל בדבריהם, צומחת הידיעה האמיתיית, כי הביקורת יוצאת מלב אוהב, והיא מבינה היטיב הצד שכנגד ומגדרת השגתה במדויק. היא דרך נכונה מאוד, והיא דרך החכמים שאוהבים זה לזה, ומשיגים זה על זה).ועל הרמב"ם ביכלל איני מדבר אייך שבעומק בינתו ועצם עזותו (הזורחים מכל כתב וכתב שהשאיר)הפך היהדות מאייזה כת אלילית(הגם שהיא לבורא אחד) ומאייזה כת מטופשת שמסובבת בנימוסים סתומים, לדת שכליית ומפוקחת המיתבטלת בפני המציאות המוחלטת. וכי לכך אשאיר אותו במה ששגה. מה שהוא תיקן לדת ולתבונה נמשיך אנחנו בדרכו גם הייכן שהוא לא זכה. האים זה גאווה או חוסר צניעות? חלילה, עפר אנחנו תחתיו ומימיו אנו שותים, אלא שדרכו שפתח בה כבר ניסללה ונישתפצה ונימשכה רחוק מאוד מהייכן שהוא עמד, והגם שהיא ניקראת על שמו, מ"מ כבר נישתנתה, וודאי אם היה היום היה מודה לנו.

ואני מבקשיך (בגלל התבונה הרבה שמצאתי בך,)שתנסי להשיב על הקושיות העצומות שהועלו כבר כאן על ה'בחירה'(מכמה כיוונים), או שתביאי מדבריי החכמים שאיתך על הבחירה, ונראה אולי נימצא מזור לבעיותיינו בדבריהם, אני לא חושש אף פעם מלהודות על האמת אם היא מיתבררת לי שטעיתי.אם הייתי מיתעקש על דבריי גם כשהבנתי טעותי, אז לא הייתי אוחז בדעותיי כיום, אלא הייתי עדיין מיתעקש להסביר למה הבערות וחוסר החקירה היא האמת. והיא הנירציית לבורא שנהיה עיזים תמימות שעושים מה שאומרים להם(וכבר הבאיתי הערת יעקב לעשיו בפרשת וישלח –ששלח לו עדר אחר עדר אבל הנה גם 'הוא' אחרינו, כה תאמרון לעשיו תידע עשיו שיש בהעולם הרבה שיטות עדריות שכולם מעשה עיזים ותיישים ועיירים(שרועה צאן בראשיהם וכל העיזים אחריו), אבל אחר כולם יש גם 'יעקב' שעובד בערמה ובשייכל ולא שייך לעדריות כלל, ואת זה עשיו ידע שא"א לנצח, ולכן ניכנע).

תוקן על ידי maxmen ב- 03/02/2012 12:41:50