פירוש בית הלוי קשה

ליהיאור(אייפה נעלמת מהדיון על ה ועל עוד עניינים)
כמו שכתבת בהבהרותיך שם, זה לא שלמשל בשתי עיידים הם לא חושבים שכך המציאות, הם רק מכפיפים את המציאות לתוך מיסגרות ודינים נוקשים. וגם באמונה א"א לומר שאיין הם מאמינים שיש מציאות של בורא, אלא שהם הכניסו כל ענייני השכל לכלוב הדין. (וכבר אמרתי שר' חיים אמר שהוא יכול לפרש המוורה כדרך שפירש היד).

ומה שכתבת מר' חיים על האמונה, הוא מאביו הבית הלוי, בסוף פרשת בא כאן ד"ה ועוד  http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14068&st=&pgnum=88
כאן מבחינת יישוב השאילה מה שייך מיצוות אמונה בדברים המוכחים, הם מצאו התיירוץ יפה שהמיצווה היא במה שאיינו מוכח ורק מיצד המסורת הוא מגיע.וזה אחד היסודות הגדולות בבריסק(וכבר ניתפשט מהם לכול החוגים), ומיקטנות מטפטפים את זה לילדים,ומכניסים אותם לחרדות שהם ממש אפיקורסים אם לא יאמינו כעיזים בכל מה שמאביסים אותם, ועוד מגיע הוורט של ר5' חיים 'נעבעך אפיקורס', והשיטה מצלחת למעלה מיכל השערה. והוא החיסון הכי מוצלח ששייך נגד מחשבות עצמאיות. האי הרמב"ם חשב באופן עצמאיי, אבל כפי שאמרתי כבר, קח החפצא שאתה רוצה והשאר הגברא לעצמו,

(איין זה דומה ממש אבל גם ר' משה פיינשטיין שלא היה בריסקער, היה נוהג בסיפור הידוע בצמידות להלכה הייבישה בלי להיתחשב בסיטואצייא שלה. שפעם אם החתן בכתה הרבה מאוד תחת החופה וקודם שהתחיל הקידושין אמרה לר' משה שהיא חייבת לגלות לו סוד גדול הנוגע לחופה הזאת, והלך עימה לחדר צדדיי, וסיפרה לו שהחתן הוא לא מאביו הידוע כבעלה, אלא הוא ממזר, כי זינתה. ור' משה חזר מיד לסדר הקידושין בטעינה שאינה נאמנת(איין לה דין יכיר). ואומנם מבחינת דיני נאמנות הוא צודק, כי והרמב"ם פוסק ביד:(איסורי ביאה טו  כא) דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל, שנאמר "לא יבוא ממזר, בקהל ה'"-ממזר ודאי אסור לבוא בקהל, ולא ספק; אבל חכמים עשו מעלה בייחוסין, ואסרו כל הספקות לבוא בקהל.  לפיכך ממזר ודאי, מותר לישא ממזרת ודאית.  אבל ממזר ספק, או שתוקי, או אסופי--אסור לישא בת ישראל, ואסור לישא ממזרת; ואפילו ממזרת מספק, אסורה לו--שמא אחד מהן אינו ממזר, והשני ממזר ודאי.  וממזר של דבריהם, מותר לישא ממזרת של דבריהם. ועיי"ש דרק פנויה נאמנת לעשות הוולד ספק ממזר ---הלכה יב פנויה שזינתה ואמרה, בן זה בן פלוני הוא--אם אותו פלוני כשר, הרי הבן כשר; ואינה נאמנת, להיות זה בנו של פלוני.  וייראה לי, שחוששין לדבריה, ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני, מספק.  ואם אותו פלוני ממזר--אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה, כמו שביארנו, אלא יהיה ספק ממזר. אבל נשואה איינה נאמנת--- הלכה יז אשת איש שהייתה מעוברת ואמרה, עובר זה אינו מבעלי--אינה נאמנת לפוסלו, והרי הבן בחזקת כשרות:  שלא האמינה תורה אלא האב.
אבל כאן מבחינת היסתברות ליכאורא מיבכיותיה והסיטואצייא שהיה המעיישה תחת החופה יש לכל הפחות 'ספק ממזר', אלא שאזיי שטייט אין רמב"ם, און ניט דא קין אנדערע סברות.)




לתלמיד
לא שאלתי על הוורט עצמו(תורה-בריאה), שאלתי על הרעיון שהכול מומצא ואפילו המידות ורעיון הטוב והרע(וכל שאר ענייני ההגיון)

אינני יודע אם הסיפור אכן התרחש או אם הוא אגדה נאה.

אני מרשה לעצמי לומר כי מאחורי הפסק הנחרץ עמדה ההנחה (התת מודעת, לפחות) כי אין להרבות בממזרים.

לכן, ההסתמכות על ההלכה היבשה במקרה זה, היא הדבר הראוי, הנכון והאנושי.

תו"ד
עיקר טענתי שם הוא שבעצם מאחורי הכפפת המציאות לדין מוטל אי אימון בקשר למציאות בכלל. למען האמת דעה זו שאבתי מהרב מיכי שטוען שר' חיים  ווייטגנשטיין היינו הך. ונתחזקה ביותר כשאני רואה איך אתה מתייחס למציאות בדיוק כמו הפילוסופים האנליטיים שמסופקים אם יש בכלל טוב מוחלט וכדו'', לפי שאצה לוקח את דרך החשיבה של בריסק לשאלות אלו. וממילא אני טענתי שהסיבה שהם מכפיפים את הכל לדין אינו בגלל יתר אמונה בתורה אלא בגלל חוסר אימון בעולם ובשכל הישר. 

גבי סיפור הגר'מ פיינשטיין צודק ייתכן שאינו ראיה לנידן כי בענינים כאלו מחפשים דרך להציל את הענין מבחינת הדין ולא מחפשים מה קורה במציאות בכלל [בשונה מדיני ממונות למשל שיש ענין דין מרומה וכו'] 

תשובת הבית הלוי [ועוד כמה] לגבי מצוות האמונה אינה עונה על השאלה בכלל, וכדי להאמין לתירוץ זה עצמו צריך אמונה לא שכלית, ואכ"מ.

לגבי הגר"ח והר'מ של המורה, מעניין אותי מאד אם תוכל לציין עוד מה שנשמע בבריסק אודות זה, כי אני חושד שר' חיים סבר כמו המורה בהרבה נקודות עמוקות. [אלא שכמובן לא אמר זאת ברבים] 

תו"ד
עיקר טענתי שם הוא שבעצם מאחורי הכפפת המציאות לדין מוטל אי אימון בקשר למציאות בכלל.

למה חייבים להגיד את זה?, הם לא כ"כ פילוסופיים.ואפילו הפילוסופייא שקצת יש להם היא יותר ריאליית מאשר אידיאליית. לומר כזאת טעינה שאיין אימון במציאות כלל, והכול הוא רק במילות טעינה ודיון, הוא שיטה מאוד אידיאליית. איין להם העומק הזה, העניין ההוא שהבריאה היא תוצאת התורה, איינה מעומק היתפלספות במהות העולם, הוא בא יותר מצימצום ההבנה, ומחוסר חיבור לעולם. הוא בא מאייזה אליליות שהמושג 'תורה' עובר דור אחר דור, ומי שעבר על פרק ד' בנפה"ח, מיבין היטב דבריי.

בוא נאומר כך, הם לוקחים העולם המציאותיי ומשחקים איתו בהתאם לחוקיות דיניית,  לא מכוח אייזה אידיאל משפטיי הדורש חוקיות היתנהגותית, וגם לא מכוח אייזה היתפעלות מחשבתיית מהבורא המביאם לעובדו ולקיים רצונו, אלא מקיבעון מחשבתיי השולל חיירות מהאדם, והשולל היתרחבות והיתפתחות. יש אצליהם אייזה היתקבעות בתוך מיסגרת, כדיי להיות גדורים במשהו, ומשועבדים למשהו, ולזה הם יוצקים דפוס כהתורה ודפוס כדין הבורא, ומיכאן ניתפתחה החרדה הגדולה לכל פרט ביין במחשבה וביין במעישה.

תו'ד 
לודוויג ויטגנשטיין http://he.wikipedia.org/wiki/%D
7%9C%D7%95%D7%93%D7%95%D7%95%D
7%99%D7%92_%D7%95%D7%99%D7%9
8%D7%92%D7%A0%D7%A9
%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F
ה
יה פילוסוף מפורסם מן האחרונים שטען שהכל זה משחקי שפה. 

נכון שבריסק לא חושבים כמוך במסקנא, אבל מהלך החשיבה האנליטית היא שלהם. 
ואתה יכול לקרוא לזה צמצום וכו'. אבל לענ'ד זה נובע [כמו גם השקפת החזו'א במידה שציינת] מקריסת האימון האנושי בערכים ואמת מוחלט, והיות שהם האמינו בתורה [אכן ילדותי אבל מזה לא רוצים לזוז] אז חידשו שהתורה מגדירה את המציאות וכו' והכל זה דין, ולא נובע משום מציאות מוחלטת. 

הרי חזינן שאצל הראשונים אין אף אחד שסובר כדרך זה. אולי תאמר המקובלים הם המקור לדרך זה, זה אינו, שהרי לדעתם  אדרבה הכל מובן אלא שבדרך אחר מן ההסברים הרציונליים. רק כשהעולם הכירו שלא זה ולא זה די בהם לתת תשובה, באה האמונה הבריסקאית וכו' .

לגבי אם המושכלות בכללות אכן קיימות ללא זמן ולנצח, זה עיון עמוק מאד ולא עמדתי בדיוק מה דעתך בזה, כן או לא. [לדעתי התשובה כן, בהגבלה שמדובר על כל מה שנוכל לומר בהכרתנו, אבל יותר מזה הלא אין לדבר עליו] 

לגבי מצוות האמונה, השאלה במקורה הוא דממ"נ, אם הוא שכלי מה צריך מצווה, ואם לא מה תועיל מצווה. וממילא לא הועילו בתירוצם כלום. [האבי עזרי אכן מציג השאלה בהנחה שהאמונה מוכרחת שכלית פשוט. אבל הנחה זו שקרית.] 

ה
יה פילוסוף מפורסם מן האחרונים שטען שהכל זה משחקי שפה.
ראיתי בוויקפדיה שציינת,שהוא היה מהפילוסופיים היותר חשובים שקמו, ושתרם סברא מהפכניית ביותר למחשבה האנושיית.
ואני מיבין מימה שהאשים את חביריו שלא הבינוהו(ויש אומרים שם שהספר שלו טרקטטוס היה להביא שיטת פוזיטביים לכדי אבסורד,?), שיש לו אייזה שיטה מיוחדת ומעמקת שאפשר ליטעות בכוונתה. זה מאוד מעניין אותי, אם תוכל להרחיב מה עיקריי מישנתו, ומה סברו קודם שבא ומה לאחר שחידש.

גם לא הבנתי מה קשור 'הלשון' ו'השפה' לפילוסופייא, זה קשור לבלשניות, לא?

ואלו מישפטים שביכלל מה משמעיותם --'פילוסופיה = מחלה ואובדן דרך' ?. 'פילוסופיה היא תחום שלא ניתן לדבר עליו' ?. 'המחשבה מגיעה עד העולם' ?. 'לחשוף את האשליה הפילוסופית פעם אחת ולתמיד' ?.
'ישנם שני צדדים לאותה מטבע - העולם והחושב על העולם. המחשבה מגיעה עד העולם - בכך היא מחשבה על אודות העולם - ואינה מפספסת אותו'.?

מה שתוכל להסביר על רגל אחת, אודה מאוד, זה נישמע משהו מהפכניי ביותר

נכון שבריסק לא חושבים כמוך במסקנא, אבל מהלך החשיבה האנליטית היא שלהם. 
ואתה יכול לקרוא לזה צמצום וכו'.
אני רוצה לומר לך, האנשים שם נטוליי ריגשיות כימעט לגמריי, עד חולי גמור.
'איך האב ליב' זה דין, 'סי טוט מיר וויי' זה דין, וכו' נכון שיש שיטת מחשבה ניפלאה אצליהם לפרט בכול עד מקום האפשריי, אבל הוא בא בניתוק מהמציאות, הם חיים באייזה סוג דמיון, ממש כמו שכתוב מהשיטקלאך הנ"ל, שאיין מציאות מילבד התורה, וא"כ כל ההרגשיים והמחשבות מיותרות, איין אנו עבדיי פרעה אלא עבדיי ה', כלומר אנחנו עבדים ומחשבותיינו משועבדת, איין חיירות בכלום. ולכן השיטה הניפלאה שלהם בחקירות ובהפשייטים של כל דבר, מיתבזבזת כמעט לריק. אני יודע מה אני חושב כיום ומה חשבתי אז, איין להשוות כימעט.

אבל לענ'ד זה נובע [כמו גם השקפת החזו'א במידה שציינת] מקריסת האימון האנושי בערכים ואמת מוחלט, והיות שהם האמינו בתורה [אכן ילדותי אבל מזה לא רוצים לזוז] אז חידשו שהתורה מגדירה את המציאות וכו' והכל זה דין, ולא נובע משום מציאות מוחלטת.

זה מה שאני מסביר, שזה הפוך מהתיאור שלך, איין קריסת אימון פילוסופיית, יש אמונה עיוורת במושג תורה, ויש חרדה חולניית לחיות בתוך מיסגרת דיניית. ומיכאן ניהיה ניתוק מוחלט בייניהם לעולם. זה מיתבטא כימעט בהכול, אפשר לומר שבריסק היא שונה מכול שאר החוגים ב'הכול'. לא נוח לי לזרוק אבן בבור ששתיתי מים, אבל איין מה לעשות, זוהי המציאות, המחשבה שם היא מקובעת, יש להם כלי רב עוצמתיות והיא דרך מחשבתם, אבל הם מישתמשים בו לייסרה ולא לחכמה.

הרי חזינן שאצל הראשונים אין אף אחד שסובר כדרך זה.

אני לא בטוח שברמב"ם במורה איין שורש חזק לכל זה. התקיפיות שהרמב"ם לוחם בכל מי שמייחס לבורא אייזה מידה או תכונה, ובנוסף זה שהבריאה היא יציאה מוחלטת מהאין אל היש, דיי מובילים לכיוון הזה. אלא שהרמב"ם נימק את צורת הבריאה ב'חכמתו' משהו שיותר נוטה לומר שגם לבורא יש אייזה תבוניות קדומה שהיא מאוחדת בייחודו (ועל זה אני צועק על הרמב"ם שהוא עצמו מודה במיקצת במה שהוא כופר הכול, על מידתיות בבורא, כי מה הפרש ביין מידות לחכמה). והם אולי קצת ליברוח משאיילתי על הרמב"ם מצאו מתווך ביין הבורא להעולם והיא התורה. (אבל כאן הם נטו לגמריי מהשכל הישר, בזה שמייחסים למיצוות משמעתיות שאינה בשכל האנושיי, וכבר ביקרתי אותם במקום אחר כאן, שהם עושים אותנו כבובות המושכים בחוטיים מיבלי שנבין משמעיות מעשיינו ומחשבותיינו, ומקורם כאן מהנפש החיים שהיה סבם http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14565&st=&pgnum=35 ).

והוא גם תרם מאוד לכל הרעיון הזה, הוא גם ביסס מאוד ההפרש בין הבורא לבין הברואים, http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14565&st=&pgnum=72

ומיצד אחד האליל את התורה ממש. http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14565&st=&pgnum=101 וכאן http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14565&st=&pgnum=25

בבריסק כשאתה אומר משהו בשם ה'רב' (כל דמות שהם אוחזים מימנה) ניסתתמים כל ההגיונות האישיות, והכול מופנה להסביר 'וואס האט הער געמיינט', מיבלי להשים לב אם יש אייזה תוכן ומה משמעיותו. 'אזיי דרב האט גיזאגט, איז אזיי איז דאס'.


אולי תאמר המקובלים הם המקור לדרך זה, זה אינו, שהרי לדעתם  אדרבה הכל מובן אלא שבדרך אחר מן ההסברים הרציונליים. רק כשהעולם הכירו שלא זה ולא זה די בהם לתת תשובה, באה האמונה הבריסקאית וכו' .

 לדעת המקובלים, הם כמו האפלטוניים החדשים, שהכול האצלה ממי שבו עצמו איין לדבר, זה גם מעודד הכיוון הזה, וכל הדיבור הוא מהאצלה הראשונה. אלא שאצליהם התורה היא חכמה ודרגא נמוכה יותר מכתר ואדם קדמון ששם רמוזים השורשיים להכול. (למה כתבת שאצל המקובלים הכול מובן, אני בדקתי כמה פעמים, וכלום לא מובן, רק אולי הרמ"ק בפרדס רימונים רצה קצת לפלסף הקבלה, והספירות ולשוללם מהשגת בני אדם וכו' וגם שם איין הרבה הבנה, חוץ מפילפולים במהות ועצמות וכלים ואורות, שמיסתובבים סביב עצמם, http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19622&st=&pgnum=9)

לגבי אם המושכלות בכללות אכן קיימות ללא זמן ולנצח, זה עיון עמוק מאד ולא עמדתי בדיוק מה דעתך בזה, כן או לא. [לדעתי התשובה כן, בהגבלה שמדובר על כל מה שנוכל לומר בהכרתנו, אבל יותר מזה הלא אין לדבר עליו]
אז אייך אתה אומר שהם קיימות לנצח, אם אתה מודה שהם רק בהכרתיינו, נכון שקשה לחשוב אייך בלעדיהם ואייך אפשרי ציור אחר, אבל גם התוכן ןהציוריות שלהם הוא סוג מציאות רעיונית, מה נותן להם התוקף הניצחיי, רק כי אנחנו במוגבלתיינו לא מצליחים לחשוב בציור אחר?

והבעייה היותר גדולה בשבילי, היא שא"כ גם הבורא המוחלט, הוא מיכיל בקירבו חוקיי לוגיים והגיוניים ומתמטיקס, (וגם אם הם ניצחיים בהחלט אולי גם מה שאנחנו מכנים 'ממשיי' הוא גם ניצחיי, ) וא"כ מדוע אתה מניח ביכלל בורא, מה לא טוב שהמציאות כמו שהיא היא קדומה וניצחיית, בחוקותיה, המישתנים ומיתחילפים ומיצתמחיים מעצם.

אם לא איכפת לך תענה על אלו ה2שאלות באייזה אשכול אחר המתאים, כי הם ניכבדים אצלי מאוד.


לגבי מצוות האמונה, השאלה במקורה הוא דממ"נ, אם הוא שכלי מה צריך מצווה, ואם לא מה תועיל מצווה. וממילא לא הועילו בתירוצם כלום.
ע"ז תירוצם שהמצווה היא על מה שבא במסורת ואינו שיכלי(כלומר האמונה היא בכל דבר מהמסורת שאיין לו הוחכה או אפילו הבנה), שכמו שאתה מצווה ליטול לולב אתה מצווה להאמין בנפשך שהמסורת אמת גם במה שאיינה מובנת.
אלא שכמובן מיתעוררת כאן אותה הקושיה, אם האמונה במה שמסרו לי היא סברתיית, שוב היא נהפכת למיצוות השיכל(כמו שתאמין שיש יבשת אפריקה אעפ"י שלא ראיתיה), ואם אתה מפקפק במה שמוסרים לך מאייזה סעבה שלא תהיה, הרי שגם המיצווה הזאת היא ביכלל הפיקפוק, ובטלה. רק תיתפלא שבבריסק על הקושיה הזאת אומרים, 'דאס מיינט מען' שאע"פ שיש לך פיקפוקים באמונה אתה מצווה לבטלם ולא ללכת אחריהם, ומיצוות האמונה היא כן שיכליית ומאומנת אחר שניתנה, והיא המצווה להאמין גם במה שאיין בו סברא.

[האבי עזרי אכן מציג השאלה בהנחה שהאמונה מוכרחת שכלית פשוט. אבל הנחה זו שקרית.]
כן שההנחה הזו שיקריית זה ברור. כשלא מיתרגלים לחשוב בפתיחיות ובאומץ ובהאזנה לאחר ובביקורתיות עצמיית, הרי שהדמיון מייצר הגיון ושכל משלו,

תורה ודעת
אתה מדבר על האנשים של בריסק כי שנראים היום. אני מדבר על הפילוסופיה שמונח מאחורי מי שחידש את המהלך שלהם. [אם תרצה-תיאולוגיה שלא מדעת] ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. 

לגבי ויטגנשטיין, לא כאן המקום לכך, אם אתה קורא אנגלית תקרא מה שכתוב עליו במקומות השונים בנט, אם לא, תחפש משהו טוב בעברית. 

לגבי מצוות האמונה, כמובן שכמו שתיארת התירוץ הזה אינו עונה כלום ואינו אלא חזרה על השאלה בסימן קריאה. 

לגבי "קדמות המושכלות". זה עיון עמוק כאמור, אם תרצה פתח לזה אשכול מיוחד וננסה. 

לגבי ביקורתך על הרמב"ם, אכן רבים כבר שאלן את השאלה הזאת. והרמ"ק והתניא השתמש במקום זה להכניס את כל הקבלה בתוך הרמב"ם. ולדעת החוקרים יש כאן ערבוביא של שני מקורות שונים,שענין השכל נובע מאריסטו, שתיאר הבורא בחיוב, וענין השלילה מפלוטינוס, ששלל הכל. ויש כאן מקום להאריך הרבה. 

אבל לא הבנתי איך זה קשור לענין התורה קדמה לעולם וכדו'. בכל אופן ברור שלהרמבם ניתן להגיד טעמים הגיוניים פשוטים למצוות ולא סבר שהשכל כפוף לתורה אלא אדרבה.

ליהיאור אשיב לכשאוכל, בשבת ראיתי באיזה ספר המביא תורות מתלמידי בבריסק, השאלה הזו מהרב זיסל ברוידא ראש ישיבת חברון,

אייך משה ביקש 'מחיני מיספרך' הרי מחיקה מהתורה היא קלקול עצום בכול הבריאה, כמ"ש שמעוני תהילים פרק יב -'כל דבר ודבר שקבע בתורה אם זו ממקומו קימעא קלקל את כל העולם כלו', ואייך ביקש משה לקלקל העולם כולו. וי"ל דכיון דהסיבה של המחינ נא, היה כדברי המדרש 'שלא יאמרו רבן לא ביקש עליהם רחמים', וא"כ בלא סליחה יהיה זלזול ברב, וממילא חסר בכול קבלת התורה, וא"כ הקלקול יהיה יותר גדול.

(עד כמה שזכור לי לא כתוב שזה נאמר בפורים טיש,)



עוד ראיתי השטיקל הבא,מאחד שהביא בשם ר' יושע בער (בן הגרי"ז אבי ר' אברהם יהושע) ומאחיו.

איתא במדרש רבה 'אמר לו הקב"ה למשה צא לקראת חותנך' וקשה מה צריך ע"ז רשות(מי שמיסתכל במדרש בתוכו, מבין שזה דרשת ר"א בצורת סירוס הפסוק ודרשהו כדי לבאר ייתור הפסוק ומה בא להשמיעיינו, אבל את מי מעניין הפשט הנורמליי, אם אפשר לחדש אייזה דין), וכן קשה במדרש דאי' שם 'ויאמר יתרו למשה אני חותנך יתרו בא' חד אמר ע"י שליח וחד אמר ע"י איגרת וקשה מינלן דבאיגרת דווקא, וכן קשה לעיל 'צא הילחם בעמלק' ומה צריך הוראה על היציאה, דיי לומר 'הילחם בעמלק',
והנראה בזה דהנה כתיב לעייל 'מה תיצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו' וקשה מה טענת הבורא, הרי יש ים. ועוד קשה מה שכתוב לעייל 'וישובו ויחנו על פי החירות' מה צריך לצוותם ע"ז הרי הענן הוא ההולך לפניהם ומורה הדרך, אז שיקח אותם לפי החירות.

והנראה בכל זה דהנה החניות והנסיעות , לא היו סתם מסעות אלא היה בהם 'דין חניה' ו'דין נסיעה', כמבואר עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו, ויש לעיין האם העבירה דרך ים סוף הייתה ביכלל המסע או שהייתה יוצאת מן הכלל, ומהפסוק במסעי שמביא 'וישב עפ"י החירות ויחנו,ויסעו ויעבר בתוך הים ביבשה' ניראה שגם העבירה בתוך הים הייתה מיכלל דין המסע. וזה שאמר לו הקב"ה למשה מה תיצעק אלי, הרי יש לכם מיצוות הנסיעה ומה איכפת לכם מהים' ואם כי הים מונע הקיום מיצווה, אז 'נטה ידך ובקעהו', ולכך גם ניצטוו קודם על חזרה עפ"י החירות, כי איין המיצווה והדין קשורים למה שהענן הולך, הם צריכים לעשות מיצוותם בלא קשר איליו. וזה גם מה שמשה הוצרך רשות ל'צאת' ליתרו, שהרי היה בדין חניה ובלי ציווי מפורש אייך יצא, ולכן גם הורה ליהושע 'צא' דבלא דין יציאה אייך יפר מיצוות חניה, ולכן גם יתרו שלח האיגרת כי שליח לא יכול ליכנס לחניית ישראל(וזרקו האיגרת ע"י חץ).

עכשיו, השטיקלאך מהסוג האלו המה לאלפים ורבבות, על כל פסוק ומדרש וגמרא וראשונים, איין בהם שום תוכן אמיתיי או אייזה רעיון, אלא כולם על אותו העניין לקבע שיכלו של אדם, ולהפוך אותו לנערוויסט, שאיין לו כל שיקול דעת ולא כל גדלות רעיוניית, ולא כל טעם אנושיי,(שלא לדבר על רגשיות שהוא בבל ייראה ובל יימצא, חוץ מאם דין הוא זה שצריך כאן לפעול איזה הרגש),אלא להיות צמוד לדינים ורשויות. ועל זה טענתי העיקריית נגדם, הם הפכו האדם לאסור באזיקי החוק והמישפט והצוי דינים, ללא כל אפשריות ועניין לחשוב מה עניין החוקים ומה מטריותם, ומה כל הכוונה בהכול, ועוד אלפיי חקירות אייכותיות שיש לדרוש ולחקור בזה העולם.