"ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס את ר"ע אמר לו ומה יום מיומים אמר לו ומה גבר מגוברין"
--- "מה היום מיומים. למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים" (רש"י) כיון שהיום מצד עצמו הוא שווה לשאר הימים ואם כן במה חשיבותו.
ענה ר"ע "ומה גבר מגוברין. מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים" (רש"י) שאף הוא כשר מצד עצמו הוא שווה לשאר האנשים ורק כיון שיש צורך בממונה לכן הוא נבחר והתייחד מכולם להיות גדול וחשוב וממונה עליהם, כמו כן הוא השבת שחשיבותו הוא בייחודו מכל ימים לתכלית שנקבעה לו – להיות "יום מנוחה וקדושה".
"א"ל דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי"
--- ענה לו השר שהוא עצמו נעשה חשוב ע"י מנוי המלך שבחר בו והוא לא סתם חשוב בגלל הצורך. השיב ר"ע כמו כן השבת, שהיא קבועה וקיימת ויש עליה את צווי הבורא שייחד אותה שתהיה תכלית מעשה שמים וארץ. שהוא לא רק יום מנוחה אלא גם יום של הכרה וזיכרון של מעשה ה'
[כלומר שלא די בשביל הייחוד והחשיבות שכך האנשים רצו ושכך נוח להם כיון שעל אף שהוא לטובתם בכל זאת בשביל שהיום יהיה מיוחד באמת צריך שהדבר ייעשה על ידי סמכות מחייבת שקובעת מציאות וכך היום עצמו הופך ליום חשוב שהוא לא עוד יום מיומיים
ומבואר כאן שבשביל שדבר יהיה חשוב ומשמעותי צריך שיהיו לכך שני חלקים חלק אחד שהוא מוכר כך ויהיה בו צורך ורצון לקיים אותו כך ודבר נוסף שהוא לא פחות חשוב הוא הסגולה המיוחדת שיש בדבר עצמו שיש לו בעצמו משהו שאין ליתר וכל שיש את אחת מהתכונות ללא השני עדיין אין לו שום ערך. ודוק בכך היטב]
"א"ל הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא"
--- אמנם ה' ייחד אותו וציווה עליו וישראל כולם מייחדים אותו ומקדשים אותו אלא שמי יאמר לנו שהיום הזה הוא שבת במה היא השבת עצמה בשביל ישראל שקיבלו אותו מהו היום עצמו מהו התוכן העצמי שאתם מייחסים ליום השבת מעבר לשאר הימים.
[יש כאן מימד שלישי שהוא מעבר לחשיבות ולכבוד העצמי שאפשר ליחס לדבר והוא היש של הדבר עצמו שהוא כולל לא רק את היחס של האדם אליו אלא איך הדבר מתייחס מצד עצמו לאדם ובשביל שהוא יהיה מציאות גמורה יש צורך שיהיה אפשר גם לחוש ולחיות ממנו ולא רק שתהיה אפשרות להכיר ולהאמין בו כיון שהוא מתקיים בכך בשביל האדם רק מבחינה חיצונית]
"אמר לו נהר סבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו"
--- יש כאן שלוש תכונות שיש ביום השבת שאותם היום עצמו יוצר באדם וזה מתחלק לחלק הנפש לחלק הרוח ולחלק של ההסתכלות הכללית שהוא החלק של החכמה
נהר הסמבטיון שייך לחלק של הנפש בעל אוב לחלק של הרוח והעשן הוא הדבר שמטשטש את הראייה הכללית והוא בחלק של החכמה
ה"נהר" הוא המשכת הדעת, והוא זורם בתוך האדם בו נמשכים ימי האדם על ידה הם ממשיכים וזורמים ברצף אחד והדעת בזה שהיא כוללת אותם כולם היא הופכת אותם את הרגעים החולפים למציאות שלמה שיש בה קיום וממנה האדם חי
[הנהר הוא מתוך עולם הדימויים הבסיסי של חז"ל שאותו הם לקחו מתוך תיאורי התורה וכאן הוא מבוסס על "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"].
"נהר סמבטיון" הוא "נהר של אבנים" (רש"י) המים בו אינם "חדים וקלים" הם כבדים וקשים "מסיע אבנים יעצב בהם" והוא עיצבון הנפש בעבודה הקשה,
- ו"נהר" זה "נח בשבת" [ל' רש"י] שהוא יום מנוחה ושמחה.
"בעל אוב"
טומאה של בעל אוב הוא העלאת ההרגשה של מציאות המוות על ידי נתינת עצמות מת בבית השחי והפעולה הזאת היא בשביל שהדברים שיעלו מעצמם בהרגשה בניגוד להכרה ולסידור שלהם מראש שהוא דרך הטהרה
ויש בו שני דרכים או "מעלה בזכורו" או "נשאל בגולגולת" בזכורו לא עולה בשבת ולעומתו נשאל בגולגולת כן עולה בשבת (גמ' שם) הגולגולת לעומת זכורו הוא ההבדל בין ההעלאה מתוך הנפש והגוף לבין העלאה מתוך המחשבה ולכן בזכורו הוא עולה הפוך (שם) כיון שהוא מתייחס יותר לתופעות שבדבר ופחות להבחנה שלו יותר לחלקים הנפשיים שאפשר להרגיש אותם ופחות בהכרה המוקדמת הכללית יותר ולכן בזכורו קשה לצייר לו ציור ישר ובהיר והוא עולה הפוך ובלי סדר
והוא גם לא עולה בשבת כשהוא מתוך הנפש כיון שהנפש לא מורגשת כ"כ בשבת כיון שהיא לא מתערבת בעולם ולא חוששת על עצמה אלא היא שבה ונחה על מקומה בתוך התחום שלה ולכן היא לא יכולה לעלות ברוח הטומאה
רוח הטומאה הוא דבר שנוצר על ידי האמונה שיש בכוח הטומאה יכולת לפעול שיש כוחות חיצוניים נוספים על המוכרים בדעת
ההסכמה לכך שיש מציאות מעבר לזו שמצויה בדעת מזוככת הוא דבר שמטמא את זכות הרוח כיון שבכך הדעת כבר אינה עומדת בביטחון בגבולות של עצמה והיא כבר לא עומדת בעצמה לחוד וברשות גבוה.
- והרוח הזאת נחה בשבת
שעל ידי שהאדם משועבד למנוחה הוא משתחרר משביית הרצון
הוא מכיר בעיקריות המנוחה במקום שבו הוא משוחרר ובמקום שהוא חופשי בו והוא מכיר שהם העיקר בו והחששות הם המקרה והם לא חלק ממנו
הוא משתחרר משביית רצונו ומרגיש שהכל בברכת ה' שנתן לו הכל ובטובו חיינו.
"פחדו בציון חטאים" החטא והפחד שניהם תוצאה של חוסר היציבות של הדעת הבלבול וחוסר יישוב הדעת הם האבות של הטומאה כיון שהיא נוצרת בזמן שאור הדעת מכוסה
"קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו"
בשבת הקבר לא מעלה עשן בשבת יש את צלילות הדעת והמחשבה נטולת הטרדה ולכן אפילו העשן שהקבר של אביו הרשע מעלה אפילו את חוסר הצלילות וטשטוש הראות שהוא הדבר שהוא הותיר כאן לאחר מותו אפילו הוא נח בשבת
באופן טבעי האב הוא זה שאמור להוריש את המוסר וזקניך ויאמרו לך ולכן הקבר לא אמור להעלות עשן אלא להשאיר שם לחכמה ושפתותיו דובבות בקבר כיון שרק את הישר והנכון שנשאר ממנו הוא הדבר שאמור להיוותר אחיו לבנים להמשיך איתו כיון שבאופן טבעי הניסיון והחכמה הנרכשת במשך חיים שלמים הוא היצירה של האנושיות של האדם והוא התוצאה הסופית שלו עליו הוא חתום אלא שהרשעים גם במותם מעלים עשן הם יוצרים אובך הטומאה עדיין לא מתבהרת לגמרי הטשטוש עדיין ממשיך כיון שהרשע לא קיבל כגמולו הרע כאן בעולם הזה
והעשן הזה מפסיק מלעלות ביום השבת והצלילות חוזרת למקום הטבעי שלה
"אמר לו נהר סבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו"
- הזלזול באומות העולם הוא חלק מקדושת ישראל וקדושת השבת
הקבר של אבא שלך בשבת שלנו לא מעלה עשן כיון שהטשטוש והכיעור שלו משפיע עלינו כל השבוע ובשבת הוא נח
- אנחנו מכירים בכך שאתם מכוערים ומעלים עשן אלא שאנחנו לא מצליחים להשתחרר מזה רק ביום השבת שאז ראייתנו מתבהרת ומשם אנחנו מכירים לשאר הימים ומבזים אתכם ומביישים ומקללים אתכם
אמנם שבמשך השבוע קשה לנו לראות את זה כשאנחנו מתעסקים איתכם ומתערבים איתכם אלא שהשבת משנה לנו את ההכרה כולה ויש לנו על ידה ראייה אחרת לגמרי אנחנו מסוגלים להתנתק מהחול ואתם לא כיון שאין שבת לנכרי והוא כולו חולין
"אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו"
- מי שאומר את זה הוא הנכרי הוא המפרש את הדבר כך והוא המרגיש את ההתנשאות ורואה בה קללה ואילו הישראל רק מנסה לראות את האפשרות לפרוש מהחול ומחוסר הבהירות
- הגוי רואה בזה ביזוי ואילו הישראל רואה בזה התקדשות
[ויש בזה אמת ואין טעם למנוע אותו ההסתכלות העצמית מתוך המבט הפנימי הוא מתוך מקום הוא עיקר חיינו ומשם האדם יכול לצמוח ולהתגדל ולעומת זאת כשעיקר ההסתכלות היא מתוך העיניים של אומות העולם הוא דבר שממעיט את הקומה כיון שבכך ההסתכלות היא לא עצמית אלא רחבה ושטחית יותר ולכן היא לא יכולה ליצור והאדם לא יכול ולהתייחד בעצמו ולהקדש בקדושת הדעת]
ר"ע אמר לטורנוסרופוס שיש קדושה מיוחדת ביום השבת מצד מציאות העולם עצמו ולא רק מצד הנהגת ישראל ואילו הוא ענה לו שהוא מבזה אותו בכך כיון שהוא מחיל את כל החסרונות שישראל נמלטים מהם ביום ההוא על טורנוסרופוס עצמו
אלא שהוא לא הסתפק באמירה שהוא מבזה אותו והוא הוסיף ופירט שהוא גם מבייש ומקלל אותו ונראים הדברים שמתוך דברי ר"ע שזיהה באופן מובהק דווקא את העשן עם אביו של השר שהוא כיון שהוא מקור ההשקפה הכללית גם על יתר הדברים אך לכשעצמו גם יתר החסרונות שייכים בעיקר בנכרים כיון שהם לא מסוגלים להתנתק מהם בשום זמן ולעומת זאת ישראל כיון שיש יום אחד שהם מנותקים ומיטהרים גם במשך כל השבוע הם לא נמצאים כל כך בחסרונות האלו
ובפירוט – הם פחות נמצאים בקללה הקדומה של בזיעת אפך תאכל לחם שהוא עיצבון הנפש מתוך כך שהנהר הוא של אבנים ומתוך כך הרוח כבולה אליו גם כן כיון שהניתוק שלהם בשבת מחדש אותם גם למשך שאר ימי השבוע וכך הוא גם ברוח הטומאה של האוב שהחיוב של הפרישה ממנו מביאה גם להיטהרות לכל הימים האחרים וכך הוא גם בעשן שההסתכלות מתבהרת באופן כללי יותר
וזהו הפירוט של ביזיתו ביישתו וקללתו שלושת אלו נותרים לאומות העולם במיוחד
ה"קללה" הוא העיצבון.
ה"ביוש" הוא ברוח הטומאה של האוב, שמקורו ברגשות נפשיים לא דעתיים והאדם בוש בהם.
וה"ביזוי" הוא ההתלוצצות בדעת הבזויה שהראייה שלה את העולם מטושטש הוא עיקרון קיומי בשבילה
- ההתלוצצות היא מהיחס הליצני שהוא האופן החסר רצינות שבו מתייחסים אומות העולם למציאות
"שואל אוב היינו ודורש אל המתים דורש למתים כדתניא הדורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה וכשהיה ר"ע מגיע למקרא זה היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שנאמר כי [אם] עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם
--- רוח הטהרה שווה לרוח הטומאה ולכן היה צריך להיות שכמו שאפשר לדרוש אל המתים על ידי התדבקות ברוחם אם כן גם רוח הקודש אמורה לחול על הדבק בה והדבר לא קורה הטהרה לא יורדת לרוח באופן קבוע שאפשר להתנבא בה כמו ברוח הטומאה והדבר הזה קורה כיון שיש מחיצה בינינו לבין ה' על ידי העוונות שכבר נעשו והם החוצצים מפני רוח הטהרה שתחול עשיית ה"עוון", הוא מרידה בדעת, והשתקעות בהרגשות הנפשיות, ובטומאה הדעתית.
אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר כי עונותיכם היו מבדילים וגו'"
--- הצדיק הוא העומד בדעת, והוא העומד במקום הכל, הוא מבטא במצאות שלו את העולם כולו שמשתקף בו כיון שעיקר ההרגשה שלו היא ההרגשה של הדעת ולכן הוא יכול להיות "נטהר" בה מכל "טומאה". "אי בעו צדיקי" - רצון הצדיק יוצר נקיות הדעת, ויש לו את היכולת העקרונית לברוא שהוא לנקות ולטהר וגם ליצור מחדש את העולם כולו על ידי שה"עולם" שסביבו נעשה ע"י למקום של "טהרה" אלא ש"עוונותיכם היו מבדילים" עוונות הדור יוצרים את החיץ.
רבי עקיבא מפרש את החציצה של העוונות כחיץ של הצדיק עצמו ואילו רבא מפרש אותו לא כחיץ רק בשביל הצדיק אלא כחיץ בהשפעה של הצדיק על הדור כולו וכך הוא ההמשך שרבא אכן "ברא גברא" הוא הגיע למקום כזה שהגברא עצמו היה "ברו" הוא היה טהור ונקי וחלק מהעולם עצמו ללא כל חציצה
"רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך"
--- המציאות עצמה משועבדת לרצון הצדיק שהוא המעמידה ובו עיקר קיומה כבעלת תכלית. אלא ש"בריאת" ה"צדיק" אין לה עצמיות של דעת, כיון שהיא מנותקת והיא לא יכולה לכן לבטא את המציאות ולכן אין לה דיבור. – המופשטות הגבוהה מדאי היא לא חלק בעולם הזה והיא כבר לא מבטאת משהוא ממנו ולכן אמר לה ר"ז "שובי לעפרך" אי אפשר שתהיה לה קיום אילולי הוא ישוב אף הוא אל העפר כך שאמנם עוונותיהם מבדילים אלא שכך הוא צורת המציאות ואין צדיק שלא יחטא ודווקא בעלי תשובה נמצאים במקום הגבוהה ביותר כיון שיש בהם ביטוי של כל חלקי המציאות מתוך עומק הווייתם והשב מאהבה זדונותיו הופכים לו לזכויות
"רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה"
הגמרא כאן מסיימת עם עניין השבת שבו היא התחילה
העיסוק בערב שבת בספר היצירה יש בו שיחזור של בריאת ה' שעומדת לשביתה לבסוף הכניסה לשבת מתוך ספר היצירה הוא כמו הכניסה של ה' אליו נקודת הגבול הזאת שבו ה' שבת נקודת הגבול הזאת שבו מסתיימת הבריאה ובה מתחיל שבת ה' בו מסתיים הגוף ומתחיל המעבר אליו בו האדם יכול להחזיק ולחוש במציאות ההכרה שלו ובחידוש שלה שבה הוא נוגע וחש בידו בשם ה' עצמו והוא נקודת החידוש עצמו של העולם כולו בו האדם מרגיש ומכיר כאחת שם הוא מקור הטהרה ושם "ברו עלמא" שם העולם נטהר
ושם הוא המקום שבו העולם נברא מחדש בלב האדם שזוכה ומטהר את עצמו בשביל לקבל אותה על עצמו כמות שהיא בעצמה עם כל הרגש ועם כל עדינות הטוהר הגמור
העיסוק בספר יצירה לא הוביל ליצירת אדם אלא ליצירת עגל שאכלו אותו ספר יצירה הוא הספר שבו יצר רבא את הגברא ההשבה של האדם אל מקום היצירה שלו שהוא בשם ה' הוא מה שיוצר מחדש את הטהרה ובכך גם העיגלא תיתלא מיברו ליה והם אכלו אותו האכילה שלהם הייתה ביום השבת וההכנה של האכילה הזאת הייתה בערב קודם האכילה שלהם עצמה מהעולם הייתה מתוך הטהרה ודווקא מתוך כך היא גם הייתה שמנה ומשובחת במיוחד כיון שהטהרה יוצרת את עדינות הרגש והוא מחזיר את "טעם הפירות" שאבד כשהטהרה פסקה [כמו שמבואר בסוף מסכת סוטה] טעם הפרי חוזר כשהאדם לא גס בה כיון שהאדם מרחיק את עצמו ולא רואה את האכילה כדבר שבא מעצמו אלא כדבר שעומד בנפרד והאדם אוכל מטוב ה' דווקא בצורה כזאת הטעם עצמו חוזר
וכך גם אומרת הגמרא בשבת "כל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מיצרים" והוא האדם שמייחד את העונג ליום השבת הוא האדם שטועם מהנחלה של יעקב שאמר "יש לי כל " והכול הזה הוא נחלת הטהרה הזאת ונחלת כל עובדי ה' באמת
