אופציית הפיקציה

פרוטוגרוס,

צר לי כי אינך יכול לקחת בחשבון את האופציה, כי יכולת הבנתי את עמדות השמאל נובעת מהכרתן, ולא מהנחות מוזרות אותן אני מנסה שוב ושוב לייחס לי.

אמרתי ואני אומר שוב כי אני נכון לאתגר הזה.

אני גם לא מבין מה מקום מצאת דווקא באשכול זה לשפוך את מרתך על ברק, הארץ והשמאל.

אני לא חושב שעלי להתנצל על כך שלא השוויתי את הדת לנאציזם.

ושוב, אינני עוסק בדרכי תעמולה.

אני עומד מול האדם הבודד, גם מולך, ושואל איך אתה מצדיק לעצמך את דבקותך בדתך והאם אתה לוקח בחשבון במהלך ביסוס אמונותיך (אם ישנו כזה בכלל ואינך על טייס אוטומטי) גם את אופציית הפיקציה.

הרב מימוני,

דומני כי אינך שם לב לנקודת דברי.

לא טענתי כי אין עוסקים בשאלות. אני טוען כי העיסוק הוא מוכוון מטרה מראש. ובלשונך, "הדרך לעליה, גם אם היא כרוכה בייסורי צמיחה".

זו טרמינולוגיה מיוחדת שהשימוש בה אינו מקובל בבירורים שאינם דתיים.

הערתך כי האיסור על הרהורי כפירה אינו נחלת הכול נכונה. דברי הופנו כלפי רוב מנין ובנין המאמינים וראשיהם.

כאמור, גם סגנונך והתייחסותך רוויים משפטים המצביעים מראש על הכיוון "הנכון".

כל מעשה החכם והתם יוצא מתוך הנחה כי יש מלך.

יכול אתה להצביע על עוד תחום פילוסופי בו מצדדי אחת הדעות נזקקים לסיפורי חכם ותם ואינם יכולים לנמק את עמדתם ללא שימוש בחרף פיפיות זו?

וכי יש אמונה בעולם שלא ניתן "להוכיחה" או למצער לתקפה (מלשון תיקוף) על ידי מעשה החכם והתם.

האם אינך מייצג את החכם באי אמונתך שהלובביצר חי וקיים?

מה טעם לעשות בכלל שימוש בסיפור הנחמד בדיון פילוסופי?

אם אמונתך מבוססת על תחושה פנימית עמוקה, אכן אין טעם בדיון. מי שמרגיש מרגיש. מי שלא מרגיש לא מרגיש.

אתה שוב חוזר על כך שכיוון שהרגשתך כה חזקה וברורה, כל שאלה פילוסופית היא בגדר "ניסיון" וכי אין זאת הוכחה לטענתי?

כל דיוני עצכ"ח מתקיימים איפה, מן המזבח ולמעלה בלבד.

מהמקום הזה כל הדיונים הם בגדר דרוש וקבל שכר, או מס שפתיים ליצר הפילוסופיה.

חשוב לי להדגיש, כי עד כמה שניתן לסמוך על תחושות האמונה, אין בטענת אופציית הפיקציה כדי לערער את התחושה, יותר מהערעור הפילוסופי והפסיכולוגי הרגיל.

אני מעתיק את סיכומך.

1.      יש שהאמינו שניתן להוכיח את אמונות היהדות המרכזיות (מציאות אלקים, נתינת התורה, בחירת ישראל, השגחה פרטית) דרך הוכחות בסגנון פילוסופי. בדרך זו הלכו הראשונים אבל ניתן להעלות פרכות על דבריהם. פרכות שלא נראה שיש עליהן תשובה מוחלטת.

אם אני מבין נכון, אתה מסכים כי אין הוכחה פילוסופית לטובת הדת.

2.      זה אינו אומר שאי אפשר להציע תשובות פילוסופיות לשאלה: איך אני יודע שהיהדות אמת.

צריך ביאור.

3.      חלק מהתשובה של 2 היא להכיר מתודולוגיות פילוסופיות, כגון להבדיל בין רמות של הוכחה. ויש עוד גישות שבהן אדם מתמודד עם שאלת השאלות הזו בחייו.

המינוח מתודולוגיות פילוסופיות אינו משמש כסגולה פילוסופית. מותר לך לטעון כי רגש הדת החזק הוא כלי ראוי לבירור השאלה. חשוב למקד את הטיעון, כדי שהוא יתנהל במישור הראוי, אם אפשר בכלל לנהל דיון על התחושה ומשמעותה.

בהתחשב בכל זאת יש לשאול: האם זיהוי שאלת הדת כ"שאלת השאלות" הוא עצמו כבר מוטה? האם עצם זה שאנו בני אדם אינו מטה אותנו לצרכים ואינטרסים? ומעל לכל, האם זה פוסל ומונע דיון כן?

אני מסכים לגמרי כי שאלת הדת, יותר נכון, שאלת עמידת האדם אל מול המציאות, היא שאלת השאלות. אם הדיון מתנהל בכנות וללא מטרה מסומנת מראש, אין בו שום פסול של נגיעות.

4. יתכן שאדם יכיר בכך שיש שאלה, שאין לו תשובות מסוג שהיה חפץ לקבל, ואז יאמץ תשובות שהן פחות פילוסופיות חמורות. האם בשל כך יש לפסול את כל הדיון הפילוסופי שיש כאן ובכל מקום?

האם אינך מאשר את טענתי כי הדיון אינו מתקיים כאשר כל האופציות פתוחות? ומה טעם באמת ל"דיון" מעין זה.

4.      דבריך מתחילים בשאלה הראויה להישאל אך הוליכו, להתרשמותי כמובן, לעמדה דומה לעמדת ה"נגיעות" של בעלי המוסר, שמערערים לעתים אפשרות של דיון מכוח החשד שהדובר אינו מחפש את האמת בסתר לבבו וזה יכול להרוס כל דיון ובירור.

אני סבור כי הבהרתי היטב את ההבדל בין טענת הנגיעות לבין טענת אופציית הפיקציה.

ומכאן לשאלה נוספת לא פחות חשובה.

אם הימצאות אלוהים ואפילו היותו משקיף ומעורב ומצווה מבוססת על הרגשה פנימית עמוקה, שאלת ההתגלות והדת המעשית, היא לכאורה שאלת עובדה טהורה.

האם גם שם אתה "מתפשר" על רף ההוכחות בטיעון (אם ניתן לכנות זאת כטיעון) כי זה המקסימום שיש, או שעובדה זו ראויה לבירור לפחות כמו כל טענת עובדה אחרת. אם אתה מסכים לצורך בבירור, האם אתה יכול לומר מהו הבירור עליו אתה נסמך?

אומר רק בקצרה כי כמה פעמים ראיתי בדבריך בפורום את השימוש במינוח מסורת.

למילה מסורת (בניגון של טוביה) יש משמעות חזקה וארומה הרואית. לצורך דיון רציני יש לנטרל את המטען הרגשי ולהתייחס לעובדות כהווייתן.

את המינוח מסורת יחליף המינוח סיפור.

לומדת,

אני משתדל תמיד לקרא בעיון את הנכתב, טרם שאני מגיב.

מבלי להתייחס לשמות מתוך הרשימה, כנגד כל חכם שציינת יש  חכמים שחשבו ההיפך. הסתמכות על החכמים אינה מספקת כדי לנקוט עמדה, אלא אם כן מקובלנו מפי חכמים, כי יש לסמוך על חכמי השכונה.

האימון בחכמים אף הוא אינו יכול להיות סלקטיבי.

אינני מפקפק בדרך כלל בטוהר ליבם של החכמים, גם של חלק מחכמי דורנו, אין בכך כדי לאמץ מבלי עיון את כל אמונותיהם.

וכן, יש בהחלט "גילויים" חדשים, שחלקם אם היו לעיני חכמי הדורות שציינת, היו משפיעים על עמדתם, אלא אם כן גם הם לא התייחסו כלל לאופציית הפיקציה.

1. ואם הרופאים היום עדיין סבורים שהרופא ההוא ראוי להערכה רבה?
ואם הרופאים הגדולים בעיניו היום, הם עדיין גדולי הדור שהוא סומך עליהם ומעריך ומייקר אותם?

כל הרופאים מעריכים את הרופאים הקדומים- בעיקר את היפוקרטס,
אבל אף רופא נורמלי לא יסמוך על  סממני הדיאגנוזה למתלה מסוימת  לפי דרך הרופאים הקודמים.

להבנה בעניני הנפש של קדמוננו- מספיק לקרא את התיחסותם לאשה  ומספיק לקרא מה שהרמב"ם- הנאור- כותב על הכושים- שהם דרגה אחת מעל החיות.

כבוד הערכה - זה דבר אחד. קבל דרכם וחוקותיהם הם משהו אחר.