אופציית הפיקציה

הביקורת על השימוש במונח פיקציה, צודקת ונכונה.

השימוש במונח פיקטיבי (תרתי משמע) נבע מהרצון לשחק משחק מילים.

ההגדרה הנכונה יותר היא, אופציית אי נכונות הדת.

אינני טוען כאן לא נגד הדת ולא בעדה.

אני חושב שאני מצביע על נקודה פסיכולוגית נכונה שהיטיב הלל צייטלין לסגננה ממני. (תודה להרב ספרן על מרגליותיו אותן הוא מספק לנו חדשים לבקרים)  חוששני שהוא עצמו לא השתחרר ממנה לאור דבריו האחרונים, "שמסתכלים באמת שבלבבם כבאיזו אמת זרה, אבל אמת ש ל ה ם היא, והפורש מאמת זו הוא בעיניהם כפורש מן החיים".

עצם ההתייחסות לדת כחיים ולפורש ממנה כפורש מן החיים, ולאמת מסוימת כ"אמת שלהם" מונעת, לכאורה, דיון אמתי בהיתכנות הדת.

מה שנצרך להוכחה היא הדת כטוענת לדבר מה ולא העדרה. עצם הדרישה להוכחה נגד הדת מלמדת כי זו היא נקודת מוצא אבסולוטית שרק הוכחה חזקה מאד, אם בכלל, תפריכנה. בכל דבר אחר שאנו דנים עליו מוסכם על כל בר דעת כי חובת ההוכחה המהותית (לא רק במובן ה"פוליטי") היא על הטוען, יותר מדויק על הטיעון.

לגבי סיפורי המקרא, עצם האפשרות של פרשנות חלופית, משמיטה את השטיח מתחת רגלי הפרשנות המסורתית. בכל אופן הפרשנות המסורתית נהפכת לעוד סיפור ככל הסיפורים הדתיים הרבים.

הטיעון מבוסס על ההבחנה, כי דברים שנראים כה פשוטים כאשר דנים ללא חשש, הופכים ליגעים מאד כאשר חושבים מתוך הקופסה. אני לא מכיר עוד סוגיה בה אפשר להצביע על התופעה הזו.

הנה תורה ודעת כותב "שצריך לעמול הרבה כדי להבין מהי הדת הזאת, ומה אתנו בקשר אליה".

האם אין זה נעשה ונשמע, במובן השלילי. (יש לזה בכלל משמעות חיובית? מה פשר הקדמת נעשה לנשמע? זה מתאים רק למי שראה התגלות).

בעל הביא את התייחסותו של אדם גדול וחכם כר' חיים.

קשה, כמעט בלתי אפשרי, לחשוב על הנושא בפתיחות גמורה מהשורש. חשוב לפחות לשים לב לכך.

הרב מיימוני,

אכן מי שגולש ומגיב כאן בפורום כנראה שאינו מושפע לגמרי מלחץ חברתי. על הגולשים בפורום נכונה יותר אבחנתך "שאינם מוכנים להודות על האמת מפני שהיא עלולה להיות כואבת".

שים לב לדברים שיצאו ממקלדתך. (ההדגשות שלי).

אבל אני כן מאמין, אני רוצה להאמין, אני יודע שיש לי ספקות אבל אני מפרש אותם כניסיון, כחולשה, כמה שלא יהיה, ולא אניח להם לשבור אותי.

אתה מנסח את טענתי בצורה מעולה.

רוצה להאמין.

ספקות הן ניסיון.

 אין להישבר.

אתה מכיר עוד דעה בכל תחום שהוא, שאתה מתייחס אליה בצורה כזאת?

כפי שכתבת, "ראוי לשאול למה".

מסתכלים באורייתא ובוראים דעה.

"המודעות לספק" יכולה, אם כי אינה מוכרחת, לשמש כאמצעי התחמקות מבירור האמת. כדי לדון ברצינות יש לקבל כאופציה רצינית, את האפשרות כי הכול בטעות יסודו. בלעדי זאת, כל הדיון, הוא רק משחק בנדמה לי.

לומדת, אומרת בכנות ובאומץ, כי מבחינתה אין אופציה כי הדת אינה אלא טעות, או איך שנכנה את מה שאינו נכון. הוויכוח אתה מתבצע במגרש אמתי.

אפשר להסכים עמה ואפשר לחלוק עליה. לפחות אנו יודעים על מה הדיון ומה היא מסגרתו.

שימו לב שקורה פה משהו מאד מעניין.
ייתכן שאל שאלה, השיבו לו מיימוני וכו' מנקודת המבט שלהם, כנראה שמבינים שיש בדבריהם תשובה לשאלתו. והנה ייתכן מבין שאינם אלא חוזרים על הטענה שלו.

האם יכול להיות שאחד או יותר מן הצדדים פשוט מפספסים פה משהו?