אופציית הפיקציה

בע"ב,

כמדומני שעדיין לא.

לומדת
כתבת:אנשים לא אוהבים להחליף דעותיהם. מיכה גודמן כותב שאנשים מתאהבים בדעות שלהם. איזה משפט חמוד.
לדוגמה: ויכוחי חסידים-ליטאים, גם שם המסקנות כתובות מראש. חסיד בא לויכוח כזה, שומע טיעונים ומכניס מיד למגירה הנ"ל. וכן ליטאי.

כשקראתי זאת, ניזכרתי שפעם היה כאן וויכוח על זה, ומישהו טען בדיוק אותה טענה(שהבאת ממיכה גולדמן על דעות, ושאת מפרשת את זה על וויכוחים) טענו זאת על ה'אמונה'(אם היא לא ממקור לוגיי), שאדם שהיתרגל להאמין במשהו ולא משנה במה, ולא משנה כייצד היגיע לאמונה הזאת, הוא מיתאהב בתוכן האמונה הזאת, ואפילו שישכנעו אותו לוגיית שאין כול הכרח לאמונותיו, או אפילו הם הייפך ההגיון הפשוט, ואפילו ניסתרות לגמריי, אבל קשה לו להינתק מהם מאחר שהוא מקושר אליהם ריגשיית. 

וכשחשבתי, או הנה הישתכנעת אני קורא את זה ארחי זה: אין לקרוא שאלות בעניני אמונה, גם אם יש להן תשובות מעולות, כי השניה שתעבור בין קריאת השאלה לקריאת התשובה, תזיק לאמונה כמו נקב בקרום המוח.
ולטעמי אין בכך גם בושה. זו הדרך לשמור על אמונה נטועה בלבנו כיתד שלא ימוט. זה יותר חשוב לנו מצלילות בויכוח ומתדמית רציונלית. בא חבקוק והעמידן על אחת: צדיק באמונתו יחיה, לא ברציונליותו. לא בהסכמתו לאופצית הפיקציה.


את לא טוענת, שמול ההוכחות הלוגיות וההגיוניות נגד האמונה, יש לך הוכחות נגדיות נאמר מקול פנימי שבך, את טוענת משהו אחר ש'אני בטוחה שהצדק עמי ושהוא חייב להיות עמי,' בלי שום נימוק, כי אם יש לך נימוק, באמת אין על מה להפוך שולחן, את מנמקת את האמונה בחוש שאין למיתווכח, ופשוט חבל על הוויכוח. אם יש כאן עניין לסבלנות מולו, סימן שאת מזהה אצל מישהו מימכם אייזה סדק ב'אמונה' המוחלטת, אז אייך את מסבירה את אי הסכמתך ללישמוע שאיילות או לדון עליהם לוגיית.

זו סתירה שאני לא מצליח לעמוד על פישרה אצלך, את כזאת נבונה וחכמה, אז אייך את מסבירה את הסתירה בליבך, כבר שאלתי אותך פעם השאלה הזו, ולא זכיתי להבין מימך מענה.





חיפשתי ומצאתי את זה בעמוד הראשון באשכול על שמך(מפנינת א., חבל שהיא לא מישתתפת פה). ואני מעתיק :

לומדת,
אבחנת פה את טבע האמונה בצורה נפלאה. חשפת את הסתירות שנושאת האמונה בתוכה -פעמים היא רגשית מנוגדת לשכל ופעמים נדמית היא שכלית מנוגדת לרגש רגעי. היא תלויה מאוד בזרזים חיצוניים, והיא כפויה לרצון בעליה, ברצונם יעצימוה וברצונם יחלישוה.

דברייך אלו חשובים מאוד לעמוד על מהותה של ה'אמונה'.

אנחנו רגילים לחלק את פעילות הנפש לשתי פעילויות עיקריות.
האחת - 'הפעילות הרגשית' הכוללת את כל התחושות והחוויות הסובייקטיביות כאהבה, שנאה, פחד, רגשות אושר וסיפוק, ואפילו חוויות טעם וריח [חווית הטעם היא ללא ספק נפשית - הסובייקט הוא החש את הטעם] וכדו'.
והשניה - 'הפעילות השכלית' הכוללת את כל סוגי החשיבה התודעתית, הלוגית, החישובית, העיונית וכדו'.

כשנבוא לסווג את ה'אמונה', טבעי היה שנייחסה לחלק השכלי. הרי מה היא האמונה? ייחוס האמנה לרעיונות, תיאוריות וכדו' שאין לנו ידיעה ברורה לגביהן. אמנם אינן ידועות בבירור שנוכל להתייחס אליהן כ'ידיעה', אבל הן מספיק סבירות ואמורות להיות תוצאה של דרכי הגיון מקובלים, עד שנוכל להתייחס אליהן כמאומנות. באם היו אלו רעיונות משוערות שהסיכוי להיותן אמיתיות שקול להיותן מופרכות, הן לא היו קונות מעמד של אמונה, וכנראה אף לא של ספק.  

באם נבדוק את שכיחות מושאי האמונה בקרב ההמון, נופתע לגלות שתי תופעות שאינן מסתדרות עם הנ"ל.
האחת - האמונות השונות מתאזרחות בלב רפי שכל וקטני הבנה ועיון באותה שכיחות שהן נמצאות בקרב רמי שכל ועמוקי בינה ועיון. כמובן שלא באותה רמה ועומק, אבל עפ"י רוב באותה מסגרת והקף.
השניה - עליה הצביעה מלומדת. האמונה תלויה מדי בהקשרים זרים לפעילות שכלית, היא קשורה מאוד למצבי רוח של בעליה, היא נתונה לוויסות מתמיד ע"י בעליה עפ"י צרכיהם [לרוב פסיכולוגיים], היא מגיבה מאוד בקלות לרוח הסובבים אותה.

נדמה ששתי התופעות האלו מצביעות שה'אמונה' לא שייכת לחלק העיוני שבאדם.
מונחים תבוניים, לוגיים, ושאר עיוניים לא תלויים בכל דבר אחר מלבד משמעותם וקשרי היחס שביניהם. הם גם לא מוצאים משכן אלא בלב מי שמשכילם ומבינם.
באם האמונה שונה בשתי תכונות מאפיינות אלו, כנראה היא לא שייכת למחלקתם. אמנם מושאי אמונה תמיד יהיו בעלי תוכן ואלמנט תבוני, אך יחס האמנה עצמו אליהם הלוא היא ה'אמונה' - הוא בעל אופי רגשי.
האמנה נרכשת ונבנית לאט לאט בנפש בעליה, אפשר שראשיתה בהסתברות והשערה הגיוניים אפילו בעלות צביון לוגי טהור, אפשר ע"י סיבה נפשית [שאין כאן המקום לפרטן], אפשר ע"י תמימות ילדותית ואחרת. אך אחר שקנתה היא שביתה סבירה בלב בעליה, היא מתעצמת ומתעצמת עד שהופכת לקנין שקשה מאוד להפרידו מנפש בעליו, קשה מאוד להפריכו. אף שבעליה ישתכנעו שקנינם אפשר קנין טעות הוא או אולי מקח ילדות הוא, הפך הוא כבר חלק מנחלתם הקרובה, הוא מזוהה כחלק מרעיונם האישי. לא יעזרו הסברים ונסיון לחשוף את הכשלים בו.

דומה היא האמונה לאהבת אם לצאצאיה, אהבה זו למרות הפן השכלתני שלה, תכונה רגשית היא [הנמצאת בכל בעה"ח. ואין כאן המקום לדון בדרכי קנייתה ההורמונליים] אהבה זו משהתבססה בלב בהליך רכישה והתעצמות, לא תוכל להיות מומרת בשום שכנוע הגיוני בעולם.
דומה היא האמונה להתאהבות רעים שאחר גמר קנינה תתגבר כמעט על כל כח אחר.
דומה היא האמונה לכל רגש עוצמתי, שמשהשתלט על נפשו של אדם, כמעט אין מקום להגיון ותבונה לעוקרו.

כמו"כ ה'אמונה' רגשית היא. מספיקים הגרעינים הרעיוניים שבה להצמיח בלב בעליה אילן מכה שורשי קשר והזדהות איתנים, ולהפריח ענפי עבות של תחושות התקשרות והאמנה. הסברים רבים להם, הם מקנים בטחון, רוגע מצפוני, מסלול עשייה ופעולה, אידיאל למימוש, משמעות סיפוק ואושר, ועוד.

ככל רגש מורכב אחר מושפעת האמונה מסביבתה החיצונית, מתחושת בעליה העכשוית, מרצונם ושיקוליהם.

גם מי שאינו מודע [במתכוון או שלא] לבעיתיות הלוגית בה שרויה אמונתו. אינו מחזיקה ומשמרה בגלל ערך האמת שלה. בזה היא דומה לכל עיון נרכש אחר של אדם שמשהסתגל אליו הרי הוא ממשיך ומתקדם הלאה. הלבוי והתחזוק של האמונה סיבה טובה לה - פירות האמונה. פירות אלו מתוקים מכל, משביעים, מרווים את הנפש יותר מכל דבר אחר. שווה היא האמונה לבעליה לפעמים יותר מנפשם עצמם.

האמונה גם לאחר שספגה חבטות וטלטלות שמבחינה לוגית דיין לפרקה, בכל זאת שורדת היא כל גלים ומשברים. החלק העיוני לא תמיד יכול לה כי נזונת ומזינה היא את החלקים הלא שכילתיים שבנפש האדם.

מאמינים רבים [בערכים מחייבים או שוללים] יוכלו להעיד שאף לאחר ששוכנעו לוגית בחוסר ההצדקה או בטעות הבסיסית שבאמונתם -  עקב סתירות או חוסר הסתברות, כשל דרכי הסק, חוסר בהירות ומשמעות, מקורות חסרי אימון וכדו'. קשה היה להם להינתק מערכי האמונה בהם הורגלו. היה מספיק להם משמעות קלושה וערפל עיוני כדי להמשיך להאחז במה שהורגלו ולנהוג עפ"י אמונתם.
רק בעלי תכונות שכילתיים חזקים, שכח העיון גובר אצליהם על רגשותיהם, היו מסוגלים מששוכנעו, להנתק לגמרי מהרגלי אמונתם.


פנינת א.

"אני חושבת שמה שמאפיין אנשים בעלי דעת - זה שהם יודעים להתמקד בנושא מדובר ואינם סוטים ממנו לכל עבר קרוב ורחוק. וזה מה קרה לנו באשכול הזה, שכחנו את נושאו והתפזרנו לדיונים העצכ"חיים הרגילים.


בדיוק להפך.
אנשים בעלי דעת מה שחשוב להם זה לתפוס הזדמנות ולהחכים גם מנושא צדדי ולא ללכת כעדר אחרי הרועה.
אנשים בעלי דעת יכולים גם לחזור לנושא המרכזי,בלי בעיה,בכל עת.
 


אז בואו נהיה בעלי דעת, שהרי אם על הדת חלוקים כאן, אם תועלת יש בה, על הדעת - לא,
 
לידיעתך הדיון לא היה על הבחנה בין דת לדעת אלא על הבחנה בין דת לדעה.


ונחזור לשאלה המרכזית של האשכול הזה, והיא: האם אנו כמאמינים, מוכנים לשקול בפתיחות את שתי האופציות, האופציה שהדת והתורה וחז"ל אמת לאמיתה הם וכה יעשה האיש החפץ ביקרו ובטובו ובמילוי תכליתו,ובקיום רצון השם כפי שמבואר בתורתו הקדושה שנתן בסיני, או שמא הדת (חלילה, איני מסוגלת בלי להוסיף זאת) בדיה היא והתורה (חלילה) פיקציה היא, וכמו ששמעתי פעם ממכר שלנו, לא חרדי, שנון ומבריק בהגדרותיו, שאמר: במקום לחשוב כמונו שהדת - ממלאת בגודלה ובמחוייבות אליה את כל העולם והמרחב, היא לדבריו בקושי חצי האי-סיני.

את חוזרת לנושא שנטחן לעייפה עד דק
אילו היה לך חידוש כלשהו-ניחא..
אבל מי שמוסיף חלילה חלילה חלילה וחוזר חלילה פוסל את עצמו מראש לדיון רציונלי.
פנינת א. סיכמה את הנושא בהבחנתה בין רגש לשכל.
על ענייני רגשות אין מה לדון.
כל אחד והרגש שלו ואם ברצונו של אדם לשתף אותנו ברגשותיו העמוקים-הוא מוזמן בכבוד אבל ללא התיימרות לקרוא לכך דיון..

לומדת

כתבתי בעבר שקשה לי להספיק לענות. חלק מהסיבה יתבהר לקמן. אני מתייחס כאן לדבריך בעמוד 2. זה מה שיש ועדיף מכלום, לא?

כתבת שם את ההערות הבאות:

האם אנו באמת בודקים אפשרויות מפחידות כמו שהדת היא כולה שקר ואין אלוקים?

אולי אנו רק משתעשעים בספק כי זה מסייע לנו להרגיש אינטלקטואלים?

את מעידה לגבי עצמך שכך את חושדת את עצמך.

את מציעה לי לשאול את עצמי אם זה באמת כך.

עד כאן שאלותיך.

תשובותי פשוטות למדי, והן חזרה על מה שכתבתי לעיל.

אני סבור שאנו כן בודקים. ובכלל, מה זה לבדוק. להעלות שאלה, לחוש אותה. ובכלל עד כמה העלאת שאלה עם אמונה שיש תשובה או שהשאלה אינה מספקת כדי לערער פוסלת?

את מעידה על עצמך שאינך שואלת "באמת". איני יכול לקרוא את ליבך. איני יכול לקרוא אפילו את ליבי שלי. אבל במידה שאני מכיר את עצמי, אני שואל באמת. עם המוכנות והכאב. זה מה שהיה באשכול ההוא. ואלו ספקות כואבים ביותר.

וכפי שציינתי באשכול אחר לגמרי, עצם הכאב מחמת השאלה הוא עצמו מעין ראיה (אקזיסטנציאלית אולי) לצורך שלנו באלוקים ובדת. זה יכול להתפרש כראיה לחשד שאנו משלים את עצמנו. וזה יכול להתפרש כמשהו יסודי שה' נטע בנו כדי שנזדקק לו ונחפש אחריו.

ואם אנו עוסקים בשאלה איך יודעים מה באמת יש בלב, כאן אני מעלה הצעת זהירות. יש לנו נטיה לחשוד בעצמנו. אולי יותר מדי. אין כוונתי לך ולעצמי אלא לטיפוס האינטלקטואלי מטבעו. כל מה שחלק מדי, אמיתי מדי, מעורר ספק. האם זו לא טעות.

נכון שאין אנו יכולים לחדור לפני ולפנים של עצמנו. לכן יכול כל אחד להאשים אותנו שאין אנו עושים על פי הגדרה מספיק לשם שמים בלי כוונה לקבל שכר. לכן אנו עשויים לחשוד במניעים שלנו עד אינסוף.

מסקנתי שלי היא שעיסוק מרובה מדי בשאלות כאלו שאין עליהן תשובה מפסיק לגלות אמיתות נסתרות ומתחיל ליצור רגשות חדשים שאנו מייחסים לעצמנו.

לפיכך:

הנכונות לדון בשאלה על ידי הכרעה לדון בה היא מספקת ואין צריך יותר מזה.

החיטוט אחרי רגשות "אמיתיים חבויים" עלול להתעלם ממה שיש וליצור רגשות חדשים ובדרך כלל שליליים.

האם כל זה קשור לנושא האשכול? למעשה עדיין לא קראתי את רובו... אבל ניסיתי להתחיל לענות למה שמצטבר. ועל שבירת הרצף סליחה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יתכן

כרגיל דברים עמוקים וראויים למחשבה. אבל עדיין לא דברים שאין עליהם תשובה.

ראשית, כתבת שאם אדם מסור לרצון להאמין בדת זה פוסל את יכולתו לבדוק. כך הבנתיך ואולי טעיתי. תשובתי כתשובתי ללומדת. מדוע שזה יפריע?

אולי כוונתך (וכוונתה) היא כזו. כפי שהתבאר באשכול מקביל, יש אמונות שאין הכרעה ברורה לגביהן. למשל הסיפור על הבעשט שחצה נהר על חגורה. או, להבדיל, על אליהו שקיבל אוכל מעורבים. לפי מה אנו בוחרים להאמין או לא? (אם זה משמעותי לומר כאן שאנו "מאמינים", וזה עצמו צריך בירור, אבל הבה נניח שכן. הרי כל מה שאנו עושים הוא לברור בין אמונות, בפורום לפחות). לפי בחירה שאני מציע לכנות "מערכתית". לפי מערכת שיקולים ואמונות שתלויים יחד.

כיון שאין ראיה מוכרחת, כאן יכול יתכן לבוא ולטעון, או להאשים: אין זו הכרעה אמיתית. זו הכרעה מוטה.

אבל תמהני על עצם אמירה זו. אם יש סיבות טובות להכרעה לכאן או לכאן, אז יש. ואם אין, אז כל הכרעה תהיה על בסיס כלשהו. גם בסיס פרגמטיסטי (שמוביל כנראה לדת השכונה) אינו פסול לפי זה.

ואם יטען הטוען: תראה, אתה בוחר במה להאמין כי אין לך ראיה, התשובה של הפרגמטיסט תהיה: טוב מאד, בדיוק.

איני אומר שאני פרגמטיסט או שאני רק פרגמטיסט. או שאני מאמין בדת השכונה שלי (ואני לא. כי דת השכונה שלי היא עתיקת יומין ושונה מאד משל דת השכונה שאני גר בה) מסיבות פרגמטיות. יש לכך סיבות נוספות, מהן אישיות מאד שלא ניתן אלא לספר עליהן, אם רוצים ומוכנים וחלק מזה לא יתכן להעביר. אבל כוונתי ששיקול פרגמטי אינו פסול, גם אם הוא מעורר חשד. מצד שני, אולי זו טענת יתכן. שיש כאן רק פרגמטיזם ואפילו לא מודע. וכמדומה שבפורום שלנו מותר להיות פרגמטי, אבל צריך להיות מודע לכך.

תוך כדי כתיבה דומני שהגעתי למחוז אחר ממה שתיכננתי. (בדרך כלל אני כותב מה שאני יודע מקודם וכאן זה התבהר תוך כדי כתיבה, אני מקוה שמותר גם את זה). אבל זה נראה לי נכון וחשוב.

***
שנית כתבת על הפרשנות המסורתית שתי טענות. ואני איני מתאפק למרות שהן לא שייכות הלום. ולא עוד אלא שזה יטה את הדיון.

ראשית כתבת

ועוד על דבריך.

ציטטת אותי (ואיפשרת לי להנות ממה שכתבתי, סמיילי) על הספק ועל רצוני לפתור אותו בכיוון מסויים.

כבר כתב יהי אור שאנו סובבים במעגל. אחרים סבורים שלא. אני סבור כמו יהי אור ואשתדל לבאר.

מדוע אני זקוק לפתור את הספק? מפני שאני מודע לו! מפני שאני יודע שהוא קיים.

אני מפנה אותך לסיפור החכם והתם של ר' נחמן, לפירושו המופלא של שטיינזלץ, ולמה שכתבתי על זה. נדמה לי שעיקר דברי התפרסמו בפורום אחר אז איני יודע למצאם.

שם החכם נתקל בספקות על אמונתו. האם יש מלך? האם יש מי שראה את המלך? או שאלו רק מסורות בשם מסורות ללא התחלה? פיקציה בלשוננו? ואם מישהו מדווח שראה את המלך, מה ראה? אולי זו רק אשליה?

אמנם יש כאלו שאצלם יש חוית התגלות שהיא, מטבעה, אבידנטית (=מעידה על עצמה באופן לא ניתן לערעור). לעתים יש לנו רושם שזכינו למעט מזה. אני מרשה לעצמי לשער שגם לך יש כאלו. רק מה, לאחר שחולף זמן, מתחילים לפקפק. שואלים אם זה באמת היה כך או שזו רק פרשנות.

בכל אופן, השאלות הן שאלות והתשובות הן תשובות. אני יודע שיש שאלה. האם זה שאני מכריע לפתור אותה כך ולא אחרת הופך את התייחסותי לפסולה? על שום מה? האם מעיד "סופו על תחילתו" שלא שאלתי באמת?

כבר איני יודע מה זה "באמת" אצלך. כלומר חשבתי שאני יודע להשתמש במילה, אבל כנראה לא. אולי תרצה להבהיר.

מרכא כתב

צענע

בדיון בינך לבין פרוטגורס כתבת: