על האימון

דוגמאות:

1. אמונה שידעתי עליה בלי לנסח אותה במילים – קצת קשה למצוא דוגמא מפני שברגע שמנסים לדווח עליה, מייד היא מתלבשת במילים. מצד שני, שום ניסוח מילולי אינו ממצה לגמרי תוכן של אמונה.

קל יותר אם כן למצוא דוגמא אצל אחרים. למשל, ילד קטן יודע שאמו היא אמו, וזה כולל דברים הרבה, בעיקר את האמון והציפיות שלו ממנה. אבל האם מעבר ל"אמא שלי" הוא באמת מנסח לעצמו אמירה לגבי הורותה כלפיו?

דוגמא אחרת: ילד מבקש מאמו שתאפה לו עוגה. הווה אומר שהוא מניח שהיא יודעת ויכולה לאפות עוגה. אבל ממה שאני מכיר לא תמיד הילד (או המבוגר) ינסח לעצמו במילים את הכלל: כיון שאני מצפה שזה יקרה, שמע מינה שאני מניח הנחות מסויימות לגבי יכולת האדם לספק את הציפיה.

זה נכון גם לגבי עצמנו. אני יודע שאני יכול לשחק בכדור למרות שלא עשיתי זאת שנים רבות, אך עד שלא חשבתי על דוגמא זו, זו היתה ידיעה לא מודעת כלומר שאינה מנוסחת במילים.

2. כל מה שאנו דנים בו הופך להיות "אמונה מנוסחת במילים". היום יום שני (נכון לשעת כתיבת מילים אלו). כותב שורות אלו מזדהה בשם "מיימוני". גם זה נכון. המילים נכתבות לפירסום עבור "הפורום עצור כאן חושבים".

הנה עוד אמונה. "את המילים האלו יקרא מיכי, שלמדתי ממנו את האבחנה בין אמונה מודעת ללא מודעת באופן חד מאד". יש כאן אמונה בתוך אמונה. האמונה שלמדתי ממנו את האבחנה, ואני יודע שזה כך. אולם איני יכול לדעת אם הוא אכן יקרא את המילים האלו. (אני מקוה שכן, וזו ההזדמנות להודות לו).

3. בדרך כלל אין אנו מחפשים הצדקות לאמונות. אחרת לא היה לנו זמן לעשות כלום. אבל לעתים זה נדרש. אנו מחפשים הצדקות לאמונות כאשר יש מקום לחשש, או לחשד, או צורך אחר בבירור.

כאשר מישהו תובע ממני כסף אני רוצה לדעת על סמך מה.

כאשר מישהו מיידע אותי שאסור לעשות דבר פלוני, אני רוצה לדעת למה.

כאשר שוללים אמונה שאני מחזיק בה, אני מבקש לדעת מה נכון ומה לא ואיך יודעים זאת.

ואם אני פילוסוף מטבעי, אני עשוי לעשות מעשה דקארט, ולחפש הצדקה לכל אמונותי, למיין אותן לפי סוגיהן (כמו נניח קאנט) ולדון באפשרות ההצדקה העקרונית שלהן. וזה למעשה מה שאני עושה בפסקאות אלו.

4. כאשר מחפשים הצדקות, מחפשים קשר בין אמונות וגם מנסחים אמונות לא כל כך מודעות במילים.

אבל לעתים זה מתחיל הפוך. עושים השוואה בין מכלול האמונות, מזהים סתירות (לא יכול להיות שרווק יהיה נשוי, או שהיום יהיה גם יום שני וגם יום שלישי) או נביעות (אם כל בני האדם הם בני תמותה, וסוקרטס הוא בן תמותה, אז גם סוקרטס בן תמותה. וזה תקף ונכון. אם כל בני האדם הם חתולים, וסוקרטס הוא בן אדם, אז סוקרטס הוא חתול. זה תקף אבל משהו לא נכון שם, סמיילי).

ניתן למיין את סוגי ההצדקות שלנו. בדרך כלל יתברר לנו, אם נתעקש ונעסוק בחיפושים, שקשה מאד לספק הצדקה מוחלטת. בדרך כלל די לנו בהצדקות יותר פשוטות ופשטניות. אם מישהו לא יקבל זאת, נתפלא עליו ונכנה אותו, לגנאי, מתפלסף.

למשל, אם ישאלו אותי איך אני יודע שמיכי כותב כאן בפורום (סליחה ממנו על השימוש הרב בו כדוגמא) אוכל לענות שאני מכיר את כתיבתו ואת חתימתו. אבל זה נכון שאיני מכירו אישית (אילו הייתי מכירו גם כן הייתי מכחיש זאת, כמובן, מסיבות של אאוטינג, אבל באמת איני מכירו לצערי).

ואם ישאלוני איך אני יודע שיש מיכי בעולם, ואיך אני יודע שהיה נפוליאון, התגובה הפשוטה והטובה היא: איזו מין שאלה היא זו? ודאי שיש.

עכשו אניח למיכי לנפשו ואעבור לדמויות הבאות: נפוליאון, הבעשט ואליהו הנביא.

האם לשלושת אלו קרו הדברים הבאים או שעשו את הדברים הבאים?

1. לא אכלו 40 יום.

2. קיבלו אוכל מעורבים.

3. חצו נהר בלי להרטב.

4. החיו מת.

ובכן, על אליהו מסופר שקרו לו 1, 2 ו4. על הבעשט מסופר את 3. על נפוליאון לא סיפרו אף אחד מאלו.

מצד שני, היו כאלו ששללו את קיומו של אליהו הנביא ויתכן שהיו כאלו ששללו את קיומו של הבעשט.

הנידון של יהי אור על אמון יכול להיות שייך בשתי רמות או יותר.

יתכן שאדם מחזיק באמונות מסויימות בלי לנסחן במילים. הוא מאמין שהיה הבעשט והיה אליהו ושניהם עשו דברים מופתיים בלי לנסח לעצמו במפורש שהוא מאמין בזה ולמה הוא מאמין בזה.

אך יתכן, וזה קורה בשלב כלשהו לרובנו בגיל הנעורים, שאדם מתחיל לתהות על אמונותיו. ואם הוא כבר הגיע לפורום עצור חושבים, יש להניח שהוא אכן בודק את אמונותיו. כמובן, לא הכרחי לבקר בפורום כדי לעשות זאת.

אז עולה השאלה: איך אני יודע שהבעשט עשה כך וכך, שאליהו עשה כך וכך.

תשובה חלקית היא לענות: בדיוק כפי שאני יודע שהיה נפוליאון. כלומר, שמעתי מאנשים שאמינים בעיני (או קראתי בספרים, שסוף סוף נכתבו בידי אנשים שאמורים להיות אמינים).

זה מביא אותנו לשרשרת ההסתמכות על הזולת. אי אפשר בלעדיה. וזה מביא אותנו לטיעונים מסמכות. יש כאלו שאנו סומכים על דעתם גם אם אנו עצמנו איננו בקיאים בתחום או שאין לנו גישה ישירה לתחום לבדקו. וזה נכון לגבי רוב חיינו. אנו לוקחים תרופה שרשם הרופא, אוכלים מזון שנרכש במכולת בלי לבדוק אותו במעבדה, נוסעים באוטובוס בלי לבדוק את הרשיון של הנהג ואפילו טסים בלי לבדוק את רשיון הטיס של הטייס. אנו פוסקים הלכה לפי השולחן ערוך ולפי נושאי כליו בלי לבקש לבדוק מהיכן לקחו מה שלקחו וכתבו מה שכתבו (אלא אם כן עושים מעשה מיימוני, סמיילי, ואז אפשר לגלות הפתעות).

כמדומה שזה דומה למה שכתב יהי אור. אבל נראה לי שהוא התכוון לקצת יותר מזה.

נמשיך.

האם התשובה הזו, על טיעונים מסמכות, אכן מספקת? אז זהו, שלא לגמרי.

כאן אנו מגיעים לסעיף 4. סתירה בין הנחות יסוד.

כדי להאמין שאליהו קיבל אוכל מעורבים, או שלא אכל 40 יום, עלינו להניח שקרה לו מה שלא יכול לקרות לפי כללי הטבע (עורבים אינם מספקים מזון בקביעות לאדם, אין להם שכל ולא רצון לעשות זאת).

כדי להניח שהבעשט יכול היה לחצות נהר בלי להרטב, עלינו להניח שקרה משהו שלא יכול לקרות לפי חוקי הטבע.

אז על מה אנו מוותרים?

אפשר לוותר על הלוגיקה. הלוגיקה היא אוסף של כללי ההגיון, של מה שאפשרי או בלתי אפשרי. במקרה דנן, זה לומר שיש כאן סתירה ולא אכפת לי. המחיר הוא נידוי פילוסופי. כלומר, אדם שמצהיר שאינו נאמן ללוגיקה מונע פחות או יותר אפשרות של דיון.

אפשרות אחרת היא להסכים שכללי הטבע והלוגיקה חלים בהחלט, אבל כאן היה יוצא דופן.

איך קורה כזה דבר? ובכן, אם מקבלים שיש ה' בעולם, והוא יכול לחולל ניסים, אז זה קל להבנה.

השאלה היא כמובן אם זה קרה בפועל. ובזה אנו נזקקים לאמון במסורת שאכן כך היה. אחזור לנקודה זו, שהיא העיקרית, עוד מעט.

יש עוד אפשרויות. אפשר לדחות את המסורת, והשאלה היא אם אנו רוצים לשלם את המחיר הזה. האם אני כיהודי הנאמן למסורתי רוצה לוותר על סיפורי אליהו הנביא? אני, כמיימוני, יכול להסתדר מצויין לדעתי גם בלי להאמין שהבעשט חצה נהר בלי להרטב. אבל מה עם אליהו?

אני עשוי להסתדר עם המחוייבות למסורת על ידי פרשנות. למשל, שהעורבים היו פשוט בני אדם שזה שמם (וזו אפשרות המוזכרת בגמרא, למי שאינו יודע). בדומה לזה, טענו מפרשים בימי הראשונים כי אליהו לא החיה מת ממש אלא רק עורר מעלפון כבד ילד שכבר נטה למות ואולי נחשב כמת. (גם זה נס, אבל מסוג אחר).

האם יש עוד אפשרויות? כמדומה שלא.

עתה אפשר למקם את דברי יהי אור בתוך המסגרת שניסיתי לבנות.

סיפורי הבעשט מגיעים אלינו במסורת ולכן הם נשענים על סמכות. אולם הם גם עומדים בסתירה לחוקי הטבע.

מעתה יש כמה אפשרויות:

1. לדחות את המסורת על הבעשט.

2. לטעון שהבעשט היה ראוי לנס כה גדול ואכן כך קרה לו.

האם מי שמקבל את 2 הוא פתי ואילו מי שמעדיף את 1 הוא אפיקורס?

כמדומה שכאן ייתכנו כמה אפשרויות, וזה תלוי כמובן איך משתמשים במילה "פתי".

אולי עדיף להשתמש במילה הפחות טעונה והפחות מייחסת חסרון: "תמים".

יש תמים שאינו מעלה בדעתו שהסיפור על חצית הנהר של הבעשט עשוי להיות שקרי (כלומר לא נכון, לאו דווקא שקר מכוון. זה מונח לוגי, שקריות, האומר שמשפט זה או אחר אינו נכון ותו לא).

יש תמים שיכול להיתקל בשאלה: מי אומר שזה כך. ואז תשובתו תהיה: הרי ברור. ואיך אני יודע שהיה נפוליאון.

יתכן שבעיניו המסורות על הבעשט, שמגיעות מאדם בודד כמעט, והמסורות על נפוליאון, שמוכרות למיליונים, הן זהות. ויתכן שהאמינות של תלמיד הבעשט גדולה בעיניו משל היסטוריונים גויים. כל זה בלתי מודע לו, אבל אם שואלים, אני משער שזו התשובה שנקבל ( בהתאם למנגנון 2-4 לעיל).

זו עדיין תמימות. תמימות מפני שאדם שאינו מעלה בדעתו שיתכן שהמסורת תכיל טעויות נקרא בלשוננו "תמים".

אבל יש מה שכינו "תמימות שניה". וגם זו מתחלקת לרמות ולחלקים.

תמימות זו היא של יהי אור – ושלי. זו התמימות של מי שיודע שהדברים עשויים להיות לא נכונים, שיש טעויות בכלל המסורת, כך שאין עוד למה שקיבל מאבותיו/רבותיו/סביבתו החינוכית תוקף מוחלט. אבל הוא מעדיף להישאר עם הנחות יסוד מסויימות.

ההבדל ביני לבין יהי אור הוא גם באותן אמונות שנמשיך להחזיק בהן.

אני אחזיק באמונות לגבי אליהו הנביא מפני שהן מופיעות במקרא, ואני נאמן לאמונתי במקרא. למרות שאני מוכן לקבל פרשנויות שמשנות את המשמעות הפשוטה של הטקסט. אבל אני מאמין לסיפור על הניסוי בהר הכרמל, למשל, למרות שהוא תובע להכיר בנס.

איני מחזיק באמונה כזו לגבי הבעשט, למרות שאני כן מאמין שה' יכול לחולל ניסים כאלו, מפני שאין לי אמון רב כל כך במסורות סביבו (להבדיל מהאמון שהיה לי בהיותי יותר צעיר ויותר תמים).

יהי אור מחזיק בתמימות השניה לגבי סיפורי הבעשט גם כן.

אחרי כל מה שכתבתי, הדברים שכתב יהי אור ואני מתמצת כאן מקבלים, כמדומה, משמעות ברורה יותר.

יש מי שנותן אמון במסורת למרות שיש קושיות עליה משאר הידיעות שלה. וצריך הוא לתת דין וחשבון פילוסופי לעצמו על מה הוא מסתמך.

יהי אור טען שדי באמון כללי במסורת המיוחסות לתלמידי הבעשט כדי להצדיק את האמון הפרטי בסיפור זה או אחר. אני מסכים עמו שעיקר המסורת ראוי לאמון, אבל איני מסכים עמו לתת אמון במסורת פרטית זו.

מה מבדיל בינינו? ניתן לחפש הסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. יהי אור הוא חרדי ואולי מבית חסידי והוא נאמן למסורת. אני נחשפתי יותר לעולם והושפעתי יותר מהפילוסופיה, וכן אני כותב יותר שנים בעצכח אז אני פחות נוטה לאמון וכו' וכיו"ב.

אבל עצם הגישה הפסיכולוגית, שמנסה לחפש הסברים מכניסטיים, שגויה בעיני. לאדם יש בחירה ואחריות.

אני מעדיף לומר כך:

הסתירה בין כלל חוקי הטבע לסיפור הבעשט מחייבת אותנו לאמץ פתרון. שנינו, יהי אור ואני, מקבלים את אפשרות הנס. השאלה היא אם לייחס נס כזה לבעשט. יהי אור סבור שעדיף להישאר עם מסורת שאפשר להקשות עליה מפני שהוא נאמן למסורת הרבה יותר ממני, גם למייצגיה שעבורי אינם מייצגים את המרכז שלה. ואני לא. זה מביא אותנו לדיון על אמון במייצגי המסורת מן הדורות האחרונים ומן החסידים, אבל אדחה את הדיון הזה ואניח לקורא להסיק את המסקנות בעצמו לגבי שרשרת המסירה והאמון או חוסר האמון בה ועל סמך מה.

אבל ארחיב יותר על סתירות ועל פתרונן.

כאשר יש סתירה בין אמונות, הבחירה היא ביד האדם מה לקרב ומה לרחק. זה תהליך לא רק לוגי. כלומר ודאי שעלינו לוותר במצב של סתירה על צד אחד, אבל איזה? יש לעתים יותר מפתרון אחד, ויתכן ששני הפתרונות יהיו קבילים. כלומר, ניתן לשלבם בתוך מערכת.

יש לשים לב לנקודה זו. פתרונות של סתירות אינם רק דחיה של צד. פתרונות אלו תמיד יהיו, אצל האדם החכם, החושב והבודק, חלק ממערכת, כלומר הפתרון יהיה מערכתי. וייתכנו מערכות שונות, שכולן תהיינה מחוכמות ומכובדות, אבל הן לא יעלו בקנה אחד זו עם זו.

ליהי אור מערכת שלו ולי מערכת שלי.

העדפתי היא לשמור על אי אמון באישים שאיני מכיר ושאני חושד בהם שהיו מוכנים לאמץ סיפורים לא נכונים במודע או לא במודע. העדפתו של יהי אור היא לתת אמון במסורת שהאישים שבהם אינם כאלו.

עלי להודות: העולם שלו יפה וידידותי ורווי ניסים דוחי טבע וגדוש באנשים הראויים לאמון הרבה יותר מזה שאני חי בו.

לצערי אני חושש שהוא טועה.

(ויש כאלו שסבורים שגם אני טועה ביחס למסורת בפרטים הרבה יותר משמעותיים שלה... אבל כבר הארכתי הרבה יותר מכוח הסבל של רוב החברים כאן).

שמות פרק יח   וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע
הגדרת התפקיד ותכונותיו של האדם המיועד לתפקיד ברורים חדים ויפים.

(כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:
 
האמנם הוא עשה כל מה שאמר? הרי הוא בחר רק אנשי חייל?

(כה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם

משה רבנו גדול הנביאים בעל רוח הקודש-לפי חז"ל הרנטגן הראשון- יודע- כי אדם- ואפילו הוא -לא יכולים להאמין לאדם שני. בעניני יר"ש -אמת- ושנאת בצע.
כל אדם מועד שיעבוד על רעהו בעניינים הללו.