הרהורים על שיטת המושבעים בבתי הדין

רקע: בארצות רבות בעולם (בפרט בבריטניה ובארצות הברית) נהוגה שיטת המושבעים בבית המשפט. על פי שיטה זו החלק העובדתי של השיפוט (האם אכן ראובן הרג את שמעון, או לווה משמעון) נעשה בידי שנים עשר אנשים שנבררים באופן אקראי מן הציבור ולא בידי שופטים מקצועיים. המושבעים הם אלו שמחליטים אם הנאשם אשם או לא אשם על פי הראיות המובאות בפניהם, בעוד גזר הדין נקבע בידי שופט "מקצועי" שהוא גם זה המנהל את הדיון המשפטי.

קוריוז היסטורי א': במקורה הונהגה שיטת המושבעים בבריטניה על ידי הנרי השני (בסביבות 1100) כתחליף או אלטרנטיבה לשיפוט על ידי האדון הפיאודלי. השיטה מבטיחה לאנשים את הזכות להשפט בידי "בני מעמדם" וזה היה בזמנו גורם רציני להעדפת השיטה הזו על ידי הבריות, מתוך מחשבה שכך יזכו למשפט צדק. במרוצת הזמן דחתה שיטה זו מפני את שיטות המשפט הגרמאניות העתיקות, כמו מבחן האש (עושים לנאשם כוויה, אם הוא מתרפא תוך שלשה ימים סימן שהוא לא אשם) מבחן המים (זורקים את הנאשם למים, אם הוא טובע סימן שהיה זכאי, בעסה) או דו קרב לחיים ולמוות בין בעלי הדין (מי שהקב"ה עוזר לו לנצח סימן שהוא צודק מ.ש.ל.). אגב האנגלים כמו שמרנים טובים לא באמת ביטלו את החוקים הישנים ורק בשנת 1818 כשאיזה בעל דין תבע לישב סכסוך בדו קרב הפרלמנט נאלץ לבטל את החוק הארכאי.

שאלה סוציולוגית א': מה עושים יהודים חרדים בבריטניה ובארה"ב כשהם נקראים ל jury duty, מישהו יודע? הם מוכנים להיות חלק מערכאות? מתחמקים איכשהו?

קוריוז היסטורי ב': מתברר כי במקור המושבעים היו עדים, כלומר היו לוקחים 12 נאמנים מן הקהילה שיודעים את העובדות בסכסוך (נאמר, סכסוך קרקעות, האם הבעלים של השדה היה ג'והן סמית או ג'ין ראו) והם היו נשבעים לומר את האמת (להבדיל מהמושבעים היום שמושבעים לשפוט צדק). מכיוון שמשפט המושבעים נערך במקום מושב המלך ולכן היה קשה להגיע לשם, החליפו אט אט את תפקיד המושבעים מעדים לשופטים, ולבסוף הגיעו למצב הנוכחי בו המושבעים הם בדווקא אנשים שאינם יודעים דבר על הסכסוך. עוד בימי המלכה אליזבת א' ניתן היה להעמיד את המושבעים לדין על שבועת שקר אם הם חרצו משפט שגוי.

קוריוז היסטורי ג': האנגלים אמנם שלטו בארצנו 30 שנה, אבל לא הותירו כאן את שני הסממנים הראשיים של מלכותם: נסיעה בצד שמאל של הכביש ובתי משפט עם מושבעים. הסיבה לכך שאיננו נוהגים כמו באנגליה היא שגנרל אלנבי, כאשר כבש את פלסטינה, מצא בה כמה משאיות של הצבא הגרמני ששימשו להובלת חיילים תורכים, ומכיוון שאלו כבר התרגלו לצד ימין, החליטו הבריטים להמשיך את הסטטוס קוו.

לעומת זאת, את שיטת המושבעים הבריטים בכוונה לא הנהיגו במושבות. הסיבה לכך היא שהם חששו מכך שהמושבעים יזכו את מי שימרוד נגד השלטון הקולוניאלי שלהם. לכן השיטה עברה רק לאותן מושבות שמראש נוסדו על ידי אזרחים בריטים, כמו ארה"ב ואוסטרליה.

שאלה סוציולוגית ב': האם לא כדאי להנהיג משפט מושבעים בישראל? זה יוכל לרסן קצת את השחץ המופרז לעתים של המערכת המשפטית, ואולי גם ישמש מיני כור היתוך חברתי שילמד אנשים מסוגים שונים לשבת ביחד ולקבל החלטות.

חידוש הלכתי: האם שמתם לב שלדיין אין, לפי ההלכה, זכות להתנגד לשני עדים? אם הוא בטוח שהדין מרומה, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לפרוש (רמב"ם סנהדרין פכ"ד ה"ג). אני רוצה לפרש את הדברים באופן הבא: זה לא (כמו שמקובל לחשוב) ששני עדים הם ראיה ניצחת. שני עדים הם אלו שפוסקים את הדין. הדיין רק מספק להם "מטריה" שנותנת להופעה שלהם "חלות" של עדות, כמו הבדיקות והחקירות שמטרתן שיהיה אפשר להזים את העדים. כלומר אני מציע שגדרם של שני עדים הוא כמו המושבעים בימי הנרי השני (הנוהל המקורי): על פי שניים עדים יקום דבר. הם מכריעים הצד המציאותי (מה קרה).

ומינה, זה שהעדים מכחישים זא"ז בבדיקות פוסל את עדותם לא מפני שנפגעת האמינות שלהם, אלא מפני שהם מאבדים את ה"חלות" של כת עדים ברגע שהסיפור של אחד מהם אינו הסיפור של השני. ולכן אף במכחישים זא"ז ניתן לצרף את עדותם אם אין צורך ב"כת" של עדים, ואין אומרים שכיוון שהם מכחישים זא"ז הרי שאינם אמינים (חו"מ ל' ס"ג) בסופו.

נמצא שיש שני סוגי שאלות: שאלות הלכתיות (מה הדין) שהן עניינו של בית הדין, ושאלות מציאותיות (האם ראובן הרג את שמעון) שנקבעות על ידי העדים בלבד ושכנועו של בית הדין איננו "צד" בנושא. כך אנו מוצאים את הגמרא ביבמות צב. מתלבטת אם זה שבית הדין הורו לאשה עגונה להנשא  (ואח"כ בא בעלה) הוא "הוראה" או "אין זו הוראה אלא טעות": השאלה היא אם בית הדין ניסה לומר משהו על המציאות (שהבעל מת), שזה כלל אינו מעניינו ולכן אין זו הוראה,  או שבית הדין אמר כאן הלכה (שמותר להנשא כאשר הסיטואציה היא כזו וכזו) שאז יש לזה תוקף של דין ואולי תפטר מן הקרבן.